string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

המלצות העוקץ לשבוע הספר

ג'יין אוסטין, יאניס ורופאקיס ומגי נלסון וגם סמדר שרון, עאמר דהאמשה ותמי רזי. ביקשנו מכמה יקירים ויקירות של האתר להמליץ על הספר הטוב שקראו השנה
העוקץ

עם פרוש עלינו שבוע הספר על מגוון מורכבויותיו – המסחריות והתאגידיות של שוק הספרים, ענייני "חוק הספרים", השתנות הרגלי הצריכה התרבותית ושלל התעוקות הפוליטיות המייסרות את חיינו, הזמנו כמה מטובי כותבינו וקוראותינו להמליץ על ספר אחד חשוב, מעניין או משמח לב שקראו השנה. אפשרנו להם לכתוב על ספרים בעברית או בשפות אחרות, מכאן או משם, פרוזה או עיון, ויצאנו עם ערימה ססגונית ומעניינת.

 

חן משגב • כך כובשים מולדת

ספר העיון ״כך כובשים מולדת״: תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות החמישים מאת סמדר שרון (פרדס) מתמקד בתכנונו, הקמתו ויישובו של חבל לכיש בעשור הראשון לאחר מלחמת 48׳ והכרזת העצמאות הישראלית. שרון צוללת בעקביות, בעומק ובנחישות אל אותה תקופה סוערת ומציגה, כמעשה רקמה מתוחכם, את שלל ההקשרים החברתיים, הפוליטיים, הגיאוגרפיים והכלכליים של פרויקט התכנון והפיתוח. פרויקט זה על שלל היבטיו המורכבים הנחשפים בספר מופתי זה, מהווים לדברי המחברת ״מקרה מבחן הפותח צוהר לניתוח נושאי מפתח בשנות החמישים, רובם משפיעים על החברה בישראל עד היום״.

שרון מחברת בספרה בידיים אמונות בין שתי פרדיגמות ביקורתיות שרק מעטים השכילו להבינן יחד עד כה, והן חקר המזרחים והמזרחיות, על אופני כינונה של הקטגוריה מזרחיות והבנייתה בשנות המדינה הראשונות, והסיפור הערבי-פלסטיני על הנכבה, העקירה הגירוש, הנישול והיישוב מחדש של אדמות שבניגוד לתפיסה הציונית דווקא לא היו שוממות, אלא אוכלסו בעשרות אלפי בני אדם, עובדו ופרנסו רבבות.

שרון מראה כיצד שני האידיאלים הציוניים, שהפכו למטרות הפרויקט, אידיאל קיבוץ הגלויות ואידיאל הפרחת השממה, התלכדו יחד למציאות הרחוקה מההצהרות מרחק מזרח ממערב. זו בלבד סיבה מצוינת לקרוא בספר המרתק הזה, שבניגוד לספרי עיון רבים כתוב בשפה קולחת וברורה ופונה הן לקהל האקדמי והן לקהל הרחב והמשכיל. ספר נהדר שפורסם בעתו וראוי מאד לקריאה ולדיון.

חן משגב הוא אקטיביסט, גיאוגרף, ומתכנן ערים והוא חוקר פוליטיקה מרחבית ועירונית, אקטיביזם, מיניות ומגדר

-

דותן לשם • הגלובליסטים

globalists

ה"גלובליסטים – קץ האימפריה והולדת הניאוליברליזם" מאת קווין סלובודיאן (Quinn Slobodian) הוא תרומה מבורכת למדף המתארך של ספרים שיצאו בשנים האחרונות, החושפים את שורשיו האינטלקטואלים של הניאוליברליזם ואת עיקריו. הספר מתחקה בנוקדנות שהיא עונג לחוקרות בתחום (אך יכולה להתיש קורא שפחות מתעניין בפרטים) אחר מה שהוא מכנה "אסכולת ז'נווה" של הניאוליברליזם. תרומתו הבולטת היא בתיאור הסדר העל מדינתי אליו חתרו הניאוליברלים וכיצד סדר זה נכתב אל תוך מציאות חיינו ומכתיב אותה.

הספר גם מסייע במענה על שאלה חשובה שעולה שוב ושוב בהקשר של הניאוליברליזם ועוסקת בזיקה העמוקה שלו לשמרנות. כפי שהספר מראה, את מה שמחבר בין שני הזרמים ניתן לסכם במילה אחת: גזענות. מכאן גם שהתנגדות לניאוליברליזם אינה יכולה להיות מעמדית בלבד, כפי שהמאבק בגזענות אינו יכול להיות זהותני בלבד. כדי להיאבק בניאוליברליזם נדרש מאבק משולב.

