string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

שרי ועירד, האומץ שלכן נוסך בנו כוח

שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. כמה פשוט ומובן מאליו, ככה מהפכני: זה התפקיד שלנו כקהילה פמיניסטית
האחיות שגיא

ביום שלישי שעבר, מחוץ לבית משפט השלום בתל אביב נראתה התאספות, לא גדולה במיוחד, של נשים עם שלטים שנכתב עליהם ורוד על גבי לבן, "מאמינה לך".

באולם הדיונים שבקומה 10 ישבה שרי גולן. אחת מארבע הנשים שתלונותיהן נכנסו לכתב האישום, ארבע מתוך ארבע עשרה תלונות שהוגשו. גולן ישבה מאחורי דלתיים סגורות בחלל אחד עם אלון קסטיאל ופמלייתו. נאסר עליה לדבר בזמן שקסטיאל מתמחר כל אחת מפגיעותיו ומתמקח על העונש שיקבל בגינה. היא שתקה כשעורכי דינו ממתיקים את אופיו וטוענים שהוא איש משפחה למופת. אך עצם נוכחותה אומרת הכל. היא מסמלת את כל הנפגעות כולן – אלה שלא התלוננו מעולם, אלה שלא נכללו בכתב האישום ואלו שבחרו שלא להגיע ולהימנע מעוד מנה של בירוקרטיה צוננת. צריך רק לעצום את העיניים ולהעמיד את עצמנו במקומה בכדי להבין את תעצומות הנפש הנדרשות למעשה שכזה. מה זה אומר לשבת בחדר אחד קטן וחסר חלונות, מול שופט, בסיטואציה עם חוקים נוקשים שאין לך בה זכות דיבור או שליטה במתרחש ולעקוב אחר עשיית הצדק באמצעות עורכי דין יקרים הנושאים ונותנים.

הזדמן לנו להיות שם, מחוץ לאולם. האוויר טעון, מילים נאמרות בלחש ויש תחושה של זהירות. בני לוויתו של אלון קסטיאל יוצאים מדי פעם להתפנות, להתאוורר מעט, לפרוק את המתח. שרי לא יוצאת מאולם הדיונים אפילו פעם אחת. הצצנו לאולם כשהיה ריק מתוך סקרנות לראות מקרוב את ה"תפאורה" של הסצינה המשפטית. בחדר היו שניים-שלושה ספסלים מול במת השופט ועוד כוך קטן מוקף בחלון זכוכית. הקירות לבנים, וגם כשהחדר ריק עמדה בו תחושת מחנק. אם כל ארבע המתלוננות שנכנסו בסופו של דבר לכתב האישום היו מגיעות באותו יום ביחד עם בן לוויה אחד, המקום היה צר מלהכיל.

בעולם שבו ממשטרים ילדות על מכנסיים קצרים ומענישים אותן אם מעיזות להתנגד לכך, במדינה שבה חברת התעופה הלאומית מאפשרת לגברים חרדים לעכב מטוסים כדי שיימצא סידור ישיבה שבו לא יצטרכו חלילה לחלוק מושב עם נשים, יש לנו כקהילה פמיניסטית תפקיד. מגיל צעיר, כילדות וכנשים, אנחנו מקבלות כל כך הרבה מסרים שמלמדים אותנו לשתוק, להתיישר עם דעת הכלל מבלי למחות על דחיקתנו לשוליים כי מחאה תגרור ענישה או אצבעות מאשימות. כתוצאה מכך, אנחנו מעדיפות לקחת אחריות על עצמנו, בעצמנו, ולפתח אסטרטגיות התמודדות עם שלל אמצעי הדיכוי המופעלים עלינו. בעולם כזה, הגעתה של שרי לבית המשפט מקבלת משנה תוקף. היא בחרה להגיע לבית המשפט, להישיר מבט לעיני השופטים, לעיני התוקף, להפגין נוכחות במרחב שלעתים קרובות מדי משתף פעולה עם הצו החברתי לנשים לצמצם נוכחות.

בחברה שמתייחסת לנפגעות עבירות מין כאל רוחות רפאים מהלכות במקרה הטוב ושקרניות רודפות פרסום במקרה הרע, מפגן התמיכה הזה נחשב רדיקלי

עירד מרציאנו צייגר, הראשונה לשבור את קשר השתיקה שנכרך והתעבה סביב "איש חיי הלילה", מלמדת את כולנו להיעזר בתמיכה הקהילתית. בעולם של רשתות חברתיות, שבו השיתוף נעשה בהינף מקלדת אנחנו מגלות ביתר קלות שאנחנו לא לבד ועדיין קיים הקושי הגדול להראות את הפצע ולטפל בו. נשים אמיצות כמו עירד ושרי שקוראות ומזמינות אותנו להיות שם לצידן ברגעי הקושי, הן הדגל שאליו אנחנו מתגייסות. בזכות האומץ שהן מפגינות והתגייסות הקהילה עבורן, אנחנו מקבלות חזרה את האמון והכוח שנשלל מאתנו במרחבים אחרים.

