string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

כשאחיות "הדסה" חינכו את אמהות האוריינט

מחקר בארכיון "הדסה" בניו יורק אינו מתיימר לקבוע אשמה או חפות של הארגון בחטיפות, אך משחזר את התשתית המוסרית שבמסגרתה יכלה הפרדת תינוקות ממשפחותיהם הביולוגיות להיחשב מותרת ונכונה. נועה חזן מדובבת את המצולמות
נועה חזן

בשני העשורים האחרונים, גבר מאוד העניין האקדמי בארגון "הדסה" בישראל ובארצות הברית. על שולחני מונחים כ-30 ספרים ומאמרים היסטוריים חדשים יחסית המתייחסים לארגון, שנכתבו כחלק משיח תוסס בנושאים אופנתיים כמו מעורבותן של נשים בתהליכים של בניית אומה, תפקידן של נשים בקולוניות, קשרים בין גזע והיגיינה ויחסיהן המשתנים של יהדות ארצות הברית וישראל. במקביל ובאופן פרדוקסלי, עבודות מחקר היסטוריות על מעורבות "הדסה" בפרשיית חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן אינן מאושרות במסגרת אקדמית, חוקרים המעלים את הנושא בפורומים מקצועיים נתקלים בפנים מכורכמות של קולגות והרצאות או פאנלים המציעים דיון ביקורתי בארגון נדחים מכנסים אקדמיים בינלאומיים.

כמו כן מסמכים היסטוריים, רישומים ותעודות מבתי החולים של הארגון הנדרשים לביצוע מחקר מדעי מהימן בנושא, אינם נמצאים בתיקיות הרלוונטיות בארכיון הדסה בניו יורק – שהנן ריקות – ואילו בארכיונים ממשלתיים בישראל הם אינם נגישים לעיני הציבור.

במצב של היעדר גישה למסמכים היסטוריים רשמיים, ובהיעדר משאבים לקיומו של מחקר אקדמי, מוגבלת גם יכולתה של החוקרת להתמודד עם הנושא במסגרת היסטורית. במצב שכזה מהווה תחום לימודי התרבות בכלל ולימודי התרבות החזותית בפרט פלטפורמה מחקרית אקדמית שבמסגרתה ניתן לשחזר את התקופה ולנתח את השיח התרבותי וההיגיון המוסרי שהנחה את פעולות האחיות והרופאים של הארגון. בניגוד למחקר היסטורי שמונע מההנחה שיש סיפור היסטורי נכון אחד ושתפקידה של החוקרת הוא לחשוף אותו – מחקר תרבות מכיר בקיומן של מציאויות חופפות ומתנגשות ואף לוקח בחשבון את האג׳נדה המחקרית של החוקרת. מחקר תרבות אינו מוגבל לניתוח של חומרים רשמיים, מאחר שגם תוצרים תרבותיים לא רשמיים, כמו למשל עדויות של אנשים פרטיים, תמונות מאלבומי משפחה, או לבוש, הם מושאי מחקר לגיטימיים שניתן לייצר באמצעותם תמונת עבר מהימנה. על כן מחקר על ארגון הדסה מפרספקטיבה של לימודי תרבות חזותית חשוב לא רק כדי לשחזר נורמות תרבותיות בתקופה היסטורית כלשהי, אלא גם מדגים את חשיבותם של לימודי התרבות באקדמיה לצד דיסציפלינות אחרות.

בעבור ישראלים רבים, השם "הדסה" מקושר אך ורק לבתי החולים. אולם הדסה היה ארגון נשים אמריקאי ציוני, שהוקם ב-1913 על ידי הנרייטה סאלד במטרה לתמוך ביישוב הישן בפלשתינה ולהנחיל בו רעיונות של היגיינה ותרבות מודרניים. בקרב חוקרים והיסטוריונים, מודגשים הישגיו הרבים של הארגון אשר תוך פחות מעשור ובעזרת עבודה שיטתית הפחית דרמתית את תמותת התינוקות בפלשתינה, הקים בית ספר להכשרת אחיות, מרפאות, תחנות טיפת חלב ובית חולים – ולמעשה הניח את התשתית למערכת הבריאות הישראלית המודרנית. בעברית, ספרה החלוצי, הגדוש בפרטים מאירי עיניים של ד״ר דפנה הירש "באנו הנה להביא את המערב – הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט" מגולל את סיפורו של הארגון, אשר במבט לאחור ניתן לומר כי סוד ההצלחה שלו היה טמון ביכולתן של מובילותיו לצקת אל תוך מודל ניהולי שיובא מאמריקה רעיונות אידיאולוגיים לאומיים-ציוניים.

הארכיון הקולוניאלי החזותי

ממחקר בארכיון של ארגון הדסה במרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק (שלעצם קיומו התוודעתי דרך ד״ר שירלי בכר), למדתי כי במקביל לאקטיביזם הרפואי של נשות הארגון, הייתה בו גם מחלקה מיוחדת להפקת עזרים חזותיים והוא היה למפיץ מרכזי של תצלומים מפלשתינה בקרב יהודי ארצות הברית. במחלקת העזרים החזותיים המיוחדת של הארגון הופקו ברושורים, פוסטרים, גלויות, לוחות שנה, עלונים תקופתיים ותערוכות, שהוצבו בוועידות ואירועים של הארגון ברחבי ארצות הברית. בנוסף, בארכיון מקוטלגים אלפי תצלומים שהופקו בעבור הארגון על ידי סוכנות הצילום הממשלתית בישראל והודפסו בארה"ב. עזרים חזותיים אלה היו הכרחיים לגישור על הפער שבין עולמן של נשות אמריקה היהודיות ועולמם של יהודי היישוב הישן בפלשתינה.

מרכזיותו של הארגון בעיצוב הדימוי של היישוב היהודי עבור קהל אמריקאי ובינלאומי הודגשה בשנת 1939, כשהארגון מימן את ביתן עם ישראל בפלשתינה בתערוכה העולמית של ניו יורק. במסגרת הביתן, שהציג את ההתפתחות בפלשתינה בתחומי החקלאות, ההתיישבות והתעשייה, הוקדש היכל הבריאות להצגת פעילותן של אחיות הדסה. לאור המגוון והכמות העצומה של הדימויים החזותיים שהפיק הארגון, וחלקו המרכזי במאמץ להעביר באופן מוחשי את הדימוי של ישראל בעולם, אבחן אותו כארגון אשר הפיץ בו זמנית רפואה אמריקאית בפלשתינה ודימויים מפלשתינה באמריקה.

עלוני פרסום שבהם נראות יחד אחיות הדסה ואמהוֹת היישוב הישן ממחישים במיוחד את אחד הערכים המרכזיים שביקש הארגון להטמיע בפלשתינה: התביעה למדיקליזציה של האמהוּת

מבין אלפי הדימויים, עלוני פרסום שבהם נראות יחד אחיות הדסה ואמהוֹת היישוב הישן, מראשית ימי הארגון, ממחישים במיוחד את אחד הערכים המרכזיים שביקש הארגון להטמיע בפלשתינה: התביעה למדיקליזציה של האמהוּת. בבסיס תביעה זו ניצבת ההנחה שאמהוּת ביולוגית איננה תנאי מספק לגידול וחינוך תינוקות בצורה תקינה, ושכדי לספק לתינוק מצע להתפתחות בטוחה ובריאה כל אם זקוקה להכוונת אנשי מקצוע ראויים. בספרה, מציינת הירש כי שינוי תפישתי זה היה כרוך עבור בנות האוכלוסייה הוותיקה והמסורתית בהחלפת מקור הסמכות המסורתי של חכמי וזקני הקהילה, האמהות הסבתות או המיילדות הקהילתיות, בבאי כוחו של מדע מודרני. ההכרה בסמכותו של המדע, בדמותה של אחות מקצועית במדים לבנים, הייתה מן השינויים התרבותיים הגדולים שביקשו אחיות הדסה לקדם בישראל.