ד"ר דותן לשם הוא היסטוריון של שיטות מחשבה כלכלית ופוליטית

-

נעמה קטיעי • ילדי ההפקר

ילדי ההפקר

אחד מהספרים המרתקים שיצא לי לקרוא השנה הוא הספר "ילדי ההפקר – החצר האחורית של תל אביב המנדטורית" של דר' תמי רזי (עם עובד), שמתאר את תופעת הילדים "העזובים" – לכאורה – שאפיינה את היישוב העברי בשנות ה-30 וה-40. רזי מערערת על הגדרת העזיבות ומסבירה כיצד ההגדרה, שהיוותה הסבר לניתוק ילדים ממשפחותיהם כדי להבטיח להם חינוך וטיפול טובים יותר, שימשה למעשה לא פחות כדי להגדיר את יחסי הכוחות והריבוד החברתיים בין הקבוצות השונות שחיו כאן באותה תקופה.
המחקר של רזי חושף, באמצעות בחינת הטיפול בילדים, את התפיסות האתניות והמגדריות שעיצבו את החברה הישראלית הצעירה ובכך מתווסף לרשימת מחקרים מאוחרים מרתקים, כמו אלה של דר' דפנה הירש ודר' חדוה אייל, שמערערים על תפיסות שהיו מקובלות בעולם המדעי והפרופסיונלי. תפיסות אלה נטו לקבל את הנחות הבסיס של האליטות המקומיות, והעמיקו את החלוקות הבינאריות ששימשו לביסוס מערכי כוח דכאניים ומפלים שהיו מקובלים כאן לאורך השנים.

מעבר לתופעת ה"עזיבות", הספר של רזי מעמיד מידע רחב וקריטי להבנת הרקע החברתי, המדעי והמערכתי שילווה שנים אחר כך את פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן.

נעמה קטיעי היא פעילה מזרחית, חברה בעמותת עמר"ם‬

-

רחל בית אריה • Northern Girls

בחרתי בספר "נערות מהצפון" של שנג קיי (Sheng Keyi), גם כי סביר להניח שמעטות מקוראות העוקץ, אם בכלל, נחשפו לכתיבה על הנושא שהספר עוסק בו: חייהן של מהגרות עבודה כפריות לערים המתועשות בסין. גל ההגירה הפנימית בסין, שהביא בשלושת העשורים האחרונים מאות מליונים מהכפרים לערים, הוא מנדידות האוכלוסין הגדולות בהיסטוריה (יש הטוענים שהוא הגדול ביותר). הוא מדווח לעולם באופן חלקי ביותר וסיפורן של נשים שמהוות מחצית מהגל הזה ומחזיקות על כתפיהן תעשיות שלמות, מדווח עוד פחות.

כריכת הספר

לכן הספר של שנג קה-יי חשוב ומשמעותי כל כך. שנג מספרת את סיפורה של צ'יאן שיאוחונג, נערה בת 16 ממחוז חונאן שעוזבת מאחוריה משפחה פוגענית וכפר מחוסר הזדמנויות ותוספת רכבת לעיר הדרומית שנג'ן עם חברתה לי סיג'יאנג. בשנג'ן השתיים הופכות לחלק מקבוצה שמכונה קולקטיבית "ביי מיי", נערות מהצפון, שבולטות בעיר כזרות בגלל מבטאן הצפוני ומראה שונה, נעות בין עבודות, מתחמקות מהרשויות ומחפשות הזדמנות להתקדם. אלה חיים חשופים וחסרי הגנה עם פוטנציאל ניצול עצום, אבל שיאוחונג היא דמות מרשימה כל כך כי היא אינה רק קורבן אלא אשה שאפתנית ומבריקה עם עמוד שדרה מוסרי חזק שסביבתה לא מבחינה בו. הגלריה המרתקת של נשים מהגרות עבודה סביבה, ושל גברים שרובם בינוניים ומטה, יוצרת עולם אותנטי מאד, גם אם שטחי מעט, שכתבה סופרת שהיתה "ביי מיי" בעצמה וממשיכה היום כסופרת להתנסות בסגנונות ובכתיבה על נושאים חברתיים נפיצים.

