string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מ-MeToo# ל-WeStrike#: פוליטיקה בלשון נקבה

בצהרי ה-19 באוקטובר 2016, יצאו אלפי נשים בארגנטינה לשביתת מחאה היסטורית שיצרה זיקות בין אופנים של אלימות כלפי נשים. מה יכולה תנועת metoo# ללמוד מהגל האחרון של הפעולה הפמיניסטית באמריקה הלטינית? סנונית ראשונה בפרויקט תרגומים חדש מעולמות השמאל
ליז מייסון-דיז

Banner-wide-HaOkets-02

שנה לפני שתנועת MeToo# פרצה לתודעה בארצות הברית, נשים בארגנטינה היו בעיצומו של מאבק נגד מגיפה של אלימות מגדרית, שגבתה את חייה של אישה אחת כל שלושים שעות בממוצע. לעתים קרובות היה מדובר במעשי רצח אכזריים בהם נשים אף עונו, או שגופותיהן הושחתו והושלכו במקומות ציבוריים. אבל הנשים בארגנטינה לא נותרו קורבנות בלבד: בצהרי 19 באוקטובר 2016, אלפי נשים מכל רחבי המדינה עזבו את מקומות העבודה שלהן, חדלו מביצוע עבודות הבית הלא מתוגמלות, משמירה על הילדים או מהכנת ארוחות; הן הפסיקו לשאת בעול הרגשי הנדרש (מאחורי הקלעים) כדי לאפשר התארגנות פוליטית; הפסיקו לציית לצו המגדרי החברתי ולחלוקת הכוח הנובעת ממנו – זו המכתיבה את כפיפותן של נשים. שביתה הייתה תגובתן של נשות ארגנטינה לשיעור ההולך וגדל של רצח נשים במדינה, והגיעה כתגובה לרצח האכזרי של הנערה בת ה-16 לוסיה פרז, כמה ימים קודם לכן; אבל בקריאתן לשבות קשרו הנשים בין צורות רבות של אלימות שחוות נשים, והמערכת הכלכלית המבוססת על שעבודן וניצולן.

חצי מיליון נשים יצאו לרחובות בואנוס איירס באותו יום באוקטובר, בגשם ובקור, על מנת לבטא את זעמן ואת נחישותן, ותוך כדי כך לפתוח פתח לבניית כוח קולקטיבי. המשתתפות בשביתה הדגישו עד כמה חשוב היה להן לומר לחבריהן הגברים 'איננו כאן עבורכם היום.' תחת הסיסמא, estamos para nosotras ('אנחנו כאן בשבילנו'), מה שעמד לנגד עיניהן היה המאמץ להתארגן ולהתייצב זו לצד זו. השביתה חשפה בגלוי את אינספור סוגי העבודות שנשים מבצעות על בסיס יומיומי – בשכר ובחינם, באופן רשמי ושאינו רשמי, בבית, במשרד, בבתי הספר. הסירוב שימש כלי שקירב בין נשים למרות ההבדלים ביניהן, ואיפשר לזהות את הדמיון והשוני בפרקטיקות היומיומיות שלהן, בצורות העבודה שלהן ובדרכים בהן הן חשופות לאלימות. שביתת הנשים וההתארגנות הכרוכה בה הפכו למרחב שבו יכלו נשים להתחיל ליצור קשרים חדשים, לאתגר את אי-השוויון ואת ההיררכיות שהופכות אלימות מגדרית לנפוצה כל כך, ולהתחיל לדמיין דרכים חדשות שבהן יהיה ניתן להבנות חברה ויחסי עבודה.  