התצלומים מעצם טבעם ממסגרים רגע בודד בזמן, מקפיאים אותו ולוכדים אותו, בנוסף לכך, שימורם כשהם ממוינים, סגורים ושמורים בתיקיות בארכיון של הדסה תוחם את משמעותם לגבולות האג׳נדה של הארגון. אולם בהתבוננות מחדש בתצלומים, וכדי לבדוק האם ניתן לאתר בהם הצדקה מוסרית להפרדת תינוקות מאמהותיהם וממשפחותיהם הביולוגיות, יש צורך לנתקם ממשמעותם המקורית כדימויים שנועדו לצרכי תעמולה וגיוס כספים, ולהתבונן בהם תוך מודעות למה שראו בהם הצופות המקוריות שלהם, או למה שראו בהם אנשי הארכיון שמיינו אותם ותייגו אותם בתיקיות על פי ההיגיון הקולוניאלי הציוני. הקריאה שאני מציעה מעוררת לחיים עבר שנשבה וקפא בארכיון הקולוניאלי החזותי. קריאה שמצטרפת למאמץ קולקטיבי של חוקרות, החוזרות כיום מחדש לארכיונים קולוניאליים שבהם כפי שתיארה החוקרת אלה שוחט "נחטפו דימויים אוריינטליים של 'האקזוטי' וסופרו מחדש עבור הזיכרון הקהילתי והפרטי של המתיישבים".¹

מגרשים את החושך מפלשתינה

בשער פנימי של עלון שהופק על ידי ארגון הדסה, מופיעים שישה תצלומים שנלקחו בתחנה לבריאות הילד בפלשתינה. כפי שניתן ללמוד מן הכיתוב שבתחתית התצלומים, הם צולמו בתחנת רוטשילד-הדסה, שנפתחה בירושלים ב-1922. בתצלומים נראים שלבי הרישום והטיפול בתינוקות חדשים המגיעים לתחנה, ותהליך סטריליזציית החלב וחלוקתו לאוכלוסייה המקומית. התצלומים מאורגנים בסימטריה מוקפדת: תצלום מרכזי באמצע ושניים בצדדים. אותה הקפדה על איזון נשמרת גם בכל אחד מן התצלומים, שכולם מאופיינים בקומפוזיציה סימטרית וסטטית האומרת יציבות, אחידות וסדר. בקשר שבין הצורה לתוכן, הפוסטר מדגים את הזיקה בין עקרונות מדעיים של רפואה מודרנית לבין ערכים אסתטיים של סדר, איזון וסימטריה שאותם הדגישו בארגון וביקשו לקדם.

הדסה6
"שוקלים את התינוק: אמא ערבייה, אמא ספרדית, אמא אשכנזייה"

בנוסף, אותו מבנה סימטרי ומאוזן של הדימויים משמש גם ליצירת הניגוד בין יליד למתיישב – ניגוד שעליו מושתת כל ארכיון קולוניאלי, ובמקרה של תצלומי הדסה הוא מתבטא בין אמהות לאחיות. התצלום המרכזי בפוסטר מדגים את הסכמה באופן הנראה טבעי לעין והגיוני: בתצלום נראות שש נשים דחוקות בחדרון קטן, שלוש מהן עומדות בחלקו הימני ושלוש בחלקו השמאלי. שלוש הנשים מימין עוטות שמלות כהות, הבעת פניהן ועיניהן המופנות לצלם ברגע הצילום אומרות חשד, בלבול ומבוכה וידיהן שמוטות לצדדים. כותרת התצלום מעלה כי הן אמהות שבאו לתחנה עם תינוקותיהן וכי סודרו בסדר עולה – ערבייה, ספרדית ואשכנזייה.

התצלום, שאמור להעביר לקהל את תמונת המציאות בפלשתינה, נענה לפנטזיית אלף לילה ולילה של נשות אמריקה הבורגניות ועיצב מציאות בדיונית שתהלום את תפישתן האוריינטליסטית

הן מדורגות על פי גובהן, מהנמוכה – האם הערבייה, לגבוהה – האם האשכנזייה, כשביניהן האם הספרדית. יחד עם צבען הכהה של שמלותיהן, גם מיקומן בחלקו האחורי של התצלום מקטין ומחליש את דמותן. בהבדל בולט מן הנשים מימין, שלוש הנשים משמאל מחזירות אל הצלם מבט בטוח בעודן עוסקות בשקילת תינוק וברישום פרטיו. בנוסף לגודלן ולמיקומן בקדמת התצלום, גם מדיהן והכובע שלראשן מבליטים אותן. בזקיפות גבן ובחיוכן המרומז הן מבטאות סמכותיות אקטיביות ויוזמה. גם מבלי לקרוא את הכיתוב שבתחתית התצלום, ברור לחלוטין לצופה שהן אחיות גאות. הניגוד בין הנשים בצדו הימני של התצלום והנשים בצידו השמאלי מתחדד גם על ידי כפל הדף החוצה את התצלום באמצע.

יחסי הכוח העולים מהתצלום נראים לכאורה טבעיים. עינה של כל צופה בוגרת כבר מורגלת לפרש את ההצבה של בהיר מול כהה ואקטיבי מול פסיבי כהבדלים בין מערב למזרח. אולם דווקא הניסיון המאומץ מדי, המוצלח מדי, להתאים את התצלום לסכמה המוכרת, כמו גם הסידור המגמתי של האם הפלסטינית, הספרדייה והאשכנזייה בסדר עולה מן הנמוכה לגבוהה, חושפים את חוסר הטבעיות והדידקטיות של התצלום הזה.

אני חוזרת ומתבוננת בתצלום לאחר קריאה במסמכים היסטוריים כדי לנסות ולשחזר את המפגש בין האחיות לאמהות הנראות בו מבלי להיכנע ליחסי הכוחות הסכמתיים האתנו-מעמדיים שהתצלום מבקש לכפות עלי, ומבלי לקבל את אין האונים של האמהות אל מול האחיות המרומז בו. מן הספרות ההיסטורית אני לומדת כי האחיות בתצלום הן נערות צעירות בשנות העשרים לחייהן שעזבו את משפחותיהן ובתיהן בארצות הברית לטובת התנסות בפלשתינה. לעומתן, האמהות בתצלום הגיעו לתחנה הקרובה למקום מגוריהן כפי שנתבקשו לעשות על ידי הארגון, והן מצויות בסביבתן המוכרת ובקרב שכנות ומכרות. ייתכן אף שהתינוק שעמו הן הגיעו למרפאה אינו תינוקן הראשון וכי בכל הקשור לגידול תינוקות הן מנוסות יותר מן האחיות. ובכל זאת, ולמרות שיחסי הכוחות בין האחיות לאמהות יכלו במציאות להיות הפוכים לחלוטין, התצלום, שאמור להעביר לקהל את תמונת המציאות בפלשתינה, נענה למעשה לפנטזיית אלף לילה ולילה של נשות אמריקה הבורגניות, הצופות המקוריות שלעיניהן יועדו התצלומים, ועיצב עבורן מציאות בדיונית שתהלום את תפישתן האוריינטליסטית. באמצעות הצגת הניגוד ילידה/מתיישבת בתצלום זה כמו ברבים אחרים, יכלו אותן נשים אמריקאיות – שהיו בעצמן צאצאיותיהם של מהגרים יהודיים ממזרח אירופה ומרוסיה – למזרח את הנשים הילידיות שנראו בתצלומים ובכך לבסס את מעמדן גבוה יותר בשרשרת כמערביות ומודרניות.

nyp
״האמריקאים מגרשים את החושך מפלסטינה״

גם בתצלום שפורסם כחלק מכתבה בעיתון ״ניו יורק פוסט״ לרגל תחילת קמפיין לגיוס כספים של הארגון ב-1935, מוצגת ההיררכיה בין הנשים לאחיות כטבעית. בתצלום נראות ארבע אמהות מצופפות אל שולחן ובראשו אחות, המדגימה כיצד לסחוט פרי הדר לתוך כוס מבעד למסננת. כמו בתצלום הראשון, גם כאן הקומפוזיציה מייצרת הבדל היררכי הנוצר הן על ידי השולחן המפריד ביניהן, הן משום שהיא עומדת והן יושבות והן בשל לובן מדיה וצבעוניות שמלותיהן. אולם בשונה מן הקומפוזיציה הסימטרית של התצלום הקודם, הקומפוזיציה של התצלום הנוכחי היא אלכסונית: בקצהו הנמוך של האלכסון יושבת אחת האמהות ובקצהו הגבוה האחות. על אף שניתן להניח שוב שהאחות אינה אלא נערה בשנות העשרים לחייה, שמעולם לא ילדה או גידלה ילד, היא מוצגת כסמכות הגבוהה ביותר של מדע האמהוּת, בעוד שהאמהוֹת הביולוגיות בפועל מוצגות כמי שזקוקות להדרכתה.

בכתבה הממסגרת את התצלום נכתב: "כשהאחות הראשונה שהדסה, ארגון הנשים היהודי, שלח לפלסטין בשנת 1920, הגיעה לירושלים, היא הביטה בארץ העתיקה, היפה והמלוכלכת ואמרה בפסקנות: ׳אנו הולכים לנקות את המקום הזה לחלוטין'". בהמשך הכתבה מצוין כי "רופאי ואחיות הדסה חדרו אל תוך ארץ שלא נודע בה המדע המודרני או כל רמה של היגיינה ציבורית או פרטית, הם נכנסו אל בתי הספר החדשים ועבדו ימים כלילות כדי למגר את הטרכומה (מחלת עיניים)". גם כותרת התצלום "האמריקאים מגרשים את החושך מפלסטינה" היא בעלת גוון גזעי מובהק, ורומזת כי שליחותה של האחות נרחבת יותר ואינה מתמצה רק בהדרכת אמהות ובהעברת הנחיות רפואיות, אלא הינה ערכית-מוסרית במהותה ובעלת מאפיינים מיסיונריים נוצריים – הבאת האור לחייהם של הילידים שהחושך היו עד כה מנת חלקם.

ביחס בין הטקסט לתצלום נוצרת כמעט בלי להרגיש ובטבעיות הקבלה בין הארץ לבין יושביה. התייחסות שכזו לילידים, הרואה בהם חלק מן הפאונה והפלורה של הארץ, היא מאפיין נפוץ של הארכיונים הקולוניאליים בעיקר בייצוג של נשים. אסטרטגיה זו מחזקת ומדגישה את ההבדל בין האקטיביות המיוחסת למתיישב והפאסיוויות לכאורה המיוחסת ליליד (בהקשר מקומי אמנותי, התייחסות לתימנים ולילדיהם כפירות של הארץ ניתן למצוא גם ביצירת האמנות המפורסמת של הצייר ראובן רובין ״פירות ראשונים״ המוצגת בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל. בטריפטיכון המרשים, אוחז החלוץ החסון אשכול פירות והאם התימנייה את תינוקה כאילו הייתה גם היא צמח ארץ ישראלי הנותן את יבולו).

גם במקרה זה מחויבת קריאה ביקורתית בתצלום. בניגוד לדה-הומניזציה שעוברות הנשים, אני מתבוננת בהן שוב, ותוהה מה שמעו בדבריה של האחות העומדת מולן ומה ראו בדמותה? האם חשו שהן יכולות לסמוך על דבריה? האם התביישו כשתינוקן בכה תוך כדי הוראותיה? האם כאבו ידיהן מן ההחזקה הממושכת של התינוק?