רחל בית אריה היא עיתונאית שהיתה כתבת בסין והיום ממקימות ומנהלות האתר הפמיניסטי העצמאי "פוליטיקלי קוראת"

-

רחל פרץ • מגילת סן מיקלה

על המיטה שלי פתוחים עכשיו כמה ספרים שאני קוראת לסירוגין, וממילא אני יכולה לחשוב עכשיו רק עליהם. "חנויות הקינמון" המעיק והתובעני של ברונו שולץ בתרגום החדש, "היהודים-הערבים, לאומיות, דת ואתניות" פוקח העיניים של יהודה שנהב, "על דעת עצמו" המיוסר והמנוחש עד אי-נוחות של נורית גרץ, ובעיקר עותק ישן, בכריכה אדומה קשה, שנפל מאובק מהמדף, של "מגילת סן מיקלה" של אכסל מונתה, בתרגום-הנאמן-לתרגום-הקודם של אמציה פורת (עם עובד).

כריכת הספר

איזה ספר! ולזכור כל הזמן שהוא הכתיב אותו למעשה, כי היה עיוור לחלוטין. העובדה הזו ניכרת באלף צורות, ולא חדלה להדהים, משום שיחד עם ההתגלגלות האסוציאטיבית מפרגמנט לפרגמנט, כולל עצירות מפוארות של גילויי-דעת בשלל נושאים, הוא מהודק ומתפתל בין חלקיו בהכרחיות גמורה. העברית של פורת כאן נפלאה; לרגעים שקופה לגמרי, לרגעים דופקת את ראש העברית בקיר המקור, לרגעים קדה לנוסח הקודם, של י"ל ברוך, ורק זה לעצמו עושה קריאה רוקדת.

הספר עצמו הוא כתב הלל והשתאות למונתה הרופא עצמו, בסגנון הווידוי המכה על חטאים וחושף מומים עצמיים, ובו בזמן עומד נפעם מול נזר הבריאה שהוא מונתה, על נדיבותו המופלגת, תבונתו האינסופית, פקחונו המזהיר, חמלתו הנפלאה לכל חי ובעיקר האינטימיות שלא מפסיקה להעסיק אותו בינו לבין פורטונה, אלת המזל; האיש, הסובל מדיכאון וחוסר שינה מבהיל, הולך מחיל אל חיל כמעט בלי מאמץ, טובע בים של תהילה, הערצה, פציינטים, נשים וכשרונות (את ארמונו העצום שבאי האיטלקי קאפרי הוא בנה כמעט במו ידיו, בלי תוכנית אדריכלית ובלי שמץ ידע בהנדסת בניין, "לפי העין", כפי שהוא טוען). על הדרך הוא פוגש שורה של אישים ידועים (מופסאן, לואי פסטר, שארקו), וכולם יוצאים תחת ידו קצת נפסדים, ועם זאת חיים ונכנסים ללב לגמרי.

הקריאה בספר המופלא הזה היא הדבר הכי קרוב להיות-תייר כפי שאני חולמת, ואי-אפשר: כל אתר, כל פינה, תובעים ומקבלים שהייה נוכחת מלאה, בכל פרק גרתי ממש, פגשתי ממש, שנאתי ואהבתי והתקרבתי ונסוגתי מרחובות, משכונות, מערים מוכות מגפה, מסלוני שועים, מארוחות בוקר אינטימיות, מפלירטוטים אסורים בירכתי גנים – ובכל זאת תכף, בעוד דפים אחדים, כבר אסע למקום אחר, מאבדת את תרמילי כרגיל, רק כדי למצוא אותו בסוף הפרק פרוץ, שדוד, ובכל זאת מגלה שהשאירו לי מה שהכרחי למסע הבא. כבר אני יודעת שברגע שאגיע לעמוד האחרון, אתחיל מחדש, והפעם כבר אשהה קצת יותר ברחבות בכל פרק, בלי הבהילות הנכפית של הקריאה הראשונה.