באותה תקופה, הרעיון של שביתת נשים בארה"ב נראה כמו חלום רחוק. והנה, רק כמה חודשים מאוחר יותר, מיליונים ברחבי ארה"ב יצאו לרחובות כדי להתנגד לנשיא החדש, שעמדותיו מיזוגניות בגלוי. צעדת הנשים (The Women’s March), על אף נטייתה לעתים ללשון ליברלית, הייתה חוויה משמעותית עבור נשים רבות – שהחלו להטיל ספק בהנחותיהן לגבי העולם הפוסט-פמיניסטי לכאורה שבו אנו חיות.  כי אם כבר זכינו בשוויון מגדרי, כיצד יכול להיות שגבר המתרברב בגלוי על תקיפת נשים, שלא מנסה כלל להסתיר את הבוז שהוא חש כלפינו, נבחר לנשיא? כיצד אמירותיו המזלזלות והאלימות אינן מעוררות זעם כללי?! השאלות האלה הובילו אותנו לחשוב על החוויות שלנו: חוויות של חוסר שוויון, של אפליה ושל אלימות. עבור נשים רבות, היתה זו הפעם הראשונה שבה השתתפו בפעולה קולקטיבית המונית, שהיוותה עבורן פריצה מתוך הבידוד הכפוי של כוחות פטריארכליים והטרדות יומיומיות, בידוד המתוחזק בנטייה לפתור בעיות באופן אינדיבידואלי – כיאה לכלכלה הניאו-ליברלית.

שביתת הנשים איפשרה ליצור קשרים חדשים, לאתגר את את ההיררכיות שהופכות אלימות מגדרית נפוצה כל כך, ולדמיין דרכים חדשות לבניית חברה ויחסי עבודה

הוויראליות של תנועת MeToo# תרמה אם כך להתארגנות ההולכת וגדלה של נשים ולהעלאת המודעות להיקף הדיכוי המגדרי. התפשטותו של ההאשטאג והסיפורים שנלוו לו היו בעלי עצמה, לא רק משום שהנכיחו את מה שכל אישה ממילא יודעת – שבכל תעשייה ובכל מקום גברים מטרידים, מתעללים, ותוקפים נשים – אלא גם כפעולה שבאמצעותה יכלו נשים למצוא קול קולקטיבי, להתערב בדיון הציבורי, וליצור שיחות חדשות ומכאן גם סובייקטיביות חדשה בין נשים. ועדיין, רבות הרגישו שמתעלמים מהן או שהן נותרו מחוץ לדיון, זאת בגלל הפוקוס על תעשיות מסוימות ועל סובייקטים שנתפסו כראויים יותר. תנועת MeToo# מצויה בחולשתה כשהיא מגבילה עצמה לגינוי והוקעה המושמעים על ידי נשים מפורסמות, או כשהאנרגיה שלה מתרכזת באופן בלעדי בפעולה ושינוי ממסדיים. במאמר זה, אתאר מה יכולה התנועה ללמוד מהניסיון שנצבר בגל האחרון של פעולות פמיניסטיות באמריקה הלטינית, וכיצד זה עשוי לסייע לה לפתח תובנות חדשות ביחס לקשרים בין צורות של אלימות, וכך ליצור צורה חדשה של פוליטיקה המאתגרת את הבסיס של אי-שוויון מגדרי.

קריאה לשביתה:

