string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

"בסדר אחר" יורד לרחוב ופורץ סדרים

העצמי של הכותבת הוא מפת ארץ ישראל והיא רוצה לייצר מפה חדשה וחומלת, משוחררת מפטריארכליות, ללא דיכוי מעמדי, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן. על ספר השירה של לילך ובר
מתי שמואלוף

משורר וסופר. ב-2014 ראה אור "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת זמורה-ביתן. עובד על רומן ראשון

ספרה של לילך ובר "בסדר אחר" שובר סדרים בחברה בישראל. עם הקריאה בו אפשר להרגיש איך הגבולות הלאומיים והמיניים נחצים בזה אחר זה. הספר נפתח בשיחה עם השכנה בשיר "אין על מה": "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט בִּקְצֵה הַסַּפְסָל / הִגּעְַתְּ לְכָאן בְּמִקְרֶה /  וְאַתְּ תַּמְתִּינִי עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתַי יֻפְנוּ אֵלַיִךְ / אַתְּ תְּסַפְּרִי לִי מַעֲשִׂיָּה עַל יַלְדָּה עִם חָלָל / בֵּין עֶצֶם הַבְּרִיחַ לְעֶצֶם הָאַגָּן / וַאֲנִי אֶחְלֹק אִתָּךְ אֶת הַסּוֹדוֹת הֲכִי פָּחוֹת חֲשׁוּבִים / כִּי הֵם מְמַלְּאִים יוֹתֵר זְמַן פִּטְפּוּט / וְאֵין שׁוּם קְדִימוּת / בּמֶַּרְחבָ המְַּשֻׁתָּף שֶׁנּמְִתָּח / מִכָּאן וְעַד לָעֲננָיִם" [עמוד 5] כבר בשיר הפותח שאינו מתמיין בתוך השערים ניכרת הירידה של השירה לרחוב, בניגוד לנטייה ההגמונית לשים אותה במגדלי השן, של אוניברסיטת חיפה.

כדי להבין את פריצת הגבולות של ובר חשוב להבין את הטופוגרפיה של חיפה. רחוב מסדה בחיפה שבו נפגשתי לא פעם עם לילך ובר, הוא מרחב אלטרנטיבי, שאין לו קיום דומה בתל אביב. יש בו מפגש יהודי-ערבי, תרבות פלסטינית עצמאית, מרחב פמיניסטי וקהילה מאוד הדוקה, שבה כל החברות והחברים מכירים אחד את השני. בשנים האחרונות התפִתח בו קאדר רענן של שירה חיפאית וצפונית שעולה מתוך הרחוב והקריות. המעמד הבינוני השבע שהלך לקניונים, לכרמל, זנח והפנה את הגב להדר, הפך אותה למקום שולי, אך דווקא בתוך אתר השוליים הרחבים, מתקיימת השירה של לילך ובר. והיא האוונגרד, שהולך לפני המחנה ומגלה רעיונות נפלאים.

הזכות לתשוקה

השער הפואטי הראשון נקרא "הזכות לתשוקה." בשיר "צפירה: "בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." [עמוד 9]. אין כזאת זכות לתשוקה בחיים שלנו, נדמה שהתשוקה קשה יותר לביטוי, בעולם שנמכר לקפיטל, והופך לפרסומת לא מושגת. אולי בגלל זה האספלט שנקרש מתחת לסוליות, ובלע את מידותיה הקטנות, הוא סימן לבדידות האורבנית של העיר, והתשוקה מנסה לפורר אותה, ביום הזיכרון, לפורר את הלאומי, המוסכם, הקונבנציונאלי. מדוע שיר כזה נקרא צפירה, מה יש בצפירה שמפריע ללילך ובר, ובכן, הצפירה היא עצירה של הזמן לסמן את הלאומני, הדריכה על האחר, אי קבלתו ואי הקשבה לנרטיב המקביל, להקמת המדינה.

בצפירה, ובר דווקא עושה אהבה. האהבה היא הסמן שבאמצעותו עוצרים את הקיים, ולא המוות. זאת שירת הלל להנאה המינית, הבי-סקסואלית, בלי אפשרויות לזיהוי מיני, פעם עם אישה, פעם גבר. נדמה כי השירה מגיעה למקום הזה, אחרי שהרוק כבר כתב את השיר הזה, אך ההוספה של הפוליטי היא הערך המוסף. בשיר של ענבל פרלמוטר "אם זה נגמר זה חבל," (מתוך "הקלטות אחרונות", 1998) גם היא מתעתעת באפשרויות המיניות שלנו לקיטלוג, ובמקום זה אנו נותרים לאהוב גם בנים וגם בנות כמו גם בשיר "Girls And Boys" של להקת בלייר משנת 1994 שגם שם "הבנים עושים בנות, שעושות בנים, כמו שבנים עושות," בתרגום חופשי. הרוח של הנייטיז נמזגת לתוך פוסט שנות האלפיים, בתוך הטופוגרפיה של חיפה.