רחל פרץ היא כותבת (ספרה השלישי, "פרולוג לרצח", יצא באחרונה בהוצאה עצמית), עורכת ומתרגמת-שותפה מערבית

-

אבנר בן עמוס • שמות, מקומות וזהות מרחבית בישראל-פלסטין

Screen Shot 2018-06-11 at 4.51.45 PM

כאשר אנחנו מתהלכים ברחובות הערים הגדולות, רק לעתים רחוקות אנחנו נותנים את דעתנו לשמות הרחובות ומשמעותם. עוד פחות מכך אנחנו מודעים לעובדה שבחלק לא מבוטל מן המקרים, השמות הללו הוחלפו לפחות פעם אחת. כך גם קורה כאשר אנחנו משוטטים בטבע ומחזיקים מפה עם שמות נחלים, הרים וגאיות. באופן שכזה אנחנו מפנימים מבלי דעת את רשת הערכים שבאה לידי ביטוי באותם השמות.

הספר המרתק שערכו עאמר דהאמשה ויוסי שוורץ, "שמות מקומות וזהות מרחבית בישראל-פלסטין: יחסי רוב-מיעוט, השכחה וזכרון" (רסלינג), מפנה את הזרקור לסוגיה זו וליחסי הכוחות אשר קובעים את שמות הרחובות והמקומות הגיאוגרפים. יש כאן מבט מרענן, שבוחן את השכבות הארכאולוגיות השונות של מפת השמות של ארצנו, ואת המשחק המורכב של זיכרון והשכחה בין השולטים והנשלטים: הערבים, העותומנים, הבריטים והיהודים. הקובץ כולל מאמרים של חוקרים וותיקים כגון מוסטפא כבהא, מעוז עזריהו ויעל זרובבל, וצעירים כגון נועם לשם, נורמה מוסי וליאורה ביגון, וכן אחרית דבר של חנן חבר. אחרי שתקראו אותו, לא תוכלו יותר להתייחס למפת השמות כאל מסמך תמים.

פרופ' אבנר בן-עמוס הוא היסטוריון של החינוך באוניברסיטת תל אביב

-

רותי שטרן • צילומים של דניאל ניקולטה 

היינו השנה בפריז, שהתגלתה כגן עדן לחובבי חנויות ספרים עצמאיות כמוני. צחקנו, שהקידמה טרם הגיעה לצרפת ושהם עוד לא הפנימו שכבר לא אוכלים היום בשר ושלא קונים ספרים. בכל שכונה ואזור פגשנו חנויות ספרים ססגוניות עם אגפים גדולים של רומנים גרפיים וקומיקס לסוגיו השונים. הספר הזה אינו צרפתי כלל, אבל הוא ממש זהר אלי מהמדף בגודלו ובתמונה המהממת על העטיפה. ברגע של איפוק נדיר הצלחתי לא לקנות אותו בחנות עצמה כדי לחסוך את האובר ווייט הרגיל שלנו בגלל ספרים, והזמנתי אותו מהארץ.

lgbt

הספר הוא אוסף צילומים של דניאל ניקוטה, מי שהיה חבר של הארווי מילק ואחת הדמויות המרכזיות בסרט שנעשה עליו (מילק, 2008). הספר, שיצא בהוצאת R.A.P, נפתח בצילומים מהתקופה ההיא -שנות השבעים ברחוב קסטרו סן פרנסיסקו, ובמקביל פורש צילומים מהסט של הסרט וממשיך בצילומים להט"ביים, בעיקר הומואים ובעיקר מצעדי גאווה, אבל לא רק.

אני עוסקת הרבה בהיסטוריה להט"בית, ובעיקר באיך זה לחיות כשאין לך היסטוריה או כשאת לא יודעת כמעט כלום על ההיסטוריה של העם שלך. אני לא יודעת מי במשפחה שלי היתה לסבית, ואת מה שקרה במהלך התקופות השונות עם להט"בים אנחנו מלקטות בפינצטה. בשנים האחרונות יש עוד ועוד סיפורים ומחקרים ותגליות, כנראה שלא רק אני מרגישה בחסר הזה (יוענה גונן כותבת בפייסבוק פוסטים מופלאים של היסטוריה להט"בית).

אני אוהבת את זה שיש לי עכשיו על המדף ספר גדול וכבד שעל עטיפתו מתנוססים בגאווה שני בחורים ססגוניים, אחד עם בטן חשופה שיער ארוך והשני עם כובע קש מעוטר פרחים, שרשרת לבנה וגופיה צהובה עם הכיתוב – FAGGOTS ARE FANTASTIC.

רותי שטרן היא אמא לשלוש, לסבית, גרושה. עקרת בית וגם זמרת, מקימת האתר dreamersites.com

-

תמיר אסולין • התרמיל שלי פתוח

ישנו איזה רכיב בספר "התרמיל שלי פתוח" מאת שי מנדלוביץ', שראה אור בהוצאת מנגד בשנת 2016, שהופך את חוויית הקריאה בו למעין טראנס רגשי. יכול להיות שזו השפה. מנדלוביץ' מערבב בלשונו שפה יומיומית, חילונית עם שפה יראת-קדושה.

שי מנדלוביץ'

הוא אורג סיפורי חז"ל עם הזיות אהבה הומוארוטיות, מסעות חשיש ביוון עם כמיהה לקדושה (חילונית או לא) והכל משובץ בצלילים עבריים מאוד, גרוניים. אבל מעל הכל מרחפים תיאורי ההזיה שמאפיינים חלק גדול מהשירים בספר המושכים אותך בכוח מאגי אל תוך עולמו הנפשי, הפרטי מאוד, של המשורר. בסופו של דבר, כנראה שיותר מספר שירה זהו ספר מסעות.

עתְעוֹרְרוּת

לְעֵת עַתָּה אֲנִי, כְּלוֹמַר
לְעֵת עַתָּה אַתָּה
וַדַּאי הוֹגֶה בִּי
וַדַּאי הוֹמֶה בִּי, עַתָּה
בְּסוֹף הַחֹרֶף הַפִּרְחוֹנִי הַזֶּה
עֵת עַל הָעֹגֶם
עֵת יוֹם אַחֵר-מְאֹד –
שׁוֹכְבִים עַל הַגַּב צָהֳרַיִם
עוֹשִׂים שֶׁמֶשׁ בַּמַּצְלֵבָה.

תמיר אסולין הוא משורר ועורך מדור השירה "באסטה" באתרנו זה

-

רעות בן יעקב • מנספילד פארק

מנספילד פארק מאת ג'יין אוסטן (הוצאת תמיר סנדיק) הוא לאו דווקא מה שציפית לו מספר של אוסטן. הגיבורה שלו לא מתוקה, וגם לא שנונה במיוחד, היא לא "כובשת", היא מופנמת וביישנית, והיא נוקשה בדעותיה. גיבורה נשית יוצאת דופן שאיננה מוזה. בניגוד לספריה העוסקים בתימה פילוסופית-פסיכולוגית כגון "גאווה ודעה קדומה", "השפעה" או "על תבונה ורגישות" כבר בשמם, וספריה הנסובים סביב גיבורה מרכזית כמו "אמה", "מנספילד פארק" לא בכדי קרוי על שם מקום. כמו בתיאטרון, שמשחק בספר תפקיד חשוב בעצמו כשהחבורה מעלה מחזה "לא ראוי", אחדות המקום – היא המחוללת את העלילה, העובדה שכל מיני דמויות נמצאות באחוזה אחת, ומבטה של הגיבורה הלא סטנדרטית פאני ותהליך ההתבגרות שלה. אבי האחוזה, אדון ברטרם, מפליג לרגל עסקיו הדחופים לאנטיגואה ומשאיר באחוזה את ילדיו, אשתו, גיסתו ואחייניתן פאני פרייס, אותה הן מגדלות, שכן היא בתה של אחותן הענייה שלא יכולה לכלכל את כל ילדיה. לאחוזה מגיעים עוד כמה חברים, ונרפותה של האם מותירה אותה מנוהלת בידי הדור הצעיר, תוסס בחלקו, ובחלקו האחר: פאני ונוקשותה, ובתווך – בן דודה אדמונד.

