string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • bds
    ברוגז לעולמים
    מורה נבוכים לטענות יהודים ותאומיהם הסיאמיים כלפי הבד"ס
  • מירירגב
    סרט רע
    כשמירי רגב החליטה להלאים את הקולנוע בשם המזרחיוּת

לא כולנו באותה הסירה: משבר האקלים כמשבר של צדק

הצעדים הרשמיים שננקטים למען איכות הסביבה מגבירים את הפגיעה באוכלוסיות המוחלשות ביותר. האקטיביסט והכותב טאדז'יו מולר מציע לשלב בין תנועה גלובאלית שתדרוש צדק אקלימי לכולם ובין מאבק לצמצום צמיחה הכלכלית – אולי הסיכוי האחרון למנוע את החורבן האקולוגי שבפתח
טאדז'יו מולר

Banner-wide-HaOkets-02

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שינוי אקלים? בראש ובראשונה, על צדק! הסמל הטוב ביותר לתהליך הזה אינו דוב קוטב עצוב, אלא ניו אורלינס ההרוסה בעקבות הוריקן קתרינה ב-2005. שם, רוב האוכלוסייה הלבנה המבוססת הצליחה להימלט מההצפות ומהכאוס שבא בעקבותיהן, משום שהם (ברוב המקרים) היו בעלי מכוניות פרטיות, שבהן הם יכלו להשתמש כדי לעזוב את העיר. האוכלוסייה השחורה והענייה ברובה נשארה בחלקה הגדול מאחור, וספגה את ניהול האסון הכושל והדכאני של הממשלה במשך כמה שבועות. בתודעתנו צרובות התמונות של אפריקאים-אמריקאים עומדים על גגות, מאותתים להליקופטרים הטסים מעל העיר שהם זקוקים לעזרה – אך זוכים להתעלמות זדונית.

לעתים קרובות, אנחנו חושבים על עצמנו כמי שמצויים "באותה הסירה" המטאפורית. למרבה הצער, אין זה נכון. אם כולנו באותה הסירה – נניח, ספינת (החלל) כדור הארץ – אזי יש כמה מעמדות בספינה הזו, ובמקרה של תאונה הסיפונים התחתונים מוצפים ראשונים. ובדיוק כמו ב"טיטאניק", סירות ההצלה זמינות לאלה שיכולים לשלם עליהן. דוגמה נוספת היא עליית פני הים. הם עולים בכל מקום, אבל בבנגלדש התושבים מוצפים, ואילו בהולנד ערים צפות נבנות בעזרת המשאבים שנצברו שם תוך שימוש בסביבה הגלובלית בתור מזבלה, בלי להקדיש לעניין מחשבה שנייה.

כך שבממוצע, אלה שתרמו הכי פחות לשינוי האקלים סובלים הכי הרבה, בעוד אלה שתרמו הכי הרבה סובלים הכי פחות. לאחרונים יש בדרך כלל מספיק משאבים כדי להגן על עצמם מפני ההשפעות של שינוי האקלים. הם צברו את המשאבים הללו, את העושר הזה, באמצעות אותן הפעולות שהניעו את שינוי האקלים. התיאור המדויק ביותר לעובדה מרכזית זו – שנכונה, דרך אגב, כמעט לכל מה שמכונה "משברי אקלים" – הוא כנראה "חוסר צדק אקלימי". ולכן, קריאה מוגבלת להגנה על האקלים אינה מספיקה. אנחנו זקוקים לצדק אקלימי.

