string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

איפה הילדים? שואלים עכשיו בארה"ב

הן עלו על הבמה וסיפרו על הקושי במציאת הילדים והתינוקות שהופרדו מהוריהם, על האונס שמתבצע במרכזי הכליאה, על תנאי אחזקה משפילים. בין המפגינים היו שהעידו שכילדים של ניצולי שואה חשים יתר אחריות. חדוה אייל עם רשמים מההפגנות בארה"ב ומחשבות על ההקשר הישראלי
חדוה אייל

ד"ר חדוה אייל היא מיוזמות ועד לאחרונה מנהלת פרויקט "נשים וטכנולוגיות רפואיות, ארגון אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה. חברה בפרויקט "אקדח על שולחן המטבח" ובמחלקה לפריון במרכז הבינלאומי לאתיקה משפט ובריאות, אוניברסיטת חיפה.

קשה שלא להתמכר לנסיעה במרחבים הפתוחים של קליפורניה, שמש, כביש פתוח למרחב אינסופי ומרהיב, תחושה של חופש ויופי. נוסעות על הכביש המהיר. ג'קי מדליקה את הרדיו ואנחנו מקשיבות לשיחה עם עיתונאי המדווח על מצב המהגרים ממקסיקו שהופרדו מילדיהם, מדובר בתינוקות ובמתבגרים, יש כאלו שמלבד שמם הפרטי לא ידוע עליהם שום פרט מזהה נוסף. העיתונאי מספר כי הם הועברו ממקום למקום, ללא רישום ומעקב. הוא פגש אמהות שבוכות אחוזות אימה על גורל ילדיהן, יש בינהן ששומעות על ילדן שהוכה אבל הן נאחזות רק בעובדה שהילד בחיים ואינן מסוגלות להכיל יותר מכך כלום. הוא ממשיך ומספר על גודל ההתאכזרות כלפי המהגרים והניסיון להתנות את המפגש בין ההורים לילדים בוויתור על זכויותיהם.

ההרים הירוקים והכבישים האינסופיים כבר לא יכלו להסתיר את מה שמתרחש כאן. את הסערה הגדולה שמתחוללת בימים אלה בארה"ב, את הסיפור האנושי האכזרי של היחס האמריקאי למהגרים המקסיקנים. המדיניות של טראמפ המכונה "אפס סבלנות במדיניות ההגירה" הובילה לאסון. כ-2000 משפחות של מהגרים ממקסיקו הופרדו מילדיהן שנכלאו והועברו למקומות שונים בארה"ב. מדובר בתינוקות, ילדים ומתבגרים שכלואים כעת ללא הוריהם, מועברים ממקום למקום. כעת, האמריקאים יצאו להפגין בהמוניהם, מעל 700 הפגנות, עשרות אלפי אנשים, תחת הכותרת "משפחות צריכות להיות יחד" (families belong Together).

השתתפתי בשתי הפגנות שהתקיימו בשבת האחרונה. הפגנה אחת בלב ברקלי והפגנה שניה, באוקלנד, שאורגנה על ידי קבוצת נשים פנסיונריות, שהחליטו לפעול תחת השם "הסבתות מאוקלנ"ד. ההפגנה באוקלנד התקיימה בפארק המשחקים השכונתי. לאט לאט הגיעו אנשים, נשים וילדים, עם שלטים מאולתרים. היו שם בערך 200 מפגינים ומפגינות. ההפגנה היתה שקטה, עצובה והתקיימה על פי מסורת של במה פתוחה, שבה כל אחד ואחת יכולו לדבר בפני הקהל. היו נשים שסיפרו שזו פעם ראשונה שהן יוצאות להפגין והיו גם נשים שבעצמן היגרו לפני שנים רבות ממקסיקו ועובדות כעת עם מהגרים.

הן סיפרו על הקושי במציאת הילדים והתינוקות שהופרדו מההורים. סיפרו על כך שבמרכזי הכליאה מתבצע אונס נשים. סיפרו על תנאים משפילים שבהם מוחזקים נשים וגברים. בין המפגינים היו אנשים שהעידו שהם עצמם ילדים של ניצולי שואה ועל האחריות שמוטלת עליהם לסייע. היתה אשה צעירה, אמא לשלושה ילדים, ובבכי בלתי פוסק סיפרה על כך שאיננה מצליחה לעמוד בכאב למשמע הסיפורים על ההפרדה בין הילדים והאימהות, על הבושה והתסכול שהיא חשה בעיקר מול האמירות שזו מדיניות טובה. מישהי הדגישה שזו מדינה שנכבשה (stolen land) ושכולם במדינה הזו הם מהגרים או ממשפחות של מהגרים, והיה מישהו שהציג את עצמו כסבא, ששאל: "מי מאכיל את הילדים, מי מחתל אותם, מי דואג להם?".