מנספילד פארק

האב נוסע, ולמרות שהעלילה מתרכזת באחוזה, במקום, מלבד גיחות ספורות, הרי שהמרחב וכלליו מתגמשים ומשתנים ללא הימצאות הפטריארך/האב, ומציאות אחרת נבחנת, קשרים אישיים נבנים, קנאה ודבקות באל, תשוקות וחרטות, וכמובן – חלומות ואהבות. העובדה שעסקיו של האב הם קולוניאליים וסביר שהוא קשור לסחר בעבדים גורמים גם לחשוב על הקשר בין המצב שנוצר בתוך הבית בהיעדר דמות סמכותית וסדר מוסכם, לבין המצב העולמי של התקופה, לאו דווקא באופנים שבהם אוסטן היתה רואה זאת. בתוך הבית מטרתם המוצהרת של המבוגרים האחראיים שניאותו לגדל את האחיינית היא "ליצור אבחנה נאותה בין הבנות כשיתבגרו; לשמר ברוחן של בנותי את תודעת מי שהן, בלי שיחשבו רעות על בת דודתן; ולוודא שהיא תזכור שאינה אחת העלמות ברטרם, בלי לדכא את רוחה יתר על המידה. הייתי רוצה שהן תהיינה חברות טובות… אבל אין הן יכולות להיות שוות. מעמדן, הונן, זכויותיהן והירושה הצפויה להן יהיו שונים תמיד…" והרומן מספר האם ועד כמה זה מצליח ומה התוצאות, ואילו על הניסיונות הדומים בעולמות המסחר של אדון ברטרם ועמיתיו והקשרים הבין יבשתיים, מספרת ההיסטוריה.

בעיני זה אולי הרומן הטוב ביותר של אוסטן, ארוך נשימה ולא שבוי בקסם דמויותיו אלא מתגבה מהן, נוסק ומעמיק ומהנה, והתרגום שלו לעברית (לי עברון) הוא פשוט משובח.

רעות בן יעקב היא מתרגמת ודוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטה העברית. לאחרונה יצא לאור הספר "עיניהם צופות באלוהים" של זורה ניל הארסטון בתרגומה

-

זהר אלמקייס • הארגונאוטים

כריכת הספר

מעולם לא הגנתי על ספר בחירוף נפש כמו שעשיתי ביחס לארגונאוטים (The Argonauts) של מגי נלסון מול חברותיי האמריקאיות, שקראתי בשנייה שהגעתי לחופי ארצן, לפני שנתיים. ונדמה לי שהגנה כזו היתה נחוצה משום שהספר מביא אל מחוזות הגלוי מה שבעולמות רבים נותר בגדר מושתק, גם אם קיים לחלוטין: את האופן בו גופים, בני זוג, משתמשים זה בזה כדי להגיע לאיזה גרעין אצל האחר, או לעצמם, או לאיזה דבר מעבר להם.

ל״שימוש״ יש תמיד קונוטציה נצלנית, ופעמים רבות בצדק, אבל נלסון עושה שימוש בגופה שלה ובגופו של אהובה כדי לחשוב על מה זה כאב ועונג ועל איך נראית אהבה. השינויים ששניהם עוברים יכולים להיתפס כשני קצוות של תפיסת המהוגנות החברתית, הצבועה כל כך – מצד אחד הריון, מצד שני שינוי מגדרי – אלא שנלסון חושפת את הזרות והמוזרות המצויות בראשון, את החקירה והיושרה הטמונות בשני. ״היינו שתי חיות אנושיות שעוברות שינויים זו לצד זו״, היא כותבת. נותר רק לייחל שיימצאו הקדושות, הצדיקים, המבריקות והמשוגעים שינסו למצוא שפה עברית לחיות הללו.

זהר אלמקייס היא כותבת ודוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה. תרגמה לאחרונה את הספר ״בין העולם וביני״ מאת טא-נהסי קואטס

-

יובל אילון • Adults In The Room

"מבוגרים בחדר" של יאניס ורופאקיס מתאר את כהונתו כשר אוצר של ממשלת סיריזה ביוון מהרכבת הממשלה בינואר 2015 ועד להחלטה לדחות את תוצאות משאל העם לפרוש מהאיחוד ביוני. סיריזה עלתה לשלטון על בסיס הבטחה לשנות את תנאי הסדרי החוב האכזריים שה"טרויקה" כפתה על יוון, הסדרים שגם מי שהטילו אותם ידעו שאינם הוגנים ובמקום להבריא את כלכלת יוון, יהרסו אותה.

ורופאקיס מתאר בפרוטרוט את המאבק בכוחות הכלכליים, הפוליטיים והאידיאולוגיים מולם ניצבה יוון, ואת ההתעקשות הכוחנית על העיקרון שוולפגנג שוואבלה (שר האוצר הכל-יכול של גרמניה) ניסח בבוטות "לא יתכן שתוצאות בחירות יקבעו מדיניות כלכלית". העדות של ורופאקיס חושפת את המשטר הניאו-ליברלי על חוסר המעצורים שלו והבוז שהוא רוחש לריבונותם ולמחייתם של אזרחי יוון, וקוראת את המסווה מעל האיחוד האירופי והרציונאליות לכאורה בה מתנהלת הכלכלה העולמית.