בחברה שמתייחסת לנפגעות עבירות מין כאל רוחות רפאים מהלכות במקרה הטוב ושקרניות רודפות פרסום במקרה הרע, מפגן התמיכה הזה נחשב רדיקלי. נפגעות שיצאו מהמשטרה לאחר עימות קשה ומציף או לאחר דיון מתיש בבית המשפט המשיכו לשאת את הנטל והקושי לבד. כששרי יצאה מבית המשפט היא התקבלה במחיאות כפיים, כגיבורה, כמי שעמדה בגבורה בחוויה קשה, מכאיבה ומטלטלת – כמו שמגיע לה.

שלוש שעות ארוכות נמשך הדיון בעניין העונש שיקבל אלון קסטיאל. שלוש שעות שבהן נשים הגיעו להחזיק שלט, להגיד מילות חיזוק, לשתף. לא כולנו הכרנו את שרי או עירד, רובנו לא נפגענו על ידי קסטיאל אבל היה לנו חשוב להיות שם כדי להביע תמיכה. היום אנחנו כבר יודעות שכל אחת מאתנו הייתה בסיטואציה כזו או אחרת, שכל אחת משלמת מחיר. רבות מדי מאתנו עברו את זה לבד ועכשיו, רוצות להיות שם עבור נשים אחרות. לא צעקנו סיסמאות או קראנו לצדק, רק עמדנו עם שלטים שהביעו את הדבר הכי טריוויאלי שנאמר כמעט אף פעם: מאמינות לך. במעשה הסמלי הזה היינו המהפכה.

האחיות שגיא הן הדר וטל, אקטיביסטיות פמיניסטיות וסטודנטיות למגדר באוני' ת"א 

מפגינות אמונה ותמיכה מחוץ לבית המשפט בעת הדיון בעונשו של אלון קסטיאל, 19.6.2018. צילום: קלה קלאודיה לוין
מפגינות אמונה ותמיכה מחוץ לבית המשפט בעת הדיון בעונשו של אלון קסטיאל, 19.6.2018. צילום: באדיבות קלאודיה לוין

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יעל רופא

    חשוב מאד וכתוב מופלא. תודה.

  2. דפנה

    גם אני מאמינה למתלוננות נגד קסטיאל.
    תודה לשרי, לעירד, לגברים ולנשים שהגיעו לתמוך, ולכותבות המאמר.

  3. רוני לויתן

    תיקון: לא "עורכי דין יקרים" אלא "עורכי דין יקרנים". והכי מדויק: עורכי דין תאבי בצע.

  4. פריץ היקה. הצפונבוני

    גם אני מאמין למתלוננות.

  5. פריץ היקה. הצפונבוני

    גםאני מאמין למתלוננות.

  6. ליכודניק

    "בירוקרטיה צוננת. צריך רק לעצום את העיניים ולהעמיד את עצמנו במקומה בכדי להבין את תעצומות הנפש הנדרשות למעשה שכזה. מה זה אומר לשבת בחדר אחד קטן וחסר חלונות, מול שופט, בסיטואציה עם חוקים נוקשים שאין לך בה זכות דיבור או שליטה במתרחש ולעקוב אחר עשיית הצדק באמצעות עורכי דין יקרים הנושאים ונותנים. [..]
    הקירות לבנים, וגם כשהחדר ריק עמדה בו תחושת מחנק. [..]
    מגיל צעיר, כילדות וכנשים, אנחנו מקבלות כל כך הרבה מסרים שמלמדים אותנו לשתוק, להתיישר עם דעת הכלל מבלי למחות על דחיקתנו לשוליים כי מחאה תגרור ענישה או אצבעות מאשימות. כתוצאה מכך, אנחנו מעדיפות לקחת אחריות על עצמנו, בעצמנו, ולפתח אסטרטגיות התמודדות עם שלל אמצעי הדיכוי המופעלים עלינו. בעולם כזה, הגעתה של שרי לבית המשפט מקבלת משנה תוקף. היא בחרה להגיע לבית המשפט, להישיר מבט לעיני השופטים, לעיני התוקף, להפגין נוכחות במרחב שלעתים קרובות מדי משתף פעולה עם הצו החברתי לנשים לצמצם נוכחות."

    כגבר, קשה לי להבין את הפער בין הראיה במערכת המשפט "מרחב שמשתף פעולה עם הצו החברתי לנשים לצמצם נוכחות" לבין הנוכחות האדירה של נשים באותה מערכת משפט.

    נשיאת בית המשפט העליון היא נשיאה (וזה המצב ב-10 מ-12 השנים האחרונות!)
    שרת המשפטים- אישה, כבר שלוש שנים
    מנכ"לית משרד המשפטים- אישה, כבר ארבע שנים

    זה פער שאני פשוט לא יכול להבין.