string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

התנערות המדינה מרצח הערביות נמשכת

עוד אישה ערבייה נרצחה והרוצח מסתובב חופשי. רצח נשים ערביות הופך להיות מעין סטטוס קוו שאני אישית כערבייה, כפלסטינית, כאישה, וכצד החלש במאזן הכוחות אינה יכולה לקבל או להתרגל אליו
יארה גראבלהיארה גראבלה

פעילה פוליטית וחברתית מיפו, סטודנטית לתואר ראשון בחוג להיסטוריה כללית ולימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב

אתמול התעוררתי לשלל פוסטים שמציפים את הפיד על רצח בדם קר של עוד אשה. שוב ערבייה. עוד אישה שנרצחה בדם קר. סמר ח'טיב, בת 32 מיפו, אם לשלושה ילדים. סמר הייתה מתורגמנית בעלת שאיפות ואמביציה. אומנם לא הכרתי אותה, אך מההודעות שהציפו את קירה בפייסבוק הבנתי שהייתה אהובה ועשתה הכל למען ילדיה. הרבה שאלות על רצח נשים בכלל ונשים ערביות בפרט עולות לנוכח הרצח הטרי הזה, שאלות תאורטיות שלרוב אין להן מענה פרקטי לצערי. מה שבטוח הוא שרצח נשים בחברה הערבית הוא לא פחות ולא יותר מצב חירום לאומי.

איני נמנית עם חובבות הגוף הזה שנקרא משטרה. אני חושבת שהוא גוף אלים במיוחד, אבל מכירה בעובדה שהשינוי הדרמטי שנחוץ יקרה רק באמצעות פעולה מיידית של המדינה, שזוהי אחריותה וחובתה. נרצה בזה או לא. את החברה שממנה אני באה אני מכירה היטב ואני מודעת למגרעותיה. זו חברה פטריארכלית ושמרנית, ועדיין המדינה משמרת את הלגיטימציה לכל מקרה רצח נוסף בכך שהיא מתנערת מהאחריות על הקורבנות ועל היורים ואינה לוקחת את המושכות לידיה כשצריך.

גם אם יש הרבה מה לעשות לגבי אופן החינוך והמוסכמות בחברה שבה אני חיה, הרי שתחת אותו ממסד עם מדיניות מובהקת וברורה שמצדדת בדיכוי, כשיחסי הכוח אינם מאוזנים וכשמדובר באוכלוסייה מוחלשת חסרת משאבים, אי אפשר שלא לעשות פוליטיזציה. כן, יש קשר ישיר בין הכיבוש לבין הפשע והרצח בחברה הערבית בישראל. כל הגורמים המשפיעים על השיח הציבורי צריכים למלא את תפקידם בגיוס הציבור לפעולה נגד תופעות אלימות ורצח ולדחוף אותם לצאת לרחובות ולהשמיע את קולם, החל מארגוני החברה האזרחית והמפלגות הפוליטיות, דרך אנשי דת מכל העדות ועד לתקשורת ולמערכת החינוך שללא ספק יכולה ואף חייבת לפי דעתי למלא תפקיד משמעותי.

המדינה מתנערת מהאחריות וטוענת שאין ביכולתה להעלים את האלימות נגד האישה הערבייה, בטענה שאלימות זו מושרשת עמוק ונובעת מהרגלים ישנים

אבל המדינה מתנערת מהאחריות וטוענת שאין ביכולתה להעלים את האלימות נגד האישה הערבייה, בטענה שאלימות זו מושרשת עמוק ונובעת מהרגלים ישנים. אני אומרת שזוהי אשליה שקרית ונוחה, בעצמה מנותקת מהמציאות הקשה שמקיפה אותנו בחברה הערבית. דפוסי התנהגות אפשר לשנות אם רוצים ולמדינה יש אחריות לאכוף דפוסים אחרים, כאשר מדובר בפגיעה בחיי אזרחיותיה.

ההתנערות המתמשכת של המדינה ומוסדותיה מהאלימות עד כדי רצח בחברה הערבית, בבחינת "מה שקורה אצלכם בתוך הבתים זה לא מענייננו" היא אסון מתגלגל ועלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי שהמדינה תיקח אחריות ותטפל בתופעה האיומה הזו. ראשית, רוצחי הנשים הם פושעים שיש להטיל עליהם את מלוא חומרת הדין לפי החוק, באופן שיהווה נורת אזהרה לכל מי שמעז ללכת בעקבותיו של רוצח. המדינה חייבת להבין שבדרך כלל רוב הרוצחים הם בעצמם קורבן לדיכוי ממסדי מתמשך, וחיים בתנאים סוציו אקונומיים וחברתיים קשים ברוב המקרים. הכיבוש הפך את שפיכות הדמים לחלק מהסצנריו היומיומי של הציבור הערבי בישראל. רצח אישה ערבייה הפך לסדר היום מה שנותן את מלוא הלגיטימציה להרבה רוצחים להמשיך בעבודתם ולהסתובב חופשי. המדינה צריכה למנוע את הידרדרות הצעירים הערבים ממסלול החיים הנורמטיבי לפשיעה פוטנציאלית ולהקטין ככל האפשר את רמות הפשע והאלימות בחברה הערבית בכלל.

ביום שבת גילתה סמר חטיב שעומדים להתנקש בחייה ופנתה למשטרה. סמר דרשה מהמשטרה ליווי צמוד, אך נענתה בשלילה. את הרצח שלה אפשר היה למנוע! היא ידעה שינסו להרוג אותה, כשמטען נפץ הוצמד לרכבה. שלשום (ב') נורו מטווח קצר סמר ואחותה כשהיו ברכבן. האחות נאבקת על חייה וסמר היא האישה השלישית שנרצחה מתחילת חודש רמדאן, ללא שום הבדלי דת וגזע. כנראה כשזה בא לידי המשטרה, בכל זאת מתבצעת הפרדה ובעקיפין נשלח מסר מעודד לרוצחים להמשיך בדרכם. הלגיטימציה לרצוח מתגלמת בתיקים שנסגרים, הרוצחים מסתובבים חופשי ולא מועמדים לדין.

רצח נשים ערביות הופך להיות מעין סטטוס קוו שאני אישית כערבייה, כפלסטינית, כאישה, וכצד חלש במאזן הכוחות אינה יכולה לקבל או להתרגל אליו. למדינה זה כנראה לא ממש מפריע. טוב, הקורבן הוא גם אישה וגם ערבייה. הרוצח חופשי והאישה ערבייה. נמאס לי לקום כל בוקר בידיעה שזה רק עניין של זמן עד שעוד אישה ערבייה תירצח, שעוד אחת תיפול קורבן בחיקו של עוד רוצח חופשי, כתוצאה מרשלנות ודיכוי ממסדי בכל המובנים הקיימים. זאת האחריות של כולנו לפעול כדי שהמציאות המחרידה הזו תיפסק.

יארה גראבלה (22) היא פעילה פוליטית וחברתית מיפו

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    אנא תפנימי שאין מדובר כאן במדינה, אלא בשטעטל. וכמו בשטעטל, החוק נקבע על ידי הגביר: מי זכאי למה, מי יחיה ומי ימות.

    1. דפנה

      בשטעטל הנרצחים היו יהודים, והרוצחים היו שכניהם, – פולנים, אוקראינים, רוסים ואחרים. לא הגביר בשטעטל קבע מי יירצח ומי לא.
      אבל במלאח, לעומת זאת….