החיבור אינו רק עדות. ורופאקיס כתב אפולוגיה – נאום הגנה. הוא מנסה להצדיק את מדיניותו ואת ההחלטות שקיבל. ורופאקיס מציג את כישלונו כפרי חולשתם הטראגית של שותפיו לממשלה, במעין טרגדיה שיקספירית.

ורופאקיס מסביר שהאפשרות הגרועה היתה להישאר תחת הסדרי החוב – תחת כיבוש עוין. האפשרות הגרועה פחות, הייתה לפרוש מהאיחוד. והאפשרות הטובה ביותר הייתה להשיג הסדר חדש וסביר. כדי להצליח לממש את האפשרות השלישית, טען, על יוון לאיים ברצינות בפרישה. רק נכונות לפרוש עשויה לשכנע את הטרויקה להסכים להסדר חדש.

ורופאקיס מנסה לשכנע אותנו שהאופציה לפרוש מהאיחוד נשארה חיה וקיימת ביוני 2015, לאחר משאל העם. אינני בטוח שהוא לגמרי מצליח. כפי שהוא עצמו מתאר, מיד לאחר הבחירות הכוחות שכנגד החלו לפעול – קואופטציה, הפחדה, גיוס התנגדות לפרישה. ההחלטה לא לפרוש בינואר הייתה ויתור על האופציה, לא דחייה שלה. כאשר יוון נכשלה בניסיון לשאת ולתת על הסדר חדש, לא נותר לה אלא להיכנע לגמרי, לא בשל חולשת האופי של חברי הממשלה, אלא מסיבות מבניות. השאלה היא האם לא היה צריך לפרוש בשעת הכושר בינואר. אם כן, אזי הטרגדיה אינה שיקספירית כי אם יוונית, והחטא הוא חטא ההיבריס של ורופאקיס עצמו שהאמין שביכולתו לפרוש בעתיד מתי שרק ירצה.

הספר מרתק ובעיניי הוא קריאת חובה למי שרוצה לדעת מי נגד מי, ואיך זה נראה.

יובל אילון הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

-

תמי ריקליס • "תרשום! אנחנו אומה" ו"זה אנחנו או הם"

מי לא מכיר את שמו של המופתי חג' אמין אל-חוסייני (ותודה להיטלר). אבל השנה יצאו ביוגרפיות מעניינות של שתי דמויות מפתח נוספות בתולדות הלאומיות הפלסטינית, אב ובנו, גם הם משושלת החוסיינים: מוסא כאט'ם אל-חוסייני ובנו עבד אל קאדר אל-חוסייני. ישראלים ככלל יודעים מעט מאוד על היסטוריה פלסטינית, בטח ובטח לפני 1948, ומה שידוע מתווך בדרך כלל דרך עיניים ציוניות צרות מאוד. הספרים "תרשום! אנחנו אומה" מאת יוני פורס (מרכז משה דיין) ו"זה אנחנו או הם" מאת דני רובינשטיין (עליית הגג/ידיעות ספרים) – מספקים הצצה קרובה ועמוקה יותר לאידיאולוגיה של אליטה דיפלומטית, כלכלית וצבאית, בתוך רעידת האדמה שעוברת על המזרח התיכון בתחילת המאה ה-20 עת התמוטטות האימפריה וחלוקת השלל בין הבריטים לצרפתים.

musa

מוסא כאט'ם, יליד שייח' ג'ראח, עשה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה עוד בסוף המאה ה-19 במערכת הממשל העות'מנית, לאחר לימודים גבוהים ונחשבים באיסטנבול. הספר מלווה אותו ממינויו לראש העיר ירושלים ב-1917 עם תחילת המנדט הבריטי והתנגדותו למכה הקשה של הצהרת בלפור, עבור בהיותו משך שנים נוסע מתמיד בקו ירושלים-לונדון לוועידות פיסגה כושלות שתכליתן להוריד את האימפריה מהבטחת הארץ ליהודים, והבנתו שהקיץ הקץ על "סוריה הגדולה", ועד מותו ב-1934 – לאחר שלא התאושש מפציעה בהפגנות האנטי-קולוניאליות ביפו באוקטובר 1933 (כאשר קשה, כמובן, שלא לחשוב על ההפגנות שמקיפות אותנו בימינו אנו).

הבן, עבד אל קאדר, הידוע כמפקד הקרב על הקסטל, ינדוד גם הוא מירושלים לרחבי איסטנבול, בגדאד, קאהיר, לבנון – כולן ישויות חדשות ששורטטו בעט אירופית גסה על מרחב שהיה נטול גבולות מדיניים וחופש התנועה בו אבד לעד. ב-1947 הוא חוזר לבית צוריף, שהנוף לידו הספיק להשתנות: ״אני נמצא עכשיו בצוריף ליד קאלוניה ושמה כפר עציון״, הוא כותב לאשתו.

אבל, דעתי לא לגמרי נוחה עלי: המלצתי על שתי ביוגרפיות של גברים בכירים שנכתבו על ידי גברים. אבוי! כתיקון, אצרף לסיום המלצה שלישית על ספר שבינתיים רק עלעלתי בו, אך פותח חרך אחר לחלוטין לחיים, אינטימי ומתוחכם הרבה יותר – ״ירושלמית״, זכרונותיה של בת נוספת למשפחת חוסייני, סירין אלחוסייני שאהיד, שיצא לפני כעשור בהוצאת אנדלוס.

תמי ריקליס היא כותבת ועורכת באתר זה

-

רחלי סעיד • ציפורים גדולות גדולות

כריכת הספר

"משום שהשפה היא איש גדול ויפה תואר ולוקה בשכלו, אני כואבת את ראשי. אבא משקה אותי תרופה ונושק למצחי והשפה שבראשי אומרת תודה, אבל מה שאין לו שפה אומר מילה אחרת שאילו נכפפה ליסודות העולם הזה הייתה מאוד דומה לריח המילה נובמבר."

"ציפורים גדולות גדולות" של עידו אנג'ל הוא ספר קטן קטן. כלומר, הוא דווקא ספר בגודל רגיל, גם אם מרווח למדי, אבל הנרטיב שהוא בונה אינו לינארי ספרותי קלאסי אלא לשוני. החלוקה הדיכוטומית בין פרוזה לשירה משאירה מרווח שהניסיון למלא אותו יוצר חוויה ספרותית מרגשת, חוויה שמחפשת את הדרך לצמצם את המרווח שבין העולם עצמו לבין היכולת להביע אותו במילים ולייצר רצף של התבוננות, של מבט חוקר. בעולם שבורא אנג'ל בספר הזה, המציאות כפופה ליכולת לתאר אותה, והעולם? לא לו אכפת אם אתה כלב שרודף אחרי מקל בלי כוח משיכה, אבא שמחמם שניצלים לבנותיו או עובר שכלוא בתוך רחמה של אישה ששומרת סוד, זאת השפה שמתעקשת למצוא היגיון וסדר ולארגן את הכאוס בתוך תחביר ברור. הניסיון הזה, לארגן את הפחד, הבדידות, הזיכרון והתעתוע ולבנות ביניהם רצף, והכמיהה לדיוק וחוסר האונים מול חוסר היכולת, כשהם מופקדים ביד בטוחה ומיומנת כמו של אנג'ל, מייצרים את מה שאין לי אלא להכפיף למילה "עונג".

רחלי סעיד היא כותבת, עורכת, מתרגמת ואקטיביסטית

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    בחודשים האחרונים קראתי בין השאר את שני הספרים "זרים" של גבריאל בן-שמחון, והספר 'היו לזרים' של ישראל עוז, ומאוד נהניתי מקריאתם. אני ממליץ עליהם בחום.

  2. תמר פלג שריק

    הטוב שבספרים מזה שנים, שאסור להחמיצו:
    ילדי הגטו מאת אליאס חורי

  3. דפנה

    ספר קשה, עצוב, מרגש ומרתק שקראתי ממש לאחרונה הוא JERZYK. זהו יומנו וסיפור משפחתו של הילד Jerzy Felix Urman אשר התאבד בהיותו בן 11, עת שהה עם הוריו בדירת מסתור בגליציה, פולין.
    בספר כלול גם יומנה של האם, סופי, ומכתבים הופכי קרביים שכתבה לבנה המת.
    למרבה הצער הספר לא תורגם לעברית. יצא לאור על ידי Shearsman Books הבריטית. נערך על ידי הסופר Anthony Rudolf, – קרוב משפחתו של Jerzyk, אשר הוסיף גם הערות רקע מחכימות.
    מומלץ ביותר.