ההבדלים בין ארבע האמהות, המושטחים בטקסט, מבצבצים ללא הרף. למעשה, חוץ מהתקבצותן יחד על אותו ספסל אין ביניהן הרבה מן המשותף: לכל אחת תינוק בגיל אחר, כל אחת אוחזת את תינוקה באופן שונה, מפנה את מבטה לכיוונים אחרים ולובשת שמלה שונה. הבעות פניהן מסגירות מנעד רחב של תחושות ורגשות, שתיים מהן נראות כמי שדעתן מוסחת וכמי שאינן מוצאות עניין רב בהדרכתה של האחות ורק שתיים מהן פונות לכיוונה. בנוסף, הצורות השונות של כיסויי הראש של הנשים מעידות על הבדלים במוצאן. אך טשטושם של ההבדלים בין האמהות משמשת בהקשר של התצלום והכתבה כדי לחזק את הניגוד בינן לבין האחות הלבושה לבן.

הדסה2
מימין: ״אין פלא שילדי פלשתינה בריאים וחזקים. ראו באיזו ריכוז מאזינות האמהות בעוד האחות מדריכה אותם במה וכיצד יש להאכיל את התינוק״. משמאל: ״היי הו! איזה סיבוב מקבל בעל הגוף מאחות הדסה היפה״

כתיבה לאחור והחזרת הדיבור

בתיקיות נוספות בארכיון אני פוגשת באותו תצלום מתנוסס על פרסומים נוספים מאותן שנים: בעלון אחר נחתכו שתי האמהות בקצה הספסל כדי להתאים לצורתו הריבועית של הפורמט. הטקסט מתחת לתצלום משנה את ההקשר של הנראה בו: בעוד שבהקשר הקודם נראה שהאמהות עוברות תהליך של יציאה מחושך לאור, בעלון הנוכחי הן מייצגות סיפור הצלחה. כפי שנכתב מתחת לתצלום: "אין פלא שילדי פלשתינה בריאים וחזקים. ראו באיזו ריכוז מאזינות האמהות בעוד האחות מדריכה אותם במה וכיצד יש להאכיל את התינוק". מבטיהן של האמהות הבוהים בחלל הריק והבעת פניהן האטומה המקבלים במסגרת העלון משמעות של נכונותן להקשיב להוראות האחות, יכולים בקריאה חדשה להתפרש גם כמעשה של סרבנות ושל התנגדות מצידן להשתתף בהפיכתן לדימוי המוכפף להיגיון הקולוניאלי ללא רשותן או אישורן.

גם בברושור מ-1923 מופיע אותו תצלום, הפעם בליווי הכותרת "שיעור לאמהות מן האוריינט על אמנות האכלת התינוק". גם כאן אין לאמהות הילידות קול או עמדה. בתוך ההיגיון של הארכיון הקולוניאלי, מתפרשת שתיקתן כקבלה בתודה את ה"שיעור" המועבר על ידי האחות.

"בכל שנה אלפים מאיתנו מגיעים למרכזי הרווחה והרפואה של הדסה בפלשתינה. כאן אמהותינו לומדות כיצד לטפל בנו ובאחינו ואחיותינו הצעירים"

באחד מעלוני גיוס התרומות של התקופה, מצאתי ברושור שבו כאשר ה"יליד" כבר מצוטט, אין מדובר באדם בוגר אלא למרבה הפלא באחד הילדים המטופלים על ידי הדסה. בעלון נכתב "הידעת שהתינוקות של פלשתינה הם אזרחינו החשובים ביותר? זוהי הסיבה שהדסה מעוניינת בהם כל כך, בכל שנה אלפים מאיתנו מגיעים למרכזי הרווחה והרפואה של הדסה בפלשתינה. כאן אמהותינו לומדות כיצד לטפל בנו ובאחינו ואחיותינו הצעירים. לפני שהאמריקאים התבקשו על ידי הדסה לעזור לתינוקותינו, רבים מתו מדי שנה משום שלא קיבלו את הטיפול המתאים, כיום הם בין התינוקות הבריאים ביותר בעולם".

ברור כמובן שאין מדובר כאן בציטוט אמיתי של אחד הילדים, אלא במניפולציית יחסי ציבור שמנסה לקרב את ילדי פלשתינה אל לבה וכיסה של התורמת האמריקאית, כלומר לא רק שקולו של בן הארץ מושתק – במקרה זה הוא מסולף ומוגחך. הטקסט המתמקד בקשר שבין התורמת לילד מוחק את המשפחות – כאילו הילדים מגיעים מעצמם למרכזי הרפואה.

הדסה3
"הידעת שהתינוקות של פלשתינה הם אזרחינו החשובים ביותר?"

יחסי החליפין "שירותי רפואה תמורת דימוי", שנוצרו במסגרת ארגון הדסה, לא כללו את קולם של המצולמות והמצולמים. ה"ילידים" מופיעים בתצלום על תקן מה שיש לתרבתו ולתקנו ולא על תקן מי שיש להקשיב לדבריו. יחד עם הצגת ההיררכיה בין האמהות הילידיות לאחיות המתיישבות כטבעית, תיאור האמהות כחלק מהחי והצומח של הארץ ומסמוס ההבדלים בין האמהות השונות, פרקטיקות שעליהן עמדתי קודם, צילום של דמות האמהות ילידות ושימוש בדמותן ללא קולן ועמדתן היא אחד המאפיינים המרכזיים של הארכיון החזותי הקולוניאלי, שראה בדמותו של היליד נכס שניתן לסחור בו. על כן במסגרת עבודתה עם התצלומים, מחובתה של החוקרת לדובב ככל יכולתה קולות מושתקים ולהשלים בדיעבד את עמדתם החסרה של המצולמים והמצולמות בהם. כתיבה לאחור ודיבור לאחור (talking back and writing back) הן פרקטיקות מרכזיות בפמיניזם הרב תרבותי, אשר מאפשרות לנשים לא-לבנות הזדמנויות להתעמת בדיעבד עם תרבות דומיננטית דכאנית.

בעלון נוסף הופכת חוסר היכולת של הילידה לדבר לנושאו של הטקסט, כפי שנכתב בו: "הידעת שבעברית אין מילה למילה 'צדקה'? כי המילה צדקה זהה למילה צדק". העלון, שהופיע לרגל ציון ארבעים שנה לארגון הדסה ושהופץ בשנת 1951, מראה גם הוא תצלום של אם ואחות. כאן מוחלף המגוון האתני של האמהות באם אחת שמוצאה המזרחי ניתן בקלות לזיהוי בשל אופן קשירת מטפחתה, צבע עורה ותווי פניה. למרות הדמיון בין כיוון המבט של האחות והאם ולמרות העובדה שהן מצולמות מאותה זווית, נוצרת היררכיה חדה וברורה בין האחות האקטיבית המשקיפה מלמעלה לבין האם שנראית פסיווית וחסרת אונים. בעוד ידיה של האם כמעט שאינן נראות כלל, ידה של האחות האוחזת במה שנראה כבקבוק או שד האם היא מרכז התצלום, למעשה ממבט ראשון ניתן לחשוב כי היד הבולטת הנה היד של האם ולא של האחות. למרות החפצון הגס שעוברת האם כמכשיר הנקה, העמעום בין גופה של האם המניקה לבין האחות המקצועית יוצר בלבול חזותי ומערער על הניסיונות החוזרים לייצב אותן כשונות זו מזו לחלוטין.

ברושור2
"הידעת שבעברית אין מילה למילה 'צדקה'? כי המילה צדקה זהה למילה צדק"

לסיכום, תיאור האמהות בעלוני הפרסום של הדסה כחלק מן החי והצומח של ארץ ישראל או כמכשיר הנקה בידי האחות, כמו גם מחיקת קולן והצגתן כפסיוויות וחסרות ידע בסיסי בגידול תינוק, שימשו להמחשת אידיאל המדיקליזציה של האמהות ולשכנוע בחשיבותה של האחות המקצועית. גזעניים ומשפילים ככל שיהיו, עלונים אלה אינם מלמדים על הוצאת תינוקות ממשפחותיהם – אולם הם מתארים במדויק את התשתית המוסרית שבמסגרתה יכלה הפרדת תינוקות ממשפחותיהם הביולוגיות להיחשב לגיטימית, מותרת ונכונה.

נועה חזן היא חוקרת תרבות חזותית

כל הדימויים מארכיון הדסה, המרכז להיסטוריה יהודית, ניו יורק 

¹ בהקשר הישראלי, כחלק מן ממאמץ זה ניתן למנות למשל את מאמרה של ד"ר סיון שטאנג "זרים בביתן" בספר האמן
"פועל טבעי" של ליאור גריידי, את ספרה העתיד לצאת לאור של שירלי בכר המנתח מנקודת המבט של המצולמים קולנוע
תיעודי פלסטיני ומזרחי, ואת ספרה של שושנה מדמוני גרבר על הסיקור התקשורתי של פרשת חטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן.


בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    כתוב נפלא, ושטחי כמקובל. הבה נסכם: לא נמצאה שום עדות לחטיפת ילדים תימנים או אחרים, ובמקומה נקבל בדלי ניתוחי תמונות. כתובים להפליא, כאמור.

    כדי להעשיר את השיח, אנסה להאחז בשני נתונים: האחד פנימי למאמר, וכולל שבר משפט שבו הכותבת מכירה בטובה בכך שהנשים המוכפשות על ידה עסקו גם בהקטנה משמעותית של תמותת הילדים בפלשתינה. במקומה, אבקש לקרוע צוהר – או כל ביטוי מתנשא מתאים, בהתאמה למאמר – שדרכו עובדה פעוטה זו תוכל לחמוק מהמקום שהכותבת יעדה לה בשורה האחרונה ולהגיע אל קדמת הבמה. כי כן, הן הצילו חיים מצאת החמה עד צאת הנשמה. וכן, הן הפיצו מידע רפואי שהאמהות שהתייעצו איתן לא ידעו בתחילה. ובמילים אחרות, הקולוניאליסטיות הלבנבנות והציוניות – נשים פגומות שכאלו – עשו טןב בעולם בהיקפים שקשה להתחרות בהם.

    העובדה השניה באה להדגיש את הראשונה, להצביע על מימד אירוני מסויים, ולהדגים כמה מידע רלוונטי נמצא מחוץ לטקסט. וכך, ב 1934, 12 שנה אחרי תחילת התוקפנות ההדסית, נולד תינוק מת בבית חולים בקהיר. הוריו, אבא ואמא סעיד, החליטו שבנם הבא יוולד אצל היהודיות בירושלים. וכך נולד אדוארד סעיד, אביר האוריינטליזם, בידי מיילדת יהודיה גרמניה, ממש כאלו שצולמו למעחה והוכפשו למטה.

  2. זחי

    האם יש סימן כלשהו לכך שזה היה האופן שבו התצלומים הובנו על ידי אמהות בנות התקופה?

  3. איציק

    אני סקרן לדעת כמה מיליארדים נגנבו מכספי הציבור לטובת מפעל ההשתקה והטיוח של החטיפות והניסויים לאורך 70 שנה?
    כמה אשכנזים בשבכ ובמוסד עשו מזה קריירות?
    כמה וילות של אשכנזים בישובי היוקרה מומנו באמצעות כספי המיסים של הקרבנות?

  4. איציק

    ה"מזרחים" לעולם לא יוכלו לנצח את הדיכוי האשכנזי כל עוד הם מוכנים לקבל על עצמם את חוקי המשחק שלו

  5. מינימידימקסי

    גם זו דרך להתפרנס.
    לקחת תמונות, לטחון אותן עד דק, להעניק להן פרשנות מגוחכת, אבל כזו שמשרתת את השקפת עולמה של הכותבת. (כן…, לקחו את האמהות, סידרו אותן לפי הגובה, לפי צבע העור, לפי מידת החשיבות…, האשכנזיה בצד הזה, הערביה כאן, בטח…)
    די כבר לשטויות האלה. לפעמים תמונה היא רק תמונה.