פמיניזם עממי באמריקה הלטינית

מזה שנים רבות נשים באמריקה הלטינית מתארגנות באופן קולקטיבי על מנת להילחם באלימות מגדרית. עיר הגבול סיודאד חוארז בצפון מקסיקו הפכה למוקד המאבק ברצח נשים, ונשים נאלצו להתמודד עם המעבדה הניאו-ליברלית שנוצרה על ידי המפעלים באזורי התעשייה לאורך הגבול: מסמלי ההתרחבות הגלובאלית של חברות אמריקאיות המצויות בחיפוש אחר כוח עבודה זול, כמו גם של מעמד חדש של נשים צעירות, מהגרות, שעזבו את בתיהן בחיפוש אחר חירות ומשכורת, הרחק מגבולותיהן הנוקשים של משפחה וקהילה. מאז החתימה על הסכם הסחר הצפון אמריקאי (NAFTA), נעלמו, עונו, ו/או נרצחו מאות מנשות העיר, בעוד שמבצעי הפשעים על פי רוב לא באו על עונשם. חקירות רבות בנושא מצביעות על רשת של יחסי גומלין בין מוסדות המדינה, שלטונות החוק המקומי, סוחרי סמים ומנהלי מפעלים המחפשים עובדות צייתניות. המקרה של חוארז מבהיר את האלימות הטמונה הן בהון ניאו-ליברלי וחיפושו התמידי אחר כוח עבודה זול, והן בתגובות לנשים המבטאות את רצונן באוטונומיה ובריחה. כך, התנועות הפמיניסטיות שקמו בעקבות המצב מדגישות את מערכת היחסים בין אלימות אכזרית נגד נשים ונערות ואת מיקומה של חוארז במערכת הייצור הגלובלית, וקושרות באופן ישיר בין גל הרציחות לניצול כלכלי מגדרי.

ארגון Ni Una Menos טוען לקיומם של יחסים ממוגדרים בהיקפים ומקומות שונים, החל מהבית ועד האוניברסיטה, מהרחוב ועד לפוליטיקה ייצוגית

דרומית משם, ב-2014, תנועת ני אונה מנוס (Ni Una Menos – NUM, מספרדית: "לא אחת פחות") נוסדה כתגובה לשיעור ההולך וגדל של רצח נשים בארגנטינה ולהיעדר תגובה ממשלתית בנושא. NUM הן קולקטיב שמאגד עיתונאיות, סופרות, אמניות ונשות אקדמיה, וכן תנועה גדולה יותר של נשים מרקעים מעמדיים מגוונים, האחראי על ארגונן של כמה הפגנות גדולות וכן של שתי שביתות נשים. פעולתו הלאומית הראשונה של הקולקטיב ב-2015 – בתגובה לרצח האכזרי של דיאנה גרסיה – הייתה ערב קריאה פומבי שכלל אמנות, שירה ופרפורמנס. שנה לאחר מכן, ני אונה מנוס החלו לארגן אסיפות נרחבות ולאחר מכן גם צעדה גדולה ב-3 במרץ ואת שביתת הנשים של 19 באוקטובר. המומנטום נמשך גם לתוך שנת 2017, עם שביתת הנשים ב-8 במרץ ותכניות לשביתה נוספת ב-2018. עם זאת, כוחו של ני אונה מנוס ניכר לא רק באירועים הפומביים הגדולים האלה, אלא באופן שבו הארגון מגדיר מחדש את גבולות הדיון באלימות מגדרית ועבודת נשים, וטוען לקיומם של יחסים ממוגדרים בהיקפים ומקומות שונים, החל מהבית ועד האוניברסיטה, מהרחוב ועד לפוליטיקה ייצוגית.

הזמנה להצטרף לשביתה ב-8 במרץ 2018. צילום: טוויטר
״מקום זה תומך בשביתה הפמיניסטית, 8 במרץ 2018״. צילום: טוויטר

ני אונה מנוס נשען על היסטוריה ארוכת ימים של התארגנויות נשים בארגנטינה, ועל גנאלוגיה מגוונת של מאבקים פמיניסטיים – במיוחד "מפגש הנשים הלאומי" והתנועה להפיכת הפלות לחוקיות. מפגש הנשים הלאומי שהתקיים לראשונה ב-1986 מתקיים מדי שנה בערים שונות במדינה, והביא כ-70,000 נשים לרוסאריו באוקטובר 2016. במפגשים האלה, המאורגנים באופן עצמאי, שוויוני ופתוח, דנות נשים במגוון נושאים המשפיעים עליהן, מזכויות הולדה, דרך אלימות במשפחה ועד לאפליה במקום העבודה. בעוד שנשים החברות במפלגות פוליטיות ואיגודים מקצועיים השתתפו במשך זמן רב במפגשים, רק כשנשים מארגוני מובטלים החלו להגיע אליהם בתחילת שנות ה-2000 השתנה אופיים המעמדי באופן ניכר; כך למשל, דיונים על הפלות מנקודת מבט של זכויות אזרח השתנו כשנשים משכונות עוני החלו לדבר על חברותיהן שמתו עקב הפלות שהתבצעו ללא פיקוח רפואי.

החוויות הללו משקפות סוג מסוים של פמיניזם עממי, שרק באחרונה התפשט בשכונות של מעמד הפועלים. הוא נובע מהתסכול שחוו נשים כשלקחו חלק בתנועות אחרות – יהיו אלה תנועות מובטלים, קואופרטיבים או מאבקים עממיים ושמאלניים אחרים. במובנים רבים, נשים הובילו את הפעילות במטלות היומיומיות שקיימו את המאבק, ועדיין, רק לעתים רחוקות הגיעו נשים לתפקידי הנהגה, ואף המשיכו לסבול הטרדות ופגיעות נוספות מידי "החברים" הגברים. הנשים אשר שרדו את המשבר הקשה ביותר בכלכלת ארגנטינה כחלק מהתארגנויות קולקטיביות, שהתעקשו להמשיך בהנאות החיים על אף הקשיים, לא היו מוכנות לעבור בשתיקה על התנהגות לא ראויה מצד שותפים לתנועה. בכך הן הנכיחו את הפמיניזם במרחבים שונים, גם על מנת לגנות בפומבי גברים תוקפניים בדומה לMeToo#, אבל גם על מנת לבנות במשותף את כוחן של נשים בעת שהן חולקות את סיפוריהן זו עם זו ויוצרות כלים קולקטיביים של התנגדות.

עליית כוחו של פמניזם עממי ודריסת רגלו בחללים שונים, מרחיבה את הפרספקטיבה של אקטיביזם פמיניסטי. לצד דרישות דחופות בנושאי הפלות, שיוויון בשכר וייצוג שיוויני בספירה הפוליטית, החלו לעלות דרישות חדשות הקשורות לצורות יומיומיות של אלימות וחוסר יציבות תעסוקתי. דבר זה מכריח את הפמיניזם להתייחס לשאלות הנוגעות בלב היכולת לקיום אנושי – להכיר בדרכים המרובות שבהן הקפיטליזם בן ימינו מנסה לסחוט באופן ישיר ערך עודף מהחיים עצמם, ובעשותו זאת, מעמיד אותם בסכנה.

אסיפת נשות Ni Una Mas בבואנוס איירס, פברואר 2018
אסיפת נשות Ni Una Mas בבואנוס איירס, פברואר 2018. מגדירות מחדש את גבולות הדיון (צילום: טוויטר)

לחבר בין צורות של אלימות

הפיתוחים התיאורטיים שיצרו התנועות הפמיניסטיות באמריקה הלטינית, מאפשרות לנו להכיר בצורות של אלימות שזוהו על ידי תנועת MeToo# במונחים של רצף, שבו צורות ומרחבים שונים של כפייה קשורים זה בזה בצורה מורכבת. מקרים של הטרדה ותקיפה מינית שנחשפו במסגרת MeToo# יכולים לשמש כמפה המבהירה הקשרים אלה: חלק נכבד מההאשמות הראשוניות שהובילו לוויראליות של ההאשטאג התרחשו במקומות עבודה, והדגישו את אי-השיוויון שמעניק לגברים כוח מבני על חשבון נשים ואת האלימות היסודית שבבסיס אי-שוויון זה. כאשר לוקחים בחשבון שתנאים אלה משפיעים באופן חמור יותר על נשים שאינן לבנות או נטולות מסמכי הגירה, נשים המועסקות בעבודות בשכר נמוך או ללא ביטחון תעסוקתי, ניתן להבין את הצורך ב-MeToo# כנקודת המוצא לחקירה משותפת וכבסיס לבניית מערכות יחסים חדשות של סולידריות. לדוגמה, האם אפשר למצוא מכנה משותף בין עובדות ניקיון באוניברסיטאות, נשים שחורות ונשים מהגרות המרוויחות שכר נמוך ונאלצות להתמודד עם מנהל עבודה מתעלל ואלים, לבין סטודנטיות הלומדות באותו הקמפוס ונאלצות להתמודד עם שיעור גבוה של הטרדות מיניות, כמו גם עם ההשלכות האפשריות של תלונותיהן (אם יחליטו בכלל להתלונן)?

מה שמאפשר לאלימות מגדרית להמשיך ולהתרחש הוא האינוויבידואליזציה והבידוד שבתוכם היא נוצרת, המהוות גם מרכיב מהותי בשעתוק יחסים קפיטליסטים

אי אפשר להניח מראש מה הוא המכנה המשותף, אך זה לא אומר שלא ניתן ליצור אותו. אחד ההיבטים הערמומיים ביותר של כפייה פטריארכלית הוא האופן שבו למדנו להאשים את עצמנו בהתעללות שאנו חוות, ולא לדבר על מה שקרה לנו. מה שמאפשר לאלימות מגדרית להמשיך ולהתרחש הוא האינוויבידואליזציה והבידוד שבתוכם היא נוצרת, המהוות גם מרכיב מהותי בשעתוק יחסים קפיטליסטיים. על ידי שבירת השתיקה, תנועת MeToo# פתחה מרחב שבו ניתן לאתגר את האופי האינדיווידואלי הזה, והדגימה לא רק עד כמה נפוצה האלימות, אלא גם את אופייה המבני.

בהצהרה מה-8 בינואר 2018 קושרת תנועת ני אונה מנוס באופן ישיר בין צורות מרובות של אלימות, וקוראות לשביתת נשים בינלאומית "מפני שהכלי הזה מאפשר לנו להפוך לנראות, לגנות, ולהתעמת עם האלימות המופנית כלפינו, שלא ניתן לצמצמה לסוגיה פרטית או לעניין של שלום בית, אלא שבאה לידי ביטוי בצורות של אלימות כלכלית, חברתית ופוליטית – צורות של ניצול ונישול אשר גוברות מדי יום." הצהרה זו הובילה לסדרה של אסיפות נשים ברחבי ארגנטינה, ולכך שהאקטיביסטיות הצליחו למפות באופן ישיר את הקשרים בין צורות שונות של אלימות, ואף לבנות קשרים ישירים של סולידריות בין נשים החוות אותן.

באסיפות הללו, נשים חולקות סיפורים על התמודדות עם הטרדה מינית בעבודה או על הישארותן במערכות יחסים מתעללות מפני שאין בידיהן המשאבים הכלכליים הדרושים על מנת לעזוב. אישה חולקת סיפור, אישה אחרת מתחברת אליו ומוסיפה את חווייתה שלה, ואישה נוספת, הפעם כזו העובדת במשק בית, אינה מרגישה שהיא יכולה לקחת חלק בסיפור ומתנגדת, מוסיפה שכבה נוספת לניתוח. ההבדלים בין החוויות אינם נמחקים ולא מתעלמים מהם או מתייחסים אליהם כהבדלים שלא ניתן לגבור עליהם. דרך ההתכנסות, באמצעות תהליך לימוד השפה המשותפת והיציאה המשותפת לרחוב, נולד סובייקט קולקטיבי חדש.

"כולנו עובדות: נגד הקיצוצים והפיטורים - מהפכה מגדרית. #8 במרץ שביתה בינלאומית של נשים"
"כולנו עובדות: נגד הקיצוצים והפיטורים – מהפכה מגדרית. #8 במרץ שביתה בינלאומית של נשים"

האסיפות האלה הופכות תכופות יותר ויותר במרחבים מגוונים: במקומות העבודה, בארגוני עובדים, בארגונים פוליטיים, בבתי ספר ואוניברסיטאות, בעיירות, באזורים כפריים. לדוגמה, אסיפה של פעילות ני אונה מנוס מכל רחבי המדינה ואקטיביסטיות מבנות המפוצ'י (Mapuche – מיעוט ילידי בדרום-מערב ארגנטינה אשר סובל מאפליה ממסדית והריסת אזורי המחיה שלו) קיבצה יחדיו נשים תחת הסלוגן "הגוף שלנו, השטחים שלנו". בדרך זו, הפעילות מבהירות את הקשר בין מסחור של הקרקע ושל משאבים טבעיים וניצול נשים. פעולה נוספת שהתקיימה בבואנוס איירס תחת הכותרת "אנחנו רוצות להיות חסרות חוב" משתמשת בסלוגן שמקורו בחוארז – "אנחנו רוצות להיות בחיים" – וכך מדגישה את את מערכת היחסים בין כלכלה ואלימות נגד נשים. ההצהרה שמלווה את הפעולה גורסת: "כלכלה, באמצעות חובות, היא צורה של ניצול ישיר של כוח העבודה של נשים, כוח החיות, ויכולת ההתארגנות במשק הבית, בשכונה, ובטריטוריה. הפמיניזציה של עוני והעדר האוטונומיה הכלכלית בעקבות חובות מחזקים את האלימות הגברית אפילו יותר".

לטענתן, בלב כל המעשים האלה נמצאת האי-הכרה בערך הכלכלי של עבודה במשק הבית והתקפה מערכתית על שירותים חברתיים. אלימות נגד נשים מתבצעת בשדות מרובים, מהקמפיינים של ממשלות ימין ברחבי העולם לשמירת מודל המשפחה המסורתי, דרך קיצוצים קשים במערכות הרווחה וכלה באלימות ישירה כלפי גופיהן של נשים. צורות מובחנות אלה של אלימות תוקפות את האוטונומיה והכוח הקולקטיבי של נשים על ידי הפיכתן לפגיעות יותר מבחינה כלכלית, פוליטית וגופנית.

מתוך נקודת מוצא המתבוננת על האופנים השונים בהם נסחט ערך מגופן ומעבודתן, ועל סוגי האלימות השונים המופנים נגדן, האקטיביסטיות קושרות חוויות קונקרטיות למערכת המבוססת על ונמשכת כתוצאה מאלימות כנגד נשים.

הפעילה הפמיניסטית מריה אלנה אודון עולה במדרגות הקונגרס בבואנוס איירס, ביום האשה הבינ״ל, 8 במרץ 1984. על השלט שהיא אוחזת כתוב: ״לא לאמהות, כן לעונג״
הפעילה הפמיניסטית מריה אלנה אודון עולה במדרגות הקונגרס בבואנוס איירס, ביום האשה הבינ״ל, 8 במרץ 1984. על השלט שהיא אוחזת כתוב: ״לא לאמהות, כן לעונג״

שביתת הנשים

שביתת הנשים, אם כך, החלה כטקטיקה שמעלה אל פני השטח את הדרכים הרבות שבהן נשים עובדות, את ביטויי האלימות המרובים שהן סופגות, ואת הקשרים ביניהם. המאמץ להנכיח עבודת נשים ולקשר בינה לבין אלימות נגד נשים הוא מרכיב מרכזי בפעולות של ני אונה מנוס בארגנטינה. כפי שמסביר הקולקטיב בהצהרתו בשביתת הנשים שהתקיימה ב-8 במרץ:

"השימוש בכלי של שביתה אפשר להדגיש את המרקם הכלכלי של אלימות פטריארכלית. זאת הייתה גם הפגנה עצומה של כוח מפני שחילצנו עצמנו ממקומה של הקרבן על מנת למקם את עצמנו כסובייקטים פוליטיים וכמי שמייצרות ערך. הפכנו את הקטגוריה של נשים עובדות למורכבת יותר והבהרנו שעבודה מתרחשת גם בבית ובאופן לא פורמלי, וכוללת צורות של התאחדות המנוהלות באופן עצמאי."

שביתת הנשים, כפי שהתקיימה במקומות שונים ברחבי אמריקה הלטינית באוקטובר 2016 וברחבי העולם ב-8 במרץ 2017, קושרת באופן ישיר בין חוסר יציבות כלכלית להיותן של נשים פגיעות לאלימות גברית, וכן לרעיונות בדבר נחיתותן של נשים והיכולת להחליפן בכל עת. מכאן ששביתת הנשים עסקה בעבודה, בהצבת אתגר להגדרותיה הגבריות ובהתמקדות בעבודת נשים, אבל גם בתפקיד הכלכלי והפוליטי של אלימות מגדרית.

ועדיין, למרות ששמעה יצא באופן גלובלי, מבקרים מיהרו לטעון ששביתת הנשים לא הייתה "שביתה אמיתית" מפני שהיא לא הלכה בדרכן של שביתות עבר. אבל כיצד הייתה יכולה? כפי שכתבה בפשטות מריאלה דלה קוסטה בשנת 1974, "שום שביתה לא הייתה מעולם שביתה כללית. כאשר חצי מהאוכלוסייה העובדת נמצאת בביתה, במטבחים, בזמן שהמחצית השנייה שובתת, לא מדובר בשביתה כללית. מעולם לא חווינו שביתה כללית. ראינו רק גברים, בדרך כלל גברים שמועסקים במפעלים הגדולים, יוצאים החוצה לרחובות, בעוד שנשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם ואמהותיהם המשיכו לבשל במטבח."

במילים אחרות, איננו יודעות כיצד תיראה שביתה פמיניסטית, אבל אנחנו יודעות שאי אפשר יהיה לשפוט אותה לפי הסטנדרטים של שביתות עבר. בקולקטיב פריקאריאס א לה דריבה (Precarias a la Deriva) שבמדריד הבהירו נקודה זו כשהציבו את השאלה הבאה לגבי נשים ופועלות קשות יום, שלא יכלו להשתתף בשביתה הכללית אליה יצאו ארגוני עובדים בספרד: "מה היא השביתה שלך?" השאלה הקולקטיבית הזו ממפה את המקומות והדרכים שבהם מתרחשת עבודה ללא יציבות כלכלית, והיא מדגימה את הקשיים שפועלות חסרות יציבות כלכלית נאלצות להתמודד אתם כשהן משתתפות בפעילות הכלל-ארצית. רבות מהשאלות האלה הועלו בידי מי שביקרו את השביתה הבינלאומית ב-2017: הסכנות העומדות בפני קהילות פגיעות, העדר מקום עבודה מוגדר או שעות עבודה קבועות כדי שאפשר יהיה להחרימם, ההשלכות עבור מי שתלויים בעבודה טיפולית של נשים, וכן הלאה. ועדיין, במקום להיכנע או לוותר על האפשרות של סירוב קולקטיבי, הפעילות השתמשו בתובנות האלה כנקודת המוצא לקריאה לשביתה שתחלק ותארגן מחדש את כוח העבודה, שביתה כ"פרקטיקה מגוונת ויומיומית" המתרחשת על פני מרחבים מגוונים, מהרחוב ועד למשק הבית. בדרך הזו הפכה השביתה ל"דרך להתחבר אחת לשנייה, כלי קולקטיבי שמסוגל לקיים באופן חברתי את התנאים הנדרשים כך שנוכל לשבות ולספר, עבור כל סיטואציה קונקרטית, מה משמעות הדבר להמציא מחדש את השביתה." במילים אחרות, לא ניתן להפריד בין שביתת הנשים מהפרקטיקות והתהליכים שמאפשרים את קיומה של השביתה.

WeStrike#

מה יידרש כדי לנוע מ-MeToo# ל-WeStrike#? אני יכולה רק להציע כמה דברים: ראשית, עלינו להדגיש את המרכיב המשותף בחוויות ההטרדה, ההתעללות, התקיפה, האפליה והדיכוי שלנו. הדמיון הזה לא משמש כדי לקבוע שמדובר בחוויה אוניברסלית המשותפת לכל הנשים. אבל באותה מידה, בהכירנו בהבדלים הבסיסיים בינינו, איננו יכולות להסתפק בכך. עלינו להפוך את תנועת MeToo# לתהליך של חקירה, למפה המשרטטת את השונות של נשים המצויות במערכת קולוניאלית-קפיטליסטית-פטריארכלית של כוח. ובאמצעות המיפוי הזה, עלינו לבנות מערכות יחסים קונקרטיות של התנגדות ובריתות, לא כקרבנות המחפשות אחר פיצוי, אלא כסובייקטים פוליטיים אקטיביים המדברים על וכנגד אלימות. שנית, מה שנדרש הוא שימת דגש על הקשרים בין סוגים שונים של אלימות – מאלימות בבתים שלנו לכפיה פוליטית וכלכלית. שלישית, על מנת ליצור שינוי מערכתי ומתמשך, על מנת לשנות הכל, אנחנו לא יכולות ליפול לפח של פוליטיקה כרגיל, פוליטיקה של קרבנות, פוליטיקה שמתרכזת סביב המדינה. משמעות הדבר שעלינו ליצור פוליטיקה בלשון נקבה, היודעת לקחת בחשבון ולהעריך את הזמן והמרחב הנוצרים בין נשים ואת היצירתיות המתבטאת במקום זה.

כפי שהראו לנו התנועות באמריקה הלטינית, דרך פרקטיקה כזאת של פוליטיקה בלשון נקבה יכולה להיוולד סובייקטיביות קולקטיבית חדשה. לא חוויות האלימות שלנו הן שמגדירות מי אנחנו, אלא המאבק נגד האלימות הוא שמגדיר את האנחנו הקולקטיבי שניצור יחד.

מאנגלית: מעין איתן. המאמר פורסם לראשונה במלואו בספר "היכן שהחופש מתחיל – סקס, כוח, אלימות Metoo#" בהוצאת ורסו. הגרסא המתורגמת קוצרה במידה ניכרת.

המדור "מסביב  לעולם עם רוזה" ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org.

*המאמרים במדור אינם מייצגים בהכרח את עמדת קרן רוזה לוקסמבורג או אתר העוקץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אורלי בנימין

    כתבה חשובה ביותר. תודה רבה.
    במיוחד אני אוהבת את הפסקה – מה יידרש כדי לנוע מ-MeToo# ל-WeStrike#? אני יכולה רק להציע כמה דברים: ראשית, עלינו להדגיש את המרכיב המשותף בחוויות ההטרדה, ההתעללות, התקיפה, האפליה והדיכוי שלנו. הדמיון הזה לא משמש כדי לקבוע שמדובר בחוויה אוניברסלית המשותפת לכל הנשים. אבל באותה מידה, בהכירנו בהבדלים הבסיסיים בינינו, איננו יכולות להסתפק בכך. עלינו להפוך את תנועת MeToo# לתהליך של חקירה, למפה המשרטטת את השונות של נשים המצויות במערכת קולוניאלית-קפיטליסטית-פטריארכלית של כוח. ובאמצעות המיפוי הזה, עלינו לבנות מערכות יחסים קונקרטיות של התנגדות ובריתות, לא כקרבנות המחפשות אחר פיצוי, אלא כסובייקטים פוליטיים אקטיביים המדברים על וכנגד אלימות.
    אני מאד מקווה שתהיינה עוד נשים שיקחו על עצמן מחוייבות כזו ואכן נממש גם כאן We Strike או כמו שהנשים הפמיניסטיות אומרות – אנחנו כאן בשבילנו.