המעשה הנורא, האכזרי, נעשה. מעבר לפתרון, יש כאן שאלה חברתית רחבה, שעולה לא רק בהקשר של ארה"ב אלא גם במקרה הישראלי של חטיפות הילדים, דרך המושגים של צדק וריפוי

בהפגנה בברקלי היו מעל 1500 מפגינים ומפגינות. בין הנואמים והנואמות היו פעילי זכויות, מהגרים ועוד. כל הנאומים התקיימו בשתי שפות: אנגלית וספרדית. השלטים ברובם המכריע היו מאולתרים עם סיסמאות שונות, כמו "זוהי מדינה של חוקים ואהבה", "האם זה היה קורה אילו הילדים היו לבנים?", שלטים על איחוד משפחות, שלטים בגנות המדיניות של הנשיא טראמפ. ברקע אני שומעת את הנואמות והנואמים מדברים על הקשר שבין המצב כיום לבין ההיסטוריה של העבדות בארה"ב, מדינה עם חטאים היסטורים גדולים כלפי בני המקום וכלפי עמים אחרים. זו גם מדינה שידעה להכיל בקירבה הרבה מאוד מהגרים. בשתי ההפגנות לא היו הפרות סדר. ההפגנה בברקלי התאפיינה כהפגנת הזדהות, ואילו באוקלנד מטרת ההפגנה היתה לארגן את הקהילה לפעילות מתמשכת בנושא. בשתיהן התרשמתי כי המפגינים והמפגינות מאמינים בכוחם להשפיע. הם יפגינו,יתארגנו, כך גם בעוד מקומות שונים בארה"ב, ויעשו שינוי. חייב להיות שינוי.

המעשה הנורא, האכזרי, נעשה. ילדים קטנים הופרדו מהוריהם. הורים שביקשו להגיע לארה"ב כדי לאפשר לילדיהם גורל אחר, טוב יותר, נלחמים כעת על חיי הילדים. השאלה היא מה יקרה כעת, כיצד ניתן לאחד מחדש בין ההורים לבין הילדים?  אחד הפתרונות שהוצעו היה זיהוי גנטי, ועל אף שזה נשמע פתרון פשוט יש לכך משמעויות ארוכות טווח שיש לקחת בחשבון. מדובר ביצירת מאגר גנטי של אותם אנשים, מי יבצע זאת ובידי מי יישמר המאגר? האם תהיה לכך השפעה על חייהם בטווח הארוך?

מעבר לפתרון, שהלוואי שיגיע במהרה, יש כאן שאלה חברתית רחבה, שעולה לא רק בהקשר של ארה"ב אלא גם במקרה הישראלי של חטיפות ילדי תימן המזרח והבלקן, דרך המושגים של צדק וריפוי. מהו האופן שבו יש לפעול כדי לבסס תהליך ריפוי עבור אותן משפחות. מושג הצדק במקרה הזה איננו מול המשפחות בלבד, אלא יש לדון בו דרך פעולה חברתית רחבה הבוחנת את מעשיה ועוולותיה מול קבוצות שונות. המהגרים ממקסיקו הם עניים, המגיעים, מבחינת המשטר, ממדינה לא מפותחת ועל כן פחות רצויים, ומכאן גם נגזר האופן שבו התיחסו למעמד המהגרים, לצרכיהם ומעל הכל לזכויות הבסיסיות שלהם כמשפחה וכהורים. תפיסות ראשוניות אלו הם שאיפשרו את הקלות שבה הופרדו ההורים מהילדים וההתעלמות מזכויותיהם. יתרה מזו, התעלמות מהעובדה שמולם עומדים אמהות, אבות, ילדים, שלא ניתן להפריד, כפי שלא היה עולה בדעתם לעשות למשפחות לבנות אמריקאיות.

אי-אפשר שלא להשוות להיסטוריה המקומית שלנו, לעוול ולקלות שבה נשללה הורותם של משפחות הילדים מתימן, מזרח ובלקן. האופן שבו מנתקים הורים מילדיהם, העברתם ממקום למקום מבלי לתת על כך דין וחשבון. העלמת הפרטים המזהים במנגנונים בירוקרטים מעידה לא על "בלגן" כי עם על יחס של זלזול והנמכה כלפי אותה אוכלוסיה, כתהליך של דה הומניזציה. מהניסיון הישראלי העגום ניתן ללמוד על ההשלכות החברתיות הקשות של הכחשת תהליך של ריפוי וצדק. האירועים בארה"ב והמציאות הישראלית גם יחד הם הזדמנות לחשוב מחדש על מושגי הגבולות, הגירה ופליטות, והיחס של מדינה, כל מדינה, לחבריה ושכניה.

הפגנה באוקלנד נגד מדיניות ההגירה של טראמפ והפרדת הילדים מהוריהם, 30.6.2018. צילום: חדוה איל
הפגנה באוקלנד נגד מדיניות ההגירה של טראמפ והפרדת הילדים מהוריהם, 30.6.2018. צילום: חדוה איל
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. חזי

    "אוקלנ"ד"?
    זה קטע דוסי?

  2. תלמה בר-דין

    חדווה מאמר מצויין מדכא ומכעיס. הכל חוזר לכוחנות שליטה של העשירים וכוחניים על העולם. עולם גזעני בלי חמלה עולם מיליטריסטי בו המילה צדק נהפכת למילת גנאי. אני מרגישה אזלת יד אחרי 50 שנות אקטיביזם. מקוה שיקומו דורות חדשים להאבק נגד כל הטוטאליטריות המתעצמת כולל של הדת.