string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

ערבי עם שם: ג'עפר פרח

הערות על ההפגנות בחיפה נגד טבח המפגינים בעזה – ומרחק שנות האור שעדיין מפריד בין שתי הערים
יואב חיפאווי

בשלהי שנות ה-90 התקיימו מספר הפגנות מוצלחות של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל: הפגנות סוערות באזור המשולש הצליחו למנוע את הפקעת "אדמות רוחה" ואף להחזיר אדמות לבעליהן, הפגנות נגד הריסות בתים באום אלסחאלה שליד שפאעמר (שפרעם), שכללו סגירת עורקי תחבורה מרכזיים, הביאו להכרה בכפרים הבלתי מוכרים באזור.

למשטרת ישראל בשירות ממשלת ה"שמאל" בראשות ברק ותחת פיקוד שר המשטרה ה"נאור" ד"ר שלמה בן עמי, היה רעיון: לאמן צלפים כדי לירות במפגינים. בספטמבר 2000, לאחר ביקור פרובוקטיבי של שרון, בעידוד ברק, במסגד אלאקצא, החל גל הפגנות המונים פלסטיניות משני צדי הקו הירוק. למשטרה היתה זו הזדמנות להפגין את היכולות החדשות שרכשה, והתוצאה: 13 מפגינים הרוגים בתוך הקו הירוק, בנוסף למאות שנרצחו בשטחים שנכבשו ב-1967.

לכל אחד יש שם

בעקבות רצח המפגינים, הדפיס אז מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל מדבקה תחת הכותרת "לכל אחד יש שם" עם תמונות ההרוגים. קשה לומר כי אמירה זו הצליחה לחלחל מעבר לחומת הגזענות המחסנת את דעת הקהל הישראלית מפני התייחסות אנושית אל קורבנות פלסטינים. בחקירות שנמרחו על פני שנים הצליחו ועדת אור ומח"ש לטשטש את עקבות הרצח המתוכנן ולמנוע כל ענישה של האחראים, בדרגים הפוליטיים והמבצעיים כאחד.

במקרים הנדירים בהם מתקיימים חקירה או משפט, מקבל השוטר "הקורבן" תמיכה הן מהמשטרה עצמה והן מלובי פוליטי שעבורו כל הרג של ערבי ראוי לשבח

מאז אוקטובר 2000 החל מרכז מוסאוא גם לתעד מקרים של הרג אזרחים ערבים בידי משטרת ישראל. לפי מה שפורסם, הצטברו כבר יותר מחמישים מקרים כאלו. השוטרים הרוצחים מקבלים גיבוי מדרגי הפיקוד, במקרים הנדירים בהם מתקיימים חקירה או משפט, מקבל השוטר "הקורבן" תמיכה הן מהמשטרה עצמה והן מלובי פוליטי שעבורו כל הרג של ערבי ראוי לשבח.

גם השוטר ששבר את עצם הברך של מנהל עמותת מוסאוא, ג'עפר פרח, הרגיש שהוא מבצע את מה שנדרש ממנו במסגרת רוח הפיקוד. הוא לא יכול היה לדעת שלערבי שנפל בין ידיו אכן יש שם.

עזה

הרעש שעוררה ההתקפה המשטרתית האלימה על הפגנת תנועות הצעירים (אלחראק אלשבאבי) בליל שישי האחרון ה-18.05 במרכז הבילויים בעיר התחתית של חיפה יכול לעודד – ויכול גם להיות גורם לתסכול. ההפגנה היתה תגובה לטבח במפגינים על גדרות כלא עזה: כמה ימים לפני ההפגנה, ביום שני 14.05, נטבחו על ידי צלפי הצבא יותר מ-60 איש, מאות נפצעו מאש חיה ואלפים נפגעו בצורות שונות. מאז תחילת "הפגנות השיבה" ב-30 במרץ נרצחו על הגדרות יותר מ-120 איש.

המסר שרצו המפגינים בחיפה להעביר היה אחדות הגורל הפלסטיני. האלימות המשטרתית שירתה את המסר הזה: ב"זכותה", ההפגנה הגיעה דרך מסכי הטלוויזיה והרשתות החברתיות לקרובי הנטבחים בעזה, לתושבי הגדה המערבית שהרשות הפלסטינית מנסה לנטרל ממפת המאבק, ולקרובים במחנות הפליטים – שכבר נראה היה כי הוצאו ממעגל הפיתרון הפוליטי ונמחקו מתודעת העולם. ההפגנה גם הזכירה כי המדינה "היהודית הדמוקרטית" הינה בלתי דמוקרטית בעליל ככל שמדובר בערבים.

הפגנה בחיפה, 18.05.18. צילום: נדין נאשף
הפגנה בחיפה, 18.05.18. צילום: נדין נאשף

דווקא השחרור המהיר של העצורים והרעש התקשורתי בעקבות אלימות המשטרה חושפים את מרחק שנות האור שעדיין מפריד בין עזה לחיפה; הוא חושף את האדישות בארץ ובעולם כלפי רצח מפגינים בדם קר – כל עוד הם מהצד הלא נכון של הגדר.

גיאופוליטיקה חיפאית

חיפה ידעה כבר התנגשויות אלימות הרבה יותר בין מפגינים ומשטרה.

בעבר היה מרכז ההתנגשויות תמיד בוואדי ניסנאס. בספטמבר 1982, בזמן השביתה הכללית של האוכלוסייה הערבית במחאה על הטבח בסברה ושתילה, רדפה המשטרה אחר המפגינים בסמטאות הוואדי, עצרה עשרות והיכתה בהם באכזריות בתחנות המשטרה – עד שגם העבריינים היהודים הזדעזעו מהאלימות (ידע אישי מבית המעצר ג'למה). בפברואר 1994, בעקבות הטבח בחברון, התנפלה המשטרה על הפגנה שקטה שעלתה מהוואדי להדר. התוצאה היתה לילה של עימותים בסמטאות הוואדי ועשרות עצורים. באוקטובר 2000 התנפלו השוטרים באלות על מפגינים שחסמו את הכבישים הפנימיים בוואדי במחאה על רצח המפגינים בגליל ובמשולש, מה שהסתיים ביום קרב נוסף, כולל ירי חי על מפגינים ועצמות שבורות.

בנובמבר 2013 הפגינו מאות במושבה הגרמנית נגד תוכנית פראוור. ההפגנה דוכאה באלימות רבה, כולל הכאה שיטתית של העצירים בחמ"ל של המשטרה בקרבת מקום

העימותים הבאים כבר התקיימו במושבה הגרמנית, הלב התיירותי החדש של חיפה המזוהה עם הפריחה העסקית והתרבותית של העיר הערבית. בנובמבר 2013 הפגינו מאות במושבה הגרמנית ביוזמת תנועות הצעירים כנגד תוכנית פראוור לנישול הבדואים בנגב. ההפגנה דוכאה במעצרים ובאלימות רבה, כולל הכאה שיטתית של העצירים בחמ"ל שהקימה המשטרה בקרבת מקום. ביולי 2014 התקיימה תהלוכה של תנועות הצעירים במחאה כנגד ההפצצות הישראליות על עזה. התהלוכה כוונה על ידי המשטרה אל כיכר אונסקו שבפתח הגן הבהאי, שם כיתרו השוטרים את המפגינים מול גדרות הגן והחלו במכות ובמעצרים.

הפעם, בחרו הצעירים מארגני ההפגנה זירה חדשה למחאתם – המדרחוב ברחוב נתנזון (המשך רחוב יפו) בעיר התחתית. חלק מהפעילים הוותיקים זלזלו בצעירים בשל בחירת המקום, אין כמו סמטאות ואדי ניסנאס להתחבא בהן ולבלום את התקפות השוטרים, אין כמו המושבה הגרמנית להיראות בציבור. למארגנים היו סיבות משלהם: המתכנסים במדרחוב לא יכולים להיות מואשמים בחסימת צירי תנועה, כך שלמשטרה לא היתה כל עילה חוקית להתקפתה על המפגינים, מה שגם סייע לשחרור המהיר של כל העצורים. ובנוסף, מיקום ההפגנה פירושו שכמעט כל מי שנכח בה בא במיוחד כדי להפגין.

מבחינת הצעירים שהפגינו, העיר התחתית כולה היא גם העיר שלהם – הלב המתרחב של חיפה הערבית.

יואב חיפאווי עורך את הבלוג חיפה החופשית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דפנה

    אני רק תוהה, איך היו מסתיימות הפגנות דומות בעזה, מכוונות כנגד שלטון החמאס, והאם יואב היה יכול לפרסם מאמר דומה לזה, [רק הפוך כמובן], באיזשהו כלי תקשורת בעזה, ולצאת מזה חי.

    גם תחת שלטון אולטרה ימני כמו זה שיש לנו כאן היום, ערביי ישראל עדיין יכולים להביע את דעותיהם באופן חופשי, וזכויותיהם שמורות ומוגנות, בוודאי בהשוואה למתרחש בכל מדינות האזור.

    מדינת ישראל לא רוצחת ולא טובחת בפלסטינים. אשמח גם לדעת מתי בפעם האחרונה מצאת בתקשורת הפלסטינית איזשהו סוג של התייחסות אנושית לקורבנות ישראלים-יהודים של הטרור הערבי. [ניחוש: מעולם לא!], למשל פרוייקט מסוג "לכל איש יש שם" שינציח קורבנות אלה.

    אני לא טוענת שאין במדינת ישראל גילויי אפלייה מכוערים כלפי אזרחים ערבים, אבל התקשורת פתוחה בפניהם, ובתי המשפט פתוחים בפניהם, והם יכולים בהחלט להלחם על זכויותיהם כמו כל אזרח אחר.