אז שוברים את הצפירה, ועושות עושים אהבה, מאחורי הבניין, במטבח, ואם רצינו לדעת מה החזון המסתתר מאחורי יום הזיכרון לתשוקה של לילך ובר, אנו הופכים דף, ומקבלים את השיר "בין ביירות לאל קודס": "אֲנִי רוֹצָה לְקוֹדֵד אוֹתָךְ / ממילים שֶׁאַתְּ מבינה / כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה שֶׁאֵינִי מַכִּירָה / מִגְּבוּלוֹת עַצְמִי הַמְּצֻמְצָמִים / לֹא אֶרֶץ קְטַנָּה מֻקֶּפֶת אוֹיְבִים / בְּלִי צָבָא קָטָן וְחָכָם / נֵצֵא לְרוֹד טְרִיפּ / אֶל בֵּירוּת, רָמָאלְלָה, עַמָּאן / לֹא אֶפְצֶה פֶּה / כְּשֶׁנַהָג הַמּוֹנִית יִשְׁאַל מִן וֵין / תֹּאמְרִי פָלַסְטִין וַאֲנִי אֲהַנְהֵן / הַמַּסָּע הוּא לַהֲפֹךְ כָּל לֹא לְכֵן. /" [עמוד 10]. הקידוד, הוא האמצעי הראשון, שמראה לנו, שאנו כבר לא במציאות, אלא בתוך מציאות מקודדת של מתכנתי מחשב. ובכל זאת, אנחנו נוסעים באהבת אישה לעצמה, לאחרת, לגוף שני, בגוף שני, שיוצאת מתוך הקידוד ועדיין כלואה בו, אבל רוצה בתקווה להפוך לאחרת, לצאת מהתסריט שכל ישראלי, פלסטיני ומזרח תיכוני מכירים מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית.

העצמי של לילך ובר הוא מפת ארץ ישראל, והיא רוצה להפוך אותה למפה חדשה, משוחררת מפטריארכליות, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן. כמובן שאפשר לשמוע את רוחות הסיקסטיז, כמו שלנון, שר שהתשובה שלנו צריכה להיות כן, בשירו "משחקי מוח". לנון כותב, "Yes is the answer and you know that for sure / Yes is surrender you got to let it go" מתוך האלבום עם אותו שם [1973]. באמצע המסע מתברר שהגוף הישראלי, יהודי, עברי, של לילך ובר, עובר שינוי, כך שהיא עם פלסטינית או שהיא פלסטינית בעצמה.

המצור על עזה הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של חיפה. לבה של המשוררת שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפא

בשיר "רצועת חיפא" הופכת את חיפה, לחיפא, עם א' בסוף, ורצועת עזה, בעצם משתנה לרצועת חיפה. "הֲלֹא אִם הָיוּ מַפְצִיצִים אוֹתָךְ / כְּמוֹ שֶׁמַּפְצִיצִים אֶת עַזָּה / לוּ בִּמְקוֹם רְצוּעַת עַזָּה / הָיְתָה רְצוּעַת חַיְפַא / בִּצְפוֹנָהּ אִלְבָּצָּה לְצַד אִל זִּיבּ מַחֲנֵה פְּלִיטִים אִלְחְ'דֵֿירָה / וּבִדְרוֹמָהּ טַנְטוּרָה /  אָז הָיִיתִי קוֹרֵאת לָךְ חַיְפַא חַבִּיבְּתִּי /  אָז לִבִּי הָיָה כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ." הסימון טריטוריה של ובר, הוא הפיכת המפרץ מטנטורה, שהיה היכן שהוקמה מדינת אכזיב, לחדרה, היכן שכנה אלח'דירה. כך אנו מקבלים אהבה, רק אם שם האויב היה מונח על שמה של חיפה. מעניין, כי חיפה שלעצמה הייתה עיר פלסטינית גאה, מודרנית ועצמאית, לפני מלחמת 48. והנה, המצור על עזה, הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של חיפה. הלב של המשוררת שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפא. האהבה יכולה להתקיים רק כשהאויבת המופצצת הופכת לידידה מופצצת, רק כשמתבטל ההבדל בין אויב לידיד, רק כשהתנאים משתווים, החמלה פורחת.

בשיר "מרצפות" [עמ' 13] התופת מתרחבת. אם עד כה שברנו גבולות מיניים, מגדריים, מזרח תיכוניים, חיפאיים, עכשיו הגענו לגבולות מעמדיים. המרצפות שעליהן אנו עומדות, הן אלו שמזכירות לנו שקיים מתחתיהן סיפור של דיכוי מעמדי, הרעב הזה הוא חלק מרצפת הבית, והוא הולך בתוך המחשבה לתוך ההווה והעתיד. בוא נקרא את השיר "מרצפות": "מִי הִנִּיחַ אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה / מִי יִצֵּר אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה /  כָּךְ שֶׁיַּחְזִיקוּ מַעֲמָד עֶשְׂרוֹת שָׁנִים /  בָּהֶן תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הִדַּרְדְּרוּ /  בַּמִּדְרוֹן בּוֹ מִתְגּוֹלְלִים / עוֹבְדִים לֹא מְאֻגָּדִים / בֵּין הַכַּפְתּוֹרִים בְּקֻפְסַת פַּח / לְצַד אֹסֶף מַחְזִיקֵי מַפְתְּחוֹת / מֻנָּח פִּנְקַס חַבְרַת הַהִסְתַּדְּרוּת שֶׁל סָבָתִי / וְעִם כָּל נשימה / הַפֶּנְסְיָה הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / וּמִי בִּכְלָל מְדַבֶּרֶת עַל תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים" .

המבט למרצפות, לתחתית, לאדמה, לסוף, הוא גם המבט לתנאי העבודה, להיעדר זכויות עובדים (האם זכויות הם חלק מהזכות לתשוקה?) ולפתע המבט אל העבר מוליד מבט אל כפתורים בקופסת פח, אוסף מחזיקי מפתחות מן העבר, שמזכיר את הפריבילגיה, פנקס חברת ההסתדרות של סבתה של ובר. במציאות הישראלית, היו כאלו שהיו להם את פנקס הסתדרות ואלו שלא היו להם. שווים ושווים פחות. אך בו בזמן התקיימה חברה מאוגדת שהופרטה בימינו, שבה עוסק גם הספר של מיטל ניסים שערכה את הספר, "מורה עובדת קבלן". ובר משוה את עצמה לסבתה, שהפנסיה מתרחקת ממנה. המעמד הבינוני האשכנזי שבעבר היו לו יותר פריבילגיות מגלה את עצמו לפתע כקרוב למפתן המעמד הנמוך המוחלש. בתוך כך חשוב לציין את הפוליטיזציה שערכה תנועת גרילה תרבות לשירה ונתנה פה לדיבור על הפוליטי והחברתי בתוך השירה, בניגוד לשתיקה של שנות השמונים והתשעים בנושאים כלכליים כאלו.

שיר הנושא של השער הזה, "הזכות לתשוקה" גם מכיל בתוכו את הכותרת של הספר "סדר אחר" רק בלי הב' שהופכת אותנו לקוראים שירה בסדר אחר. השיר הפרוזאי מגלה בתוכו תובנה נסתרת, "…אֵיכְשֶׁהוּ גַּם פַּעַם אַחַת וּשְׁלוֹשָׁה כִּמְעַטִּים מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָפִיק אֶת כָּל הָאֵימָה שֶׁאֲנָשִׁים מֻכָּרִים מְזַמְּנִים./ כְּמוֹ שֶׁתַּיָּרִים חַיָּבִים לִהְיוֹת נֶחְמָדִים כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַחַטְטָנוּת שֶׁלָּהֶם בַּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים…" (עמוד 14). לפתע אנו מבינים מה עומד בפני לילך ובר. היא מפחדת מיחסים זמניים, שלא באמת משרישים את עצמם לאדמה. החיים האלו שלכאורה קלים על פני האדמה, הם כבדים. החטטנות בחיי המשוררת, מצד השירה, החטטנות בחיי המדינה, בחיי השכנה, הכול נהיה קל, וחולף, והיא לא מרגישה אחיזה בתוכה.

זה לא רק העבודה, או הפוליטיקה, זה הניהול של האהבה. איך מגיעים לזכות לתשוקה, שיש בה עומק, אבל אין בהם גבולות מגדריים. זאת שאלה, שדור שלם שואל. אנו למדים שכל התשוקות הפוליטיות, מסתירות מבנה מתחתן מבנה של אימה, שנוצר מתוך אי יכולת להרגיש משמעות, במפגש הזה מול השכנה, מול העצמי, מול האחר, האחרת, אם לא נוצרת בתוכו משמעות עמוקה. האם זה איזה מבנה בורגני של מחשבה שרוצה התמסדות, למרות הרדיקליות, האם אפשר להעמיד אותם במבנים, ולומר שהמבנה הבורגני הוא מתחת לפוליטי. ואולי בתוך כך, כדאי לעצור את קריאת השירים, ולתת לכם להמשיך לקפוץ לקסם של הספר הזה.

כריכת ספרה של לילך ובר
כריכת ספרה של לילך ובר
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות