string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

אפילו אם מעשיו המכוערים של ארי שביט חוקיים לחלוטין

האם מותר להסתייג? להיגעל? להזדהות עם תחושת הנרדפות של הקרבן? לשתף בחרדה מפני מי שמתנהג כחיה רעה? אנחנו מתמודדים פה עם טרור הפגיעה המינית והמסגרת החוקית אינה הזירה הבלעדית שבה המאבק בו צריך להתרחש. בעקבות הפולמוס המשפטי המתנהל בעוז בימים האחרונים
דודו רוטמן

לדברים שלהלן אין שום קשר לחוק או למשפט.

חשוב, חשוב לי מאד, לפתוח אותם בהצהרה הזו, מפני שנדמה שבימים האחרונים טיעונים משפטיים וחוקיים נורים לכל עבר בדיון המתעורר שוב ושוב בנוגע ליחס לגברים שפוגעים מינית בנשים ובנוגע לפגיעה מינית בכלל. המשפטן פרופ' יובל אלבשן מצהיר על תמיכתו בסטודנטיות של אוניברסיטת תל אביב במאבקן כנגד העסקתו של אדם שהורשע במעשה מגונה, ואותו אדם, שהוא גם המשפטן עו"ד חיים רמון, עונה לו בניתוח מפורט וארוך של פסק הדין שבו הורשע. המשפטנית ד"ר אורית קמיר עורכת שיחה מתוקשרת עם אדם שהודה בהתנהגות לא הולמת כלפי נשים ומצדיקה את הצורך למחול לו, בעיקר בכך שמעשיו אינם חורגים ממגבלות החוק הישראלי למניעת הטרדות מיניות. המשפטן פרופ' יוסי דהאן מגיב לה בכך שמעשים אלה דווקא כן חורגים ממגבלות אלה, וגם בבמה הנוכחית, האהובה, מגיבה ברוח זו (אם כי, באופן שונה) המשפטנית ליהי יונה.

לדברים שלהלן אין שום קשר לחוק והם אינם מבקשים ליצור או להמשיך דיון משפטי. לא רק מפני שהכותב אינו משפטן. אלא בעיקר מפני שהוא משוכנע שאסור להותיר את מערכות היחסים בין קבוצות ובין אנשים, וספציפית, בין מגדרים, רק בתחום ובאחריות מחוקקים ומשפטנים. הם חשובים מדי. מורכבים מדי, ומתנהלים במנגנונים משלהם, שהאסדרה המשפטית אין לה את האפשרות להיות מוחלת על כל כולם. נדמה, שהאמת הפשוטה יחסית הזו, נתפשת ככזו שמערערת תפישה שהיא על גבול האקסיומטית מבחינתם של חלק מהמשפטנים, עד כדי כך שהיא יוצרת קואליציות שבכל הקשר אחר נדמות בלתי אפשריות.

למשל ד"ר אורית קמיר ועו"ד חיים רמון. שני משפטנים. האחת מלמדת באקדמיה והאחר מעוניין ללמד בה (וכנראה שגם יעשה זאת). האחת פמיניסטית מוצהרת שאף נרדפה בשל עמדותיה והאחר מתלונן על "טרור פמיניסטי" שרודף אותו. האחת חתומה על המאמר המכונן שעל בסיסו נוסח החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית, מהמתקדמים והחשובים בעולם, והאחר הורשע במעשה מגונה אך דואג להשתיק משפטית מי שיעז לכנותו "עבריין מין". והנה, את שניהם מאחדת הרתיעה, שלא לומר ההתנגדות, לענף הישראלי של תנועת MeToo ונימוקיהם בהקשר זה דומים להפליא.

כך, במאמר ההסבר שלו את הנסיבות שהביאו אותו לתבוע את הסטודנטית הדר שגיא על לשון הרע בסכום אגדי של 75,000 אלף ש"ח, שוב ושוב חוזר עו"ד רמון לבית המשפט, אותו בית משפט שהרשיע אותו, כזכור, במעשה מגונה:

בית משפט השלום ובית המשפט העליון קבעו שאני כשיר לכל משרה ציבורית[…]בית המשפט קבע במפורש, שלא זו בלבד שלא היו בינינו יחסי כפיפות או מרות מכל סוג שהוא, לא במישרין ולא בעקיפין, אלא ש[…]הקביעות המסכמות של בית משפט השלום[…]קביעת בג"צ בשני דיונים נפרדים[…]ההרשעה של בית משפט השלום קדושה בעיני הסטודנטיות, אבל הקביעה של בית המשפט העליון והשלום, שאינני עבריין מין[…]ראוי היה שהמשפטן אלבשן יעיין בספרו של שופט בית המשפט העליון, נועם סולברג[…]בית המשפט עצמו קבע מפורשות שהבעתי חרטה[…]לו היה קורא אלבשן את כתב האישום ואת הכרעת הדין הן בשלום והן בעליון היה למד[…]לפי "חוק המירשם הפלילי", האוניברסיטה מנועה[…]

חיים רמון. הורשע במעשה מגונה ונאחז בקרנות המזבח של עיר המקלט המשפטית
חיים רמון. הורשע במעשה מגונה ונאחז בקרנות המזבח של עיר המקלט המשפטית

אז ברור למה עורך-הדין-המורשע-במעשה-מגונה חיים רמון נאחז בקרנות המזבח של עיר המקלט המשפטית. יודעים מה? זה צפוי ואף מתבקש. פחות מתבקשת, ואף מחייבת פולמוס, הדרישה החוזרת ונשנית של ד"ר אורית קמיר, בלא פחות מארבעה טקסטים נפרדים שפורסמו בבמות שונות בשבוע האחרון (שניים ב"הארץ" המודפס, אחד בראיון רדיופוני בתכנית "עושים צהרים עם יעל דן" בגלי צה"ל ואחד בראיון בפודקאסט של "הארץ"), להיצמדות בלעדית ומוחלטת לחוק כמדד היחידי לבחינת הלגיטימיות של מגוון ההתנהגויות האפשריות בהקשר בין מגדרי.

כך, בלב שיחתה עם ארי שביט, שפתחה מחדש את הדיון בנושא, מצהירה קמיר, בין השאר, כי:

בנקודה הזאת, אני מוכרחה להוסיף את ה"שפיל" שלי, שאני משמיעה בכל הזדמנות. בארה"ב, וכמותה ברוב המדינות, אין הגדרה חוקית ברורה ומחייבת שקובעת החלטית מהי הטרדה מינית אסורה. הגבול בין המותר לאסור בתחום הזה לא הוגדר מפורשות בחוק. זו אחת הסיבות שקמפיין #Metoo פרץ. הוא איפשר לכל אשה שהוטרדה לחשוף את מי שהטריד אותה ולהביא את הסיפור למשפט ציבורי. כתוצאה מהקמפיין קרה דבר נפלא: נשים ששתקו שנים רבות שיתפו בחוויות קשות, הזינו את השיח הציבורי והעלו את רמת המודעות. אבל קרו גם דברים פחות נעימים, […]. בישראל, לא היינו צריכים לכאורה להיקלע למצב הזה – כי אצלנו יש חוק שנחקק כבר ב-1998, והוא קובע במפורש מה הן שש ההתנהגויות שהן ורק הן יכולות להיחשב הטרדה מינית אסורה. וגם זה, רק כשהן פוגעות בערכים המוגנים של החוק: כבוד האדם, חירותו, פרטיות, וקידום השוויון בין המינים. לכן בישראל אמור להיות ברור לכל אשה ולכל גבר מהי הטרדה אסורה ומה לא. הבעיה היא שכמעט אף אחד בארץ לא טורח לבדוק מה בדיוק אומר החוק לגבי הגבול בין מותר לאסור. זה כישלון חינוכי שפוגם מאוד בהצלחתו של השינוי החברתי והתודעתי העמוק שהחוק הוביל. […] אני הייתי רוצה שהדיון בארץ באירוע שלך – כמו בכל האחרים – יתייחס למה שהחוק שלנו מגדיר כהטרדות מיניות אסורות. שאנשים ישאלו את עצמם לגבי כל אירוע אם הוא נלכד בהגדרות החוק, או שהוא פשוט התנהגות לא הולמת. זה יוצר מִדרג של חומרה. לדעתי, המקרה הספציפי שלך לא נלכד בהגדרת החוק הישראלי, והדיון שהתרחש בישראל היה צריך לבחון את זה ולהביא את זה בחשבון, ולא לכרוך אותך אוטומטית יחד עם מי שכן עברו על החוק וביצעו הטרדות מיניות אסורות.

דברים ברוח זו, שהופכת את החוק לחזותו של כל דבר ועניין בהקשר הפגיעה המינית, חזרה ד"ר קמיר ואמרה בראיון המשותף שלה עם שביט ליעל דן בתכניתה "עושים צהרים" בגלי צה"ל ב-8 ביולי 2018.

אני חושבת שמקומו של הדבר הזה הוא בהליךבהליך משפטי או משמעתי[…] קמפיין #metoo הוא הכרחי בארצות הברית שאין להם חוק להטרדה מינית […] בשביל זה יש לנו הליך משפטי […] לא את ולא אני לא יודעות מה לחשוב […] גם על האמת המשפטית אני לא סומכת, אבל זה הכלי החברתי שיש לנו […] הפומביות היא כלי שליוותה את המין האנושי מאז היווסדו וגרמה נזקים ולכן החלפנו אותה בשלטון החוק[..]כשלאנשים אין ברירה, כשאין להם הליך משפטי זמין כמו בארצות הברית אז הם עושים דברים[..] אצלנו יש ברירה.[…] מי את אומרת צריך להיות השופטים? […] זה לא רלוונטי אם אני מאמינה לו או לא כי אני לא שופטת.[…] הדברים האלה צריכים להתרחש בהליך משפטי.

קמיר ושביט (צילומסך מאתר "הארץ").
קמיר ושביט (צילומסך מאתר "הארץ").

בשלב זה אני מתלבט אם להמשיך ולכתוב.

ההתלבטות הזו מחויבת המציאות מכיוון שהצהרתי כבר לפני כמה מאות מלים שלדברים שאני כותב אין שום קשר לחוק או למשפט ונדמה שלפחות על פי הקוראים עו"ד רמון וד"ר קמיר, על סמך הציטוטים הקצרים שהובאו כאן ואלה שלא הובאו, אני מתקשה לחשוב שיש בכלל משמעות או ערך לטקסט שאינו משפטי, כמו הטקסט הזה.

רק לטקסט? האם יש פעולה אנושית שאפשר שאינה נמדדת בכלים ובהירארכיות של ספרי חוקים ופסקי דין תקדימיים? הבה ונראה איך לדעתה של ד"ר קמיר יש לנתח את האינטראקציה המגעילה שהתרחשה לפני כמה שנים בשעות הערב המאוחרות בבר של מלון בלוס אנג'לס:

כששומעים סיפור על אינטראקציה בינאישית כזו וחושבים במושגים של הטרדה מינית, צריך לנטרל סוגיות מוסרניות כמו "הוא גבר נשוי", "יש לו ילדים", "הוא כמעט בן ששים והיא יכלה להיות בתו". כל זה שייך לתחום ה"ראוי", "הולם", "מגעיל" על פי מושגיה של כל אחת מאיתנו. אבל לא רלוונטי לשאלה האם זו הטרדה מינית אסורה. גם דימויים ספרותיים מסוג "הוא התקרב אלי כמו חיה רעה" לא צריכים להשפיע. זו תפיסתה האישית של הכותבת; אלה לא עובדות.

אין שום דבר שאינו אמת בפסקה הזו. אם אכן "חושבים במושגים של הטרדה מינית" כלומר, מנתחים סיטואציה אנושית אך ורק בכלים מתחום החוק ובמושגים משפטיים, אז באמת ש"צריך לנטרל סוגיות" מוסריות (הרשו לי שלא להשתמש במונח המנמיך "מוסרני" בהקשר הזה). אבל, אוי ואבוי, מה קורה אם לא מכפיפים את כל מה שיש לאנושות להציע לספרי חוקים ותקדימים? לנועם סולברגים מחד גיסא ולאורית קמיריות מאידך גיסא? מה אם סתם (ואני מתנצל על השימוש במילה האסורה) מרגישים? האם מותר להסתייג? להיגעל? להזדהות עם תחושת הנרדפות של הקרבן? לחוש אליה אמפתיה כקרבן? ומה עושים עם הרגשות הללו, שאין להם שום קשר, לא לחוק ולא למשפט? האם מותר להצהיר עליהם? להצביע על הגועל? לשתף בחרדה מפני אדם שמתראה כחיה רעה? לומר שהתנהגותו לא לגיטימית? שראוי שהוא יתבייש בה? לגרום לו להתבייש בה?

רוב הפעולות שמתרחשות בין בני ובנות אדם אין להם שום קשר או למשפט: אהבה, עלבון, השפלה, פגיעה נפשית, חברות, איבה וגם חלק גדול מטרור הפגיעה המינית

חשוב לענות על השאלות הללו, מפני שנרצה או לא, רוב הפעולות שמתרחשות בין בני ובנות אדם אין להם שום קשר או למשפט: אהבה, עלבון, השפלה, פגיעה נפשית, חברות, איבה ו…ובכן, גם חלק גדול מטרור הפגיעה המינית. זה האחרון, כמו סוגי טרור דכאניים אחרים, מתקיים מחוץ למסגרת החוק ובתוכה. נשים נפגעות מפני שהן נשים ועל רקע מיניותן בשלל התנהגויות נלוזות שצריכות להיות מוקעות ומגונות ומעוררות בושה והן חוקיות לחלוטין. מעשיו המכוערים של שביט, או ברתיעה מפני הצורך ללמוד בקורס של רמון, כפי שקמיר טוענת, ביטול הירארכיות של חומרה בפגיעה המינית והנחתן בסל אחד של הטרדות מיניות שאסורות לפי החוק עם מה שהיא מכנה "פשוט התנהגות שאינה הולמת", אלא חתירה לכך שגם "פשוט התנהגות שאינה הולמת" תהיה "פשוט לא לגיטימית". החוק של קמיר, חשוב ככל שיהיה, פשוט לא יכול לעשות זאת ולא אמור לעשות זאת.

אבל אנחנו כן, ואם נרצה לזקק את ההוויה שחוללה את תנועת MeToo הרי שזה העניין.  אני חלוק לחלוטין על הניתוח של ד"ר קמיר לפיו היעדרו של חוק למניעת הטרדה מינית הוליד בהוליווד את התנועה הזו. העובדה שהמסגרת החוקית והמשפטית אינה הזירה הבלעדית, וגם לא העיקרית, שבה צריכים להתנהל היחסים בין המגדרים נכונה בארצות הברית "המפגרת" לכאורה מבחינה זו כמו גם בישראל "המתקדמת" לכאורה. אני גם לגמרי לא מסכים לכך שכאילו מדובר בקמפיין של ונטילציה המונית שמסתפק ב"מתן קול" ב"העלאת רמת המודעות" או ב"הזנת השיח הציבורי". מה שיצרו הרשתות החברתיות ובא לידי ביטוי בקמפיין זה ובתנועה שהוליד, זה בדיוק את אפשרות הגינוי וההוקעה והביוש של התנהגויות שיש להתבייש בהן. אנו נלחמים כאן בטרור, והדרך הראשונה להילחם בטרור היא להצביע עליו ככזה, תוך חשיפת ממדיו ומגוון גילוייו. לכל אלה, כמו לדברים שנכתבו לעיל, אין שום קשר לא לחוק, ולא למשפט.

ד״ר דודו רוטמן הוא חוקר ספרות עברית ופולקלור

צילום: cc by-duncan c
צילום: cc by-duncan c
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שושי

    אני הבנתי את קמיר אחרת: שיש בהטרדות מיניות מידרג של חומרה. מסכימה.
    קמיר לא טענה שמה שאינו נופל בגדר החוק הישראלי הוא לגיטימי, אלא רק שהוא לא לא-חוקי. היא השתתפה בדיון, קודם כל, כמשפטנית וכאם החוק. אין שום יתרון לשאול דווקא אותה על היבטים ציבוריים של התנהגותו של ארי שביט.
    בכתבה שהוא חתום עליה יחד עם קמיר, הוא לא הזכיר מקרים נוספים והאם התנצל עליהם, אלא רק את המקרה המתוקשר ביותר של העיתונאית האמריקאית. במקרה הבא שהוזכר נראה שהוא בחר אימפולסיבית להאשים את הקורבן.

    מסתמן שמהבחינה החוקית אין מניעה להעסקת חיים רמון באוניברסיטת תל אביב. אך היא אינה חופפת את הבחינה הציבורית.

  2. אסנת אלון

    משעה שחשף ארי שביט את הבנותיו והתהליך האישי שעבר, הרי ידע שדבריו יפורסמו בבמה ציבורית, מכך עולה שהוא אמור לא להיות מופתע שלא כל התגובות יהיו כאלה שאליהן התכוון בחשיפה זו (אמפטיות, מעריכות וכו) כשפותחים תיבת פנדורה, יוצאים דברים שאין לצפותם. ואם יורשה לי :בהופעותיו המפרשות ומתדיינות בתקשורת בעידן שלפני ההשתקה וההדממה שגזר על עצמו, התרשמתי שלפני אדם סמכותי מאוד שאינו מקשיב ומתייחס מספיק לעמדות הפוכות משלו. עמדה סמכותית היא מקום שקשה לעוזבו אבל לעיתים שווה לעשות זאת.

  3. טל

    חמלה וצניעות – על כל אחד ואחת מאיתנו לאמץ
    כולנו עושים לפעמים דברים מגעילים ומדיע לנו שיסלחו לנו עליהם.
    ארי שביט הוא עיתונאי, זה בעיקר מה שהוא יודע לעשות לפרנסתו ולנשמתו. הניחו לו בשקט לחזור לחתום עיסוקו. בניגוד לגברים רבים אחרים, הוא לקח אחריות על מעשיו, התנצל בפני דניאל ברין ואף הפנים את חשיבות המאבק הפמיניסטי.