התנועה לצדק אקלימי

כדי להבין את הדרישות ואת התנאים של התנועה לצדק אקלימי, כדאי לבחון את ההיסטוריה של מאבקים חברתיים, ובייחוד הופעתה של התנועה הסביבתית בארצות הברית בשנות ה-60, שהיתה בראש ובראשונה תנועה של מעמד הביניים הלבן למען מעמד הביניים הלבן. היא צמחה בשכונות ובעיירות "לבנות" ופריבילגיות יחסית, ונאבקה כדי לשמור על הקהילות הללו נקיות מזיהום אוויר וכדי שילדי התושבים לא יורעלו על ידי מפעלי כימיקלים ותחנות כוח. הדרישות האלה מובנות, אך היתה להן השפעה מצערת. במקום שאותם מפעלים ייסגרו, הם פשוט הועברו: מהקהילות העשירות לקהילות עניות יותר, שמרבית תושביהן הם אפריקאים-אמריקאים, היספנים, אמריקאים-ילידים וקבוצות מודרות אחרות. המאבקים של התנועה הסביבתית הליברלית לא הובילו לפתרון הבעיות שאותן הם ביקרו; במקום זאת, הבעיות פשוט נדחקו כמה שלבים מטה בסולם הכוח החברתי.

קהילות של אנשים שחורים וחומים, שדוכאו לפתע על ידי מגוון רחב של תעשיות מזהמות, לא נהפכו לקורבנות פסיביים בלבד. במקום זאת, הם התארגנו, האשימו את התנועה הסביבתית ב"גזענות סביבתית" והקימו תנועה משלהם למען צדק סביבתי. מבחינה אנליטית, המשמעות היא שכאשר בעיות סביבתיות אינן נתפסות כבעיות חברתיות, כאשר אין מודעות לאופן שבו מפעל מזהם אחד נטוע בהקשר חברתי רחב של שליטה וניצול – לא רק שבלתי אפשרי לפתור את הבעיות הללו, אלא גם פערים חברתיים קיימים יחמירו.

היות שכל חלקיק של CO2 זהה, אין זה משנה מי חוסך אותו, היכן ובאילו תנאים. במונחים כלכליים, למעשה טוב יותר לחסוך CO2 בדרום הגלובלי, שם הכל זול יותר בממוצע

במהלך שנות ה-80, כשהדיון על שינוי האקלים החל לצבור תאוצה, התפתח הרעיון לפיו הבעיה היא טכנית בעיקרה – יש לצמצם את ריכוז גזי החממה באטמוספירה ולהעלים אותם באמצעות מנגנונים שונים. בשנות ה-90, גישה זו גרמה להתפתחותם של "מנגנוני שוק" למאבק בשינוי האקלים. מבלי לפתוח את כל הדיון הביקורתי על כלי המדיניות הבלתי יעילים להפליא האלה, הם מבוססים על היגיון טכני שאינו מביא בחשבון מבנים חברתיים; במילים אחרות, היות שכל חלקיק של CO2 זהה, אין זה משנה מי חוסך אותו, היכן ובאילו תנאים. במונחים כלכליים, למעשה טוב יותר לחסוך CO2 במקום שבו זה הכי זול, בדרום הגלובלי, שם הכל זול יותר בממוצע.

כך יכולנו לתת כסף לארגוני פיתוח וסיוע שיגנו על יערות מפני כריתה, כדי לשמור על האקלים, בעוד אנו בצפון הגלובלי ממשיכים לשרוף דלק מאובנים. אך ברעיון הזה טמון מלכוד עצום: היערות שלפתע נזקקו להצלה מכריתת יתר היו פעמים רבות ביתם של עמים ילידים, שהצטיינו בניהול יערות בר-קיימא במשך אלפי שנים. והעמים האלה היו תחת איום של גירוש מאדמות אבותיהם, מה שמכונה "גזילה ירוקה", באמצעות מנגנוני השוק שבהם דנו בשנות ה-90 במסגרת פרוטוקול קיוטו. בהקשר של הדיונים האלה שוב עלתה הסוגייה של צדק סביבתי. וכך החל המאבק להבנות את שינוי האקלים בתור שאלה של זכויות אדם ושל צדק.

מאז תחילת שנות ה-2000, פגישות בבאלי ובדרום אפריקה הובילו ליצירת תנועה עולמית, שנוסדה באופן רשמי בתור הרשת "צדק אקלימי עכשיו!" ב-2007. ההודעה לעתונות שהכריזה על הופעתו של השחקן החדש פירטה מספר דרישות, שרלוונטיות לתנועה לצדק אקלימי גם כיום. ההודעה, אשר בהמשך תורגמה למעין מניפסט יסוד, דרשה:

- השארת דלק מאובנים באדמה, והחלפתו בהשקעה באנרגיות מתחדשות הולמות, בטוחות, נקיות ודמוקרטיות;

– צמצום דרסטי של צריכת יתר מזהמת, בייחוד בצפון הגלובלי, אבל גם בקרב אליטות הדרום;

– העברה מסיבית של תשלומים מצפון לדרום, תחת בקרה דמוקרטית, על בסיס החזרים של חובות אקלים;

– שימור משאבים שמבוסס על זכויות אדם ונאכף בכפוף לזכויות ילידיות על האדמה, כשהשליטה באנרגיה, ביערות, באדמה ובמים מובלת על ידי הקהילות הללו;

– חקלאות בת-קיימא בהיקף מצומצם וריבונות מזון.

כדי להשיג את המטרות האלה השתמשה התנועה במגוון רחב של כלים, החל מפרסום דוחות חכמים ועבודה פוליטית יומיומית בקהילות שהושפעו במיוחד משינוי האקלים, דרך התנגדות אזרחית (למשל חסימת מכרות פחם) וכלה במאבקים המיליטנטיים של האוגוני בדלתא של נהר הניז'ר.

ניו אורלינס לאחר קתרינה, 2013.
ניו אורלינס לאחר קתרינה, 2013. רוב האוכלוסייה הלבנה המבוססת הצליחה להימלט
הפגנה של EndeGelände במכרה המבאך בגרמניה, 2017
הפגנה של תנועת Ende Gelände במכרה המבאך בגרמניה, 2017. צילום: cc by-Tim Wagner, Ende Gelände

אם כן, התנועה לצדק אקלימי היא המשכה של התנועה לצדק סביבתי. כמוה, גם התנועה לצדק אקלימי צמחה בדרום הגלובלי ומטרתה להתמקד פחות בשינויים טכניים ויותר במבני יסוד חברתיים. אני מעז להציע את ההגדרה הבאה: צדק אקלימי הוא פחות מצב עניינים – למשל, חלוקה הוגנת של העלויות של פתרון מסוים למשבר האקלים – ויותר תהליך, בעיקר התהליך של מאבק במבנים החברתיים שגורמים לחוסר צדק אקלימי.

אם נקבל את ההגדרה הרחבה הזו, נוכל אף לומר כי רבים מהמאבקים למען צדק אקלימי אינם מתרחשים תחת הדגל של צדק אקלימי, אלא מוצגים כמאבקים למען אדמה, מים ועוד צרכים בסיסיים וזכויות אדם.

ההתנגדות בארה"ב: עמים ילידים וקהילות כהות

העובדה שהתנועה לצדק אקלימי צמחה בארצות הברית מעצבת גם את האופן שבו נתפס הבסיס החברתי שלה. בממוצע, "בעיות סביבתיות" מכות באנשים הכי פגיעים חברתית בצורה הקשה ביותר. בארצות הברית, אלה הן בדרך כלל קהילות כהות, שביניהן קהילות של אמריקאים-ילידים הן לרוב המודרות ביותר. הקבוצות הקרויות "האומות הראשונות" בארצות הברית ובקנדה רואות את עצמן כחלק מרשת עולמית של עמים ילידים, שנפגעת במידה הרבה ביותר מאסונות סביבתיים. נוסף על כך, הם חיים (בממוצע) במקומות שבהם מרוכז המגוון הביולוגי הרחב ביותר, והמנהגים הסוציו-אקולוגיים שלהם ברי-קיימא – למשל, השימוש ביערות. מסיבה זו, "קהילות החזית" או "הקהילות הנפגעות" (לעתים קרובות קהילות ילידות) הן התומכות העיקריות של ההתנגדות, "הסובייקט המהפכני" המפורסם של התנועה לצדק אקלימי.

לפיכך, "קהילות החזית" האלה משלבות כוחות עם "בעלי ברית" שהם באופן טיפוסי לבנים או פריבילגיים בצורות אחרות. האגף האירופאי של התנועה, שחסר את המסורת האמריקאית של מאבקי צדק סביבתי להישען עליהם, ואשר מתמודד עם מבנים חברתיים אחרים, מיוצג על ידי לבנים ופריבילגיים הרבה יותר מאשר התנועה בארצות הברית. רובנו פועלים, במובן הגלובלי, בתפקיד של בעלי ברית.

באירופה, התנועה לצדק אקלימי שונה מן התנועה הסביבתית הרחבה יותר בשני היבטים עיקריים: ראשית, באנטי-קפיטליזם המהותי שלה, לרבות דחייה מובהקת של כל סוגי הקפיטליזם הירוק (כלכלת שוק ירוקה); ושנית, בהתמקדות שלה בטקטיקות של התנגדות אזרחית (לעתים קרובות התנגדות אזרחית המונית) ובהפרת כללים מכוונת, בניגוד לטקטיקות המשפטיות יותר של ארגוני סביבה מסורתיים. דוגמאות לסוג הזה של אקטיביזם אקלימי בצפון הגלובלי הן הקמפיינים של התנגדות אזרחית בוועידות האקלים בקופנהגן (2009) ובפריז (2015), אבל יותר מהכל הפגנות הישיבה והחסימות של תחנות כוח פחמיות ומכרות פחם, שדות תעופה ומקומות אחרים שבהם נגרם שינוי אקלים.

צמצום צמיחה (degrowth) ודלק מאובנים

כפי שהוסבר לעיל, שינוי אקלים הוא תופעה בלתי צודקת באופן עמוק. מספר מבנים חברתיים מובילים לכך, אך הגורם העיקרי לשינוי אקלים הוא מערכת אנרגיה שמבוססת על דלק מאובנים מאז המהפכה התעשייתית. אחרי שוועידת האקלים בקופנהגן ב-2009 הוכיחה לתנועה לצדק אקלימי כי לא ניתן לצפות להרבה מבעלי הכוח במאבק נגד דלק מאובנים, התנועה החלה להתמקד במאבקי אנרגיה מקומיים וארציים. בבסיס התנועה כיום ניצבים מאבק לביטול הדרגתי ומהיר של השימוש בדלק מאובנים, התנגדות לסידוק הידראולי (fracking) ופיתוח של תשתיות גז, וקמפיינים לפיתוח אנרגיות מתחדשות מבוזרות ותחת שליטה דמוקרטית.

בשנים האחרונות התנועה הזאת התקרבה יותר לביקורת הגוברת על הרעיון של צמיחה כלכלית, ביקורת שמכונה התנועה לצמצום הצמיחה (degrowth). במכלול החשיבה על צמצום הצמיחה מצוי מגוון רחב של עמדות פוליטיות, חלקן ביקורתיות יותר בנוגע לקפיטליזם ואחרות פחות, חלקן עוסקות יותר בנושאים סביבתיים ואחרות פחות. עם זאת, בגישה של צמצום הצמיחה יש מימד שהוא בעיקרו "ביקורתי בנוגע לקפיטליזם" ושזנח את הרעיון לפיו פיתוח בר-קיימא אפשרי בהקשר של כלכלה קפיטליסטית. אף על פי שישנן סיבות לא אקולוגיות להתעניין בצמצום הצמיחה, נראה שאנשים רבים עוסקים בנושא בגלל המשברים הסוציו-אקולוגיים ההולכים ומחריפים שאיתם אנו מתמודדים בשנים האחרונות.

מימין: הפגנה נגד בניית קו הנפט בדקוטה, 2016. צילום: Shane Balkowitsch, CC BY-SA 4.0; כרזה של degrowth
מימין: הפגנה נגד בניית קו הנפט בדקוטה, 2016. צילום: Shane Balkowitsch, CC BY-SA 4.0; כרזה של degrowth

וכאן אנו מגיעים ללב העניין: אם תנועת הפוסט-צמיחה מתמקדת בראש ובראשונה בהרס משאבי הטבע שלנו, היא חייבת להתמקד גם בקפיטליזם, משום שבקפיטליזם יש דחף מיקרו-כלכלי מובנה לצמיחה אינסופית. דינמיקת הצמיחה של הייצור הקפיטליסטי אינה ניתנת להסבר באמצעות מדדים נפוצים כמו תוצר מקומי גולמי, אלא באמצעות ההתנהגות המיקרו-כלכלית של חברות יחידות, שמוּנָעות על ידי כוחות השוק להשקיע כסף היום כדי להרוויח יותר כסף מחר – וחברות שלא מצליחות בכך אינן שורדות.

התוצאה היא מִתְאָם כזה: כסף => ייצור סחורות => צריכה => עוד כסף, שבעקבותיו באה השקעה חוזרת של לפחות חלק מהכסף הזה. או בקיצור: כ => צ => כ'. המשוואה המיקרו-כלכלית הזו מייצגת את הנוסחה הכללית של ההון, והיא מבטאת את הדחף הכפייתי לפעול, שאותו מרגיש כל איש עסקים מדי יום. מנקודת מבט אקולוגית, פירוש הדבר שהרווח היומי הנוסף ההכרחי הזה חייב לבוא ממקום כלשהו "בטבע". אם בכל יום יותר עובדים ממירים יותר חומרי גלם לסחורות תוך שימוש ביותר אנרגיה, אז לפי המשוואה כ => צ => כ' פירוש הדבר הוא גם עלייה קבועה בצריכת המשאבים הגלובלית. זהו טבעו של הקפיטליזם.

והקפיטליזם לא היה מתפתח בצורה הזו, אולי לא היה מופיע כלל, אלמלא נכנס לקשר כמו-סימביוטי עם דלק מאובנים (פחם, באותם ימים) באנגליה של המאה ה-18. ייתכן שקיימת צורה אפשרית של קפיטליזם המבוסס על אנרגיות מתחדשות, אבל הקפיטליזם של ימינו, שכבר חרג ממספר "מגבלות סביבתיות", לא היה יכול להתקיים בלי דלק מאובנים. בין אם אנו מדברים על הון מאובנים או על קפיטליזם שמונע על ידי דלק מאובנים, הקפיטליזם ניצב בבסיס הצורך הגלובלי בצמיחה, והמנוע שלו פועל על דלק מאובנים – בדיוק אותו דלק מאובנים שמניע גם את שינוי האקלים.

טובים יותר יחד: חולשתו של האחד היא כוחו של האחר

לאור האמור לעיל, התנועה לצדק אקלימי יכולה לספק לתנועה לצמצום הצמיחה משהו שהאחרונה חסרה לפעמים: שדה פעולה משותף שנשען על התנגדות – היות שאין לה יריבים ברורים. אני מקבל את הטענה שהמטרה של תנועת הפוסט-צמיחה איננה מגזר, מוסד או תהליך חיצוני בודד, אלא "צורת החיים האימפריאליסטית" כולה, שאותה אנו בצפון הגלובלי הפנמנו, לפחות במידה מסוימת. אבל הכוונה היא למוטיבציה של האנשים המעורבים ולצורך לייצר קונפליקטים כדי שהתנועה תוכל לפתח פוטנציאל טרנספורמטיבי שהוא מעבר למאמרים במדור התרבות ולמנהגים נישתיים של סגנון חיים. בשנת 2015, הקמפיין הגרמני "Ende Gelände" (סוף סיפור) איחד למעלה מאלף איש – וב-2016 למעלה מ-4,000! – בפעולה של התנגדות אזרחית המונית, במקרה הזה השתלטות לא אלימה על מכרה ליגניט (פחם חום). הפעולה הזו יצרה קונפליקט שהקמפיין ניצח בו, ובכך עוררה תחושה אדירה של העצמה קולקטיבית. העצמה קולקטיבית כזו מאפשרת בניית זהות אנטגוניסטית, שבלעדיה שינוי חברתי משמעותי ככל הנראה אינו אפשרי.

צילום: cc by-Ende Gelände
הפגנה של תנועת Ende Gelände בגרמניה, 2017. צילום: cc by-Tim Wagner, Ende Gelände

אסטרטגיה, אסטרטגיה, אסטרטגיה!

מבחינה פוליטית, התנועה לצדק אקלימי הגיעה לשיא חדש במאי 2016. בסיבוב השני של קמפיין "Ende Gelände" – הפעם במסגרת קמפיין עולמי שכותרתו "להשתחרר מדלק מאובנים", שהוביל פעולות נגד דלק מאובנים ולמען דמוקרטיית אנרגיה בחמש יבשות – השגנו כמה הצלחות משמעותיות. כשהבאנו 4,000 משתתפים לפעולה טקטית ואסטרטגית מאוד של התנגדות אזרחית בתחום האקלים, הצבנו סטנדרטים חדשים; מידת ההשתתפות העולמית בפעולה עצמה הזכירה את דרגת הבינלאומיות שבגללה התנועה לגלובליזציה אלטרנטיבית היתה כה מעוררת השראה. אך חשובה מכך היתה העובדה שהפעם לא נשארנו במכרה הפחם; במקום זאת, הגבנו לנסיגה הטקטית והפוליטית של יריבינו בכך שהצבנו את המחסום על המסילה. "המסילה" היא מסילת הרכבת במחוז לוסטיה, שמספקת לתחנת הכוח הפחמית "שוורצה פומפה" (המשאבה השחורה) ליגניט משלושה מכרות פתוחים. חסימת המסילה היתה בעלת חשיבות רבה, משום שאנו בצפון הגלובלי גורמים יותר נזק לכדור הארץ בהרחבת המגזר התעשייתי ומגזר השירותים מאשר באמצעות כריית משאבים (למשל כריית ליגניט). בכך הכוונה בעיקר לתחנות כוח, למפעלים ולחוות שרתים, ולא למכרות זהב ולמכרות פחם.

במקרה הזה, קרה משהו שמתרחש לעתים נדירות בתנועות החברתיות שבהן השתתפתי: הפעילים העריכו את כוחם באופן ריאליסטי ופיתחו טקטיקות ואסטרטגיות שהתאימו בין הכוח הזה ובין גודל האתגר. לכן, אם אוכל לבקש משאלה משתי התנועות (צמצום הצמיחה וצדק אקלימי), בקשתי היא: בואו נתכנן באופן אסטרטגי, בואו נפעל בחוכמה ולא רק בצורה רגשית, משום שאנחנו מעטים ומשאבינו מצומצמים, וניצבת לפנינו משימה אדירה – ביטול הקפיטליזם והצלת האקלים.

תרגום מאנגלית: יוענה גונן.

טאדז׳יו מולר הוא אקטיביסט סביבתי וד״ר לתיאוריה פוליטית. הוא אחראי על ריכוז תחום הצדק האקלימי ודמוקרטיה אנרגטית בקרן רוזה לוקסמבורג. 

המדור "מסביב לעולם עם רוזה" ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org.

*המאמרים במדור אינם מייצגים בהכרח את עמדת קרן רוזה לוקסמבורג או אתר העוקץ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    "ניו אורלינס ההרוסה בעקבות הוריקן קתרינה ב-2005. שם, רוב האוכלוסייה הלבנה המבוססת הצליחה להימלט מההצפות ומהכאוס שבא בעקבותיהן, משום שהם (ברוב המקרים) היו בעלי מכוניות פרטיות, שבהן הם יכלו להשתמש כדי לעזוב את העיר. האוכלוסייה השחורה והענייה ברובה נשארה בחלקה הגדול מאחור, וספגה את ניהול האסון הכושל והