string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מה מפספסת אורית קמיר

בראיון השיבה שהיא עורכת עם ארי שביט ב"הארץ", קוראת אורית קמיר את העדות נגדו בצורה מניפולטיבית ומסייעת במסגור שלו עצמו כקורבן הפרשה. היום בראיון הרדיו של שביט אצל יעל דן – הנרטיב נסדק אף יותר
ליהי יונה

דוקטורנטית למשפטים וחוקרת צעירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

בסוף השבוע עלה ב"הארץ" ריאיון של אורית קמיר עם ארי שביט, ריאיון השיבה אפשר לקרוא לו, שמכריז על חזרתו של שביט לחיים הציבוריים אחרי ההפסקה שלקח על עצמו בעקבות פרסום עדותה של העיתונאית דניאל ברין על הטרדה מינית שחוותה ממנו, ועדויות נוספות שפורסמו לאחר מכן (כאשר עדות נוספת פורסמה היום בעקבות הריאיון עצמו).

אני כותבת "ריאיון״, למרות שצריך לשים סימן שאלה אחרי הקביעה הזאת. על הטקסט חתומים, ככותביו, גם קמיר וגם שביט – כשלעצמה בחירה מוזרה, מכיוון שבדרך כלל על ריאיון חתום המראיין בלבד. זה מעלה את השאלה אם לשביט הייתה זכות הכרעה וניסוח של הנוסח הסופי שהתפרסם – לא אקט הנהוג בראיונות בדרך כלל. כמו כן, בסיטואציה רגישה כמו ריאיון עם מי שהואשם בהטרדות מיניות והודה במיוחס לו, מוזר גם לתת לו מקום סימטרי לצד אשה פמיניסטית המבקשת להבין ממנו מה ואם למד מכל שהתרחש. אבל נניח לכך ונעבור לדברים עצמם.

מילה שלה כנגד מילה שלה

הנקודה המרכזית בריאיון לטעמי, כזו שלאורה ראוי לקרוא את כולו, היא הרגע שבו קמיר מכריזה כי מעשיו של שביט אינם הטרדה מינית. היא כותבת: "לדעתי, המקרה הספציפי שלך לא נלכד בהגדרת החוק הישראלי, והדיון שהתרחש בישראל היה צריך לבחון את זה ולהביא את זה בחשבון, ולא לכרוך אותך אוטומטית יחד עם מי שכן עברו על החוק וביצעו הטרדות מיניות אסורות." היא מוסיפה על כך בטור אפולוגטי משהו שפורסם היום ומבהירה: "את דעתי שהאירוע בבר בלוס אנג'לס איננו מהווה הטרדה מינית אסורה על פי חוק גיבשתי אך ורק על סמך הדברים שדניאל ברין פרסמה לפני כשנה וחצי… העובדות, כפי שהיא מספרת אותן, הן שהיא נזהרה לא להראות לו שאינה מעוניינת בהתייחסויותיו מכיוון שלא רצתה לפגוע בקשר עם אדם חשוב… ברין בחרה לא להבהיר לו שהיא לא מעוניינת בהצעות של גבר נשוי, מבוגר ממנה בהרבה, שאין לה משיכה כלפיו. זו בחירה לגיטימית, אבל על פי החוק שלנו, מי שבוחרת בה לא יכולה להתלונן על הטרדה מינית."

אם כך, ואם כולנו יכולים להתרכז סביב הדברים שפרסמה ברין, שווה לחזור אליהם לרגע ולהבין האם משהו ממה שקמיר אומרת הגון.

קודם כל ומעל לכל – קמיר מתעלמת ביודעין מהעובדה שהמגע הראשוני ששביט מייצר עם ברין מגיע בלי שום הקשר מקדים או הבעת רצון מצדה, כזו שהייתה מייצרת למגע כזה לגיטימציה בתוך ההקשר המקצועי שבתוכו הוא התרחש. שביט שואל את ברין כמה שאלות אישיות, כמו האם יש לה חבר וכדומה, למרות שהיא נמצאת במקום בתפקיד מקצועי, ואז לפתע – כך מתארת ברין – הוא תופס לה את הראש, מושך אותה לעברו ומנסה לנשק אותה. בתגובה היא מסיטה את הראש. הנסיבות, למי ששמה לב, דומות למדי לנסיבות בתיק של חיים רמון, אותו קמיר דווקא מציינת לרעה בסוף הטור.

אנחנו לא ב"מד מן" והשנה היא לא 1950. וגם לו היינו שם, גם אז ברין עומדת בנטל התמוה שמשרטטת קמיר, שכן היא מסיטה את ראשה באופן שמשדר אי הסכמה

אבל חשוב מכך, כשקמיר אומרת שהחוק מצפה מאיתנו להבהיר שאיננו מעוניינות – היא שוכחת לציין שהכוונה בחוק היא להבהיר שאיננו מעוניינות בהצעות בעלות אופי מיני. החוק כמובן לא קובע שגברים יכולים לתפוס אותנו ולנסות לנשק אותנו, ושרק אז הנטל עובר אלינו להראות שאיננו מעוניינות במגע האמור. זה כי אנחנו לא ב"מד מן" והשנה היא לא 1950. וגם לו היינו שם, גם אז ברין עומדת בנטל התמוה שמשרטטת קמיר, שכן היא מסיטה את ראשה באופן שמשדר אי הסכמה.

זה כמובן לא מעמיד את שביט על טעותו, והעדות של ברין מעלה שהוא ממשיך להציע לה הצעות חוזרות ונשנות לאינטראקציות מיניות, וכי היא ממשיכה לסרב להן ולהבהיר שהיא אינה מעוניינת. היא אומרת לשביט כי היא לא מעוניינת לעלות לחדר שלו ושזה "לא רעיון טוב", ועל כך הוא מבהיר שהוא "רק רוצה חיבוק". ברין מגיבה לכך באומרה שעליה ללכת לשירותים, וכשהיא חוזרת היא מודיעה שהיא מעוניינת ללכת, והוא מבקש חיבוק בפעם השנייה. קמיר מתעלמת גם מכך שברין מציינת שעל אף מחאותיה שביט מתעקש ללוות אותה לרכב.

קריאה הוגנת מראה שהעדות של ברין רצופה התנגדויות – מילוליות ופיזיות. את כל אלו קמיר שומטת מהניתוח שלה ובוחרת להתמקד, במקום, רק בשאלה שלה את שביט אם הוא לא נשוי. המיקוד בשאלה הזו נראה כמעט מניפולטיבי, שכן הוא מאפשר לקמיר להזכיר לנו – ובצדק – ששאלה כזו יכול שתתפרש גם אחרת, ושהיותו של גבר נשוי כשלעצמו לא מייצרת הנחה של הטרדה מינית. המניפולציה הרטורית הזאת מתרחשת פעם נוספת בטור האפולוגטי של קמיר. היא כותבת: "דימויים ספרותיים מסוג 'הוא התקרב אלי כמו חיה רעה' לא צריכים להשפיע. זו תפיסתה האישית של הכותבת, כפי שהיא מציגה אותה שנתיים וחצי מאוחר יותר."

ההעברה של הדיון למישור המוסרני מאפשרת לקמיר למסגר את שביט כקורבן של שמרנות, ולא כמוציא לפועל של אותה השמרנות בדיוק בקלות שבה הוא נוטל לעצמו גישה לגוף של נשים. הבעיה היא לא היותו של שביט נשוי, וגם לא הספרותיות של הדימוי שלו כחיה רעה, הבעיה היא שהוא כופה על ברין אינטראקציה מינית שהיא לא מעוניינת בה – חרף מחאותיה החוזרות.

קמיר ושביט (צילומסך מאתר "הארץ").
קמיר ושביט (צילומסך מאתר "הארץ")

אש על הפנים

ההתמקדות בברין לבדה, למרות עדויות נוספות שהתפרסמו בעקבותיה, והמסגור המניפולטיבי של העדות שלה ככזו שלא עולה כדי הטרדה מינית, מסייעת במסגור של שביט דווקא כקורבן של הפרשה ההיא. כך, קמיר פונה לשביט ואומרת: "היום אנחנו מתמקדים בסיפוריהן של הנשים המתלוננות על הטרדה מינית. יש בכך צדק היסטורי. אבל אתה מוכן לספר כיצד נראים הדברים מנקודת המבט שלך? אתה יכול לשתף ולומר מה היו הרגעים הקשים ביותר שעברת עם חשיפת הסיפור?".

מאוחר יותר היא אפילו מתעקשת עם שביט שהוא אצילי מדי בהתמודדותו עם הפרשה: "כל מה שאתה אומר הוא תקין פוליטית ונשמע מצוין, אבל יותר מדי מאופק ומרוסן. לא יכול להיות שסטירת הלחי הציבורית שקיבלת, הגינוי הפומבי, האש על הפנים שחווית ובגידת החברים לא עוררו בך גם רגשות פחות אציליים. אם אתה אנושי, אז חווית לפחות גם תסכול וכעס. לא יכול להיות שלא." מוטיב האש חוזר אלינו פעם נוספת דווקא מפיו של שביט, שמציין גם הוא כי "בגלל כישלון אישי שלי נקלעתי אל שטח האש של המהפכה".

המסגור הזה – לו היה נאמר בפניה של מראיינת טיפה קשוחה יותר – היה מצריך התעכבות. הוא מאפשר לשביט לספר את עצמו כמי שאולי מעד על אבן אחרי שלא הסתכל לאן הוא הולך, ונפל לאזור מלחמה של ממש, שהוא כלל לא שייך לאף אחד מהצדדים שלה. עובר אורח. ריבוי העדויות נגד שביט, כמו גם הסיפור שמספרת ברין לבדו, מעלים ספק בנרטיב העצמי הזה של שביט.

לבסוף, קמיר היא זו שאף מציעה לשביט שייתכן ואחד הגורמים להתנהלותו הוא לא עיוות בתפיסה של נשים כסוכנות של הגוף שלהן, אלא דווקא "הרס עצמי". נרטיב ההרס העצמי מבקש לחזור ולהזכיר לנו שמי שנהרס בסיפור הזה הוא דווקא שביט – שמתגלה בריאיון הזה כקורבן המרכזי של השנה וחצי האחרונות. אין פלא ששביט בוחר לאמץ את האפשרות הזו בשתי ידיים.

תיאוריות קונספירציה על שלטון ההגמוניה

את טור ההסבר שלה לריאיון חותמת אורית קמיר בפסקה הבאה: "תיאוריות קונספירציה יכולות להיות מרתקות ומשעשעות, אבל הן תיאוריות קונספירציה. כך גם לגבי ההשערות החביבות שגם שביט וגם אני, אשכנזים בורגניים, שרק רוצים לתמוך זה בזה ולחזק את שלטון ההגמוניה. זה הרבה יותר פשוט: ארי שביט התנצל, ופנה אלי לקיים דיאלוג. לא אייל גולן ולא מוטי מלכה קיבלו אחריות לפגיעות שפגעו בנשים ולא פנו אלי. כך גם חיים רמון, שלמיטב זכרוני גם הוא אשכנזי."

ההנחה של קמיר שההתרפקות שלה על שביט לא קשורה לכך שהיא מצליחה להזדהות איתו באופנים בהם לא הייתה מזדהה עם גברים אחרים שמואשמים בהטרדה מינית, נעדרת הבנה בסיסית של כוח

ראשית, ואם אפשר להמשיך רק עוד צעד קטן בתיאורית הקונספירציה המשעשעת, נראה שההתמקדות של קמיר בסוג הביקורת שנגע לשיוך האתני שלה ושל שביט – התמקדות שעמה היא מסיימת את הטור כולו (על אף שזו ודאי לא הביקורת הבולטת שהושמעה על הריאיון מאז שפורסם) – היא מעט בבחינת על ראש הגנב. אבל גם אם נחזור לעולם שמעבר לרגשות האשם הלבנים שאולי מתעוררים בקמיר ואולי לא – ההנחה שלה שההתרפקות הסכרינית והמחניפה שלה על שביט, כמו גם הפרשנות המקלה והמטעה למעשיו לא קשורה, ולו באופן עקיף, לעובדה שהיא מצליחה להזדהות איתו באופנים בהם לא הייתה מזדהה עם גברים אחרים שמואשמים בהטרדה מינית, נעדרת הבנה בסיסית של כוח.

קמיר משלימה לשביט משפטים, היא הולכת רחוק ממה שהוא עצמו מבקש בכך שהיא מבהירה לו שכמעט ולא עשה משהו רע. בטח יש מי שעשו דברים גרועים יותר (זה הרי כמעט תמיד נכון). היא מתעכבת על עולמו הרגשי, על הקשיים שעברו עליו ועל החברים שנטשו. היא אומרת – ראוי שתכעס, שתחווה תסכול, "לא יכול להיות שלא". כל אלו הם ביטויים של הזדהות ואמפתיה.

הרצון של קמיר למסגר אותה ואת שביט כסובייקטים שקופים מבחינה אתנית אינו משכנע. כשגבר נותן גב לגבר אחר שהטריד מינית, אנחנו לא נדרשות ללכת מרחקים ארוכים מדי כדי לטעון שייתכן שאחת הסיבות לכך היא ששניהם גברים. לכל הפחות, אני נוטה להאמין שקמיר לא הייתה רואה בטענה שכזו "תיאוריית קונספירציה משעשעת". אלא שלעתים נדמה שבכל הנוגע לתובנות אודות הטיות אתניות השנה בישראל היא עדיין 1950. ובמקום "מד מן" הטלוויזיה משדרת "סאלח שבתי".

"היא הרסה לבת שלי את החיים"

אי אפשר נדמה לסיים את הפוסט הזה בלי להתייחס בכמה מילים קצרות לריאיון שנתן הבוקר ארי שביט ליעל דן, ריאיון שכמו מוכיח עד כמה דקיק היה מעטה הסיסמאות שפלט שביט לקמיר בריאיון ההוא, ושאותן קיבלה קמיר בלי בדל של ביקורת. שביט מתייחס בריאיון לעדות החדשה שפורסמה לאחר הריאיון עם קמיר ב"מקום הכי חם בגיהנום", בה כותבת בת זוגה לשעבר של בתו של שביט כי הטריד גם אותה, בדפוס פעולה שמזכיר את זה העולה מעדותה של ברין – אחז בה בלי הכנה מוקדמת והצמיד אותה אליו, במה שהוא טען בו זמנית שהיה גם חיבוק אבהי וגם ניסיון להתחיל איתה (כזה שהרשה לעצמו לקדם רק אחרי שהיא ובתו נפרדו, כי הוא בכל זאת אדם עם גבולות). שביט משתולל מזעם אצל יעל דן: "היא רצחה את הבת שלי הבוקר! איזה מין מעשה זה? היא הרסה לבת שלי את החיים!". ועוד: "לנצל את התהליך הזה שלי כדי לשחוט אותי? לשפוך את דמי? לשחוט את הבת שלי? זאת אהבה? זאת הגינות?!"

אבל הנה העניין: עדות על התנהלות לא הולמת של שביט אינה נגד הבת שלו, וככל שהדברים אכן נעשו – היא לא פעולה נגד הבת של שביט, היא אולי פעולה נגד שביט. הנשים בחייו של שביט הן לא שלוחות נגזרות של חללית האב, הן עומדות בפני עצמן, וגם הוא. העובדה שאת האשם בתקופה הקשה שכפי הנראה עוברת בתו של שביט בעקבות פרסום המעשים הוא תולה במי שחשפה אותם – ולא במי שעשה אותם – מעידה על איכותו של התיקון והתהליך ששביט טוען שהוא עבר. יתרה מזאת, ההתמקדות בבת שלו כנפגעת העיקרית של המעשה, למרות שברור לכל מי ששומע את הדברים ששביט מבלבל לכל אורכם בינו לבינה, מעלה את החשד ששביט עושה בבת שלו שימוש כדי להשתיק טענות נגדו. ייתכן שבדומה לאופן שבו הוא עושה שימוש בקמיר.   

זכותו המלאה של שביט להכחיש את המעשים אם הוא טוען שלא עשה אותם. אבל זכותה של מי שטוענת שהמעשים נעשו להשמיע את הקול שלה – גם באינטרנט. גם בדרך של שיימינג. זה לא רצח. זו לא שפיכת דם. זו עדות. להאשים אותה באופן לא פרופורציונלי ברצח כפול, בשפיכת דמים  – זו לא רק הגזמה, זו הגזמה מהסוג שעשוי להשתיק נפגעות עתידיות. התגובה של שביט מייצרת אווירת השתקה ופחד מדיבור על הטרדות מיניות. אווירה כזו ששביט – לפחות כפי שהוא מנסה להציג את עצמו בריאיון עם קמיר – ודאי היה אמור להתנגד לה.

לא כך מתבטא מי שעבר תהליך או תיקון, ומונולוג הזוועות אצל יעל דן בפירוש מטיל בספק את כל הנרטיב של שביט בריאיון ההוא. אפשר כמובן לתהות מה גרם לקמיר להאמין לשביט בכזאת קלות, אבל תהיות כאלו שייכות כנראה לעולם המשעשע והמרתק של תיאוריות קונספירציה כאמור. נשאיר אותן שם.  

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    לא חיבבתי את שביט מאז שהבנתי את היקף המחויבות שלו למיתולוגיה מערבית מודרנית. כלומר, מי שכתב שאריאל שרון ערום וסובלני כמו סמוראי מנוסה, כנראה לא פגש יפנים ולא הבין את שרון, שהיה ערום יותר מכולם ביחד. ככה נראית מחויבות לתרבות חוץ ישראלית, כך היא מקטינה אותנו בעינינו אנו, וכך הוא חטף במקום כואב במיוחד, כי ברין התלוננה עליו באנגלית.

    אז אני בעד שיימינג לשביט עוד מאירופה, ולגופו של עניין ברין גם נשמעת משכנעת, וכך גם הטענות על עוד מקרים. מצידי, קחו את ראשו. ופרט לכך, את וקמיר מסבירות יפה את הלאקונה בחוק ופרשנותו המשתנה, שאוסר הטרדה מילולית אבל הפך להכשר להטרדה פיזית. כה מוזר וכה צפוי.

    עדיין, לא פחות מוזר לראות שהפמיניזם מסרב להקשיב לקול חריג, שם את אורית קמיר על קרחון, ומשיט אותה לכיוון הכללי של מניה שוחט, רחל ינאית בן צבי, גולדה מאיר, ז'קלין כהנוב, גאולה כהן, ושאר הנשים החשובות שתעודת הפמיניזם שלהן נלקחה. וזה בפירוש היה מדכדך, לו הייתי פמיניסט.

  2. נטלי גרויס

    "זכותו המלאה של שביט להכחיש את המעשים אם הוא טוען שלא עשה אותם. אבל זכותה של מי שטוענת שהמעשים נעשו להשמיע את הקול שלה – גם באינטרנט. גם בדרך של שיימינג. זה לא רצח. זו לא שפיכת דם. זו עדות." נכון מאוד, ליהי יונה. וגם אם חבר שלך זכה ליחס כזה בעבר, ראוי היה שתאמרי את אותו הדבר במקום לנטרל את המתלוננת נגדו.

    1. מתנחבל

      טור מצויין, שמפרק את הטיעונים של אורית קמיר (ושביט) וגורמים. אין מילים לתאר את האכזבה שלי מקמיר – אדם חושב שעד היום היה ישר כמו סרגל.

    2. מינימידימקסי

      נטלי,
      חבל שלא פירטת במה ובמי מדובר, אבל קל להבין אותך.
      תהיי חזקה.

      1. אוי ויי זמיר !

        קצת מצחיק לקרוא דברי הזדהות ואמפתיה מציניקן לא מוצלח

        ודי צפוי

        1. מינימידימקסי

          ניכר בדבריה של נטלי שהם דברי אמת, ולכן אין כאן שום מקום לציניות. לבי לגמרי איתה.
          שונה הדבר כשקוראים את התגובות שלך, (תחת כל השמות והכינויים שאתה מאמץ לעצמך).
          אתה, על שלל דמויותיך, עסוקים בהפצת שקרים ושנאה, מתבכיינים, לא מסוגלים לראות את מי ששונה מכם. אתם לעולם לא תוותרו על טענות על קיפוח, כי הטענות האלה מניבות לכם כל כך הרבה רווחים.
          המטרות שלכם כל כך שקופות, עד שלא מובן מאיפה מגיע הרעיון שמישהו עוד צריך לגלות כלפיכם אמפתיה והזדהות. ובוודאי שאין לצפות לזה מציניקן כמוני.

  3. שושי

    חבל שהשידור נעשה סמוך מאד לפרסום עדותה של בת הזוג. ארי שביט לא הספיק לעבד אותה ולהכיר בכך שמי שפגע בבתו זה הוא עצמו. ראשית, בהתנהגותו כלפי בת הזוג, ושנית על שלא פנה אליה להתנצל ובשיחה עם קמיר ביטא כבוד רק כלפי העיתונאית האמריקאית

  4. מיכל

    הפולחן הדתי של הפנאטיות מחייב קורבן אדם לאלה 'פמיניזם' אחת לכמה חודשים, אחרת היא תכעס ולא תגן עליהן מהאל הרשע 'פטריארכיה'.

    פמיניזם: דת פגאנית בעלת מאפיינים פגאנים. מפחיד

    1. איל

      אני מסכים עם הרשימה במה שקשור לשיחה של ארי שביט עם אורית קמיר.

      אבל אני לא מסכים ביחס לראיון עם יעל דן בתוכנית הרדיו "עושים צהריים".

      אני לא מסכים עם הפיסקה הבאה:

      "זכותו המלאה של שביט להכחיש את המעשים אם הוא טוען שלא עשה אותם. אבל זכותה של מי שטוענת שהמעשים נעשו להשמיע את הקול שלה – גם באינטרנט. גם בדרך של שיימינג. זה לא רצח. זו לא שפיכת דם. זו עדות. להאשים אותה באופן לא פרופורציונלי ברצח כפול, בשפיכת דמים – זו לא רק הגזמה, זו הגזמה מהסוג שעשוי להשתיק נפגעות עתידיות. התגובה של שביט מייצרת אווירת השתקה ופחד מדיבור על הטרדות מיניות. אווירה כזו ששביט – לפחות כפי שהוא מנסה להציג את עצמו בריאיון עם קמיר – ודאי היה אמור להתנגד לה."

      אבל יונה מניחה שטענה ועדות היא אמת ולא לוקחת בחשבון שאולי הן לא אמת. הטענה המדויקת היא "זכותה של מי שבאמת נפגעה מהמעשים להשמיע את הקול שלה". אין זה נכון שזכותה של "מי שטוענת להשמיע את הקול שלה". הזכות להשמעת קול לא ניתנת ל- "טוענת" הזכות ניתנת ל- "נפגעת". אם הטוענת היא גם נפגעת אז זכותה. אם הטוענת היא לא נפגעת אז לא זכותה להשמיע את קולה לגבי מעשים שלא התרחשו כלל.

      גם הטענה "זכותו של שביט להכחיש" אף היא לא מדויקת. אם הוא באמת עשה את המעשים למה זכותו להכחיש? זכותו להכחיש היא רק אם לא עשה את המעשים ואם הוא לא עשה את המעשים לא זכותה של האישה להשמיע קול כנפגעת כאשר אינה באמת נפגעת.

      יונה ברשימתה לא לוקחת בחשבון באופן אמיתי את האפשרות ששביט מכחיש בצדק. היא רק מסתפקת בזכותו הפורמלית המשפטית "זכותו להכחיש" אבל מה אם הוא גם צודק בהכחשתו?

      אם הוא צודק בהכחשתו האם תגובתו הנסערת בראיון ליעל דן באמת מראה שהוא לא עבר תיקון? האם במקרה כזה אין לו טענה נכונה על הפגיעה בבתו ולא רק בעצמו?

  5. ג. אביבי

    המצב הנוכחי או MeToo Current Situation

    עד שהתחיל גל ה #MeToo הנוכחי רוב התלונות על הטרדה מינית, שדוברו בתקשורת, עסקו בעיקר במזרחים. מהרגע שנפתח הגל הנוכחי – בו מסתבר שהאורים ותומים של מדורת השבט הלבן כמו אנשי תקשורת מפורסמים – מטרידים לא פחות מהמזרחים, נפתח גל חדש של "עיתונאות" שמזכה תעמולתית/מוסרית את המטרידים האשכנזים. לפתע יחסי מרות בעבודה אינם נלקחים יותר בחשבון כאן, לפתע המטרידים קמים ומאיימים על המתלוננות (זהבי, רמון, גלעדי). את חיים יבין ואת גזית לא מזכירים ופרקליטות המדינה לא יוצאת למסע צלב או לחגיגת אינקוויזיציה מתוקשרת היטב כמו כאשר מדובר במזרחים. מול כל רשימת המטרידים הלבנים לא קם אף גדי סוקניק ומתריס כנגדם כפי שעשה מול קצב וקולו כעת כמעט לא נשמע. לפתע הכוהנות הגדולות של הפמיניזם הלבן (כגון ד"ר קמיר) יוצאות כאן אנטי-פמיניסטיות.
    קמיר לא לבד, גם דנה ספקטור לפתע (כשרמון ושביט יוצאים להתקפה) חשה שלא כל מגע לא מוזמן הוא הטרדה וכו'.
    מה שבטוח הוא שהפמיניזם הלבן מאוד מוטה/מותנה צבע וכמוהו התקשורת הישראלית.

    1. מינימידימקסי

      MeToo Current Situation?
      מה אתה אומר…
      מאז שהאינגליזים עזבו את הארץ לא נראתה ולא נשמעה פה אנגלית כה משובחת.

      ולעצם העניין, – עובדתית, אין שום אמת בטענות שלך:
      דן בן-אמוץ, משה דיין, חיים רמון, חנן גולדבלט, עמנואל רוזן, גנדי, וינון מגל, הם רק חלק משורה ארוכה של "לבנים" שהתקשורת התייחסה לאורך השנים למעשיהם, הרבה לפני שהקמפיין (MeToo, זוכר?), פרץ לחיינו.
      מצד שני, בתור מקופח מקצוען, באמת אין שום סיבה שתראה את זה.

    2. זיו

      אחי אביבי, זה לא חדש ואפילו לא ויכוח פמיניסטי. הלבנים סוגרים שורות. כרגיל.

      1. ג. אביבי

        צודק, אחי.

      2. מינימידימקסי

        גם השחורים. כרגיל.

  6. ג. אביבי

    כדאי שהאתר הזה יחליט על דרכו. יחליט אם הוא נותן פתחון פה/תגובה למכחישי הפשעים של הממסד נגד המזרחים ומגבה את המכחישנים והגזענים האנטי מזרחים (ע"י חסימתם), או שהוא מאפשר חופש ביטוי גם למי שחושב אחרת מהגזענים האלה.

    1. מינימידימקסי

      ג. אביבי מנהל כבר זמן רב קמפיין לסתימת פיותיהם של כל מי שדעותיהם שונות משלו.
      צפוי לגמרי. מדובר בגזען חשוך בתחפושת.
      ליברל, ליברל, עד שנוגעים בציפור הנפש שלו כמקופח מקצוען. שאף אחד לא ייגע בקיפוח המדומיין שלו. בפקודה.

      1. ג. אביבי

        הגזען המכונה מקסימיני נהנה כאן מהגנה של עורכי האתר. תגובות הולמות לנפיחות הגזעניות והעלובות שלו נמחקו בזו אחר זו, כאילו האתר הזה נסחט ע"י טרולים גזעניים או ע"י מנגנוני החושך.
        הגזען הנ"ל לא מצא בדבריי ולו שמץ של גזענות, לעומת זאת שפתו (בנוסח: "מקופח מקצועי" ועוד פנינים מטופשות) היא שפתם המובהקת של גזעני אשכנז – כאילו נלקחה ישירות מהשיח של הניאו-נאצים ומכחישי השואה – שנוכחותם כאן היא מעבר לנסבל באתרים רציניים.

        1. ג. אביבי

          הגיע הזמן שהאתר הזה יפסיק לשתף פעולה עם מכחישי הפשעים נגד האנושות (חטיפת ילדי תימן, מדיניות ההסללה המקפחת ושאר פשעי הגזענות הממסדית בישראל), ויחסום אותם במקום את הנאבקים למען צדק אתני בישראל.

          1. דפנה

            מה עם האג? איך אתה מתקדם עם זה? אשמח להתעדכן.

        2. מינימידימקסי

          גם כפרנואיד אתה מצטיין, ג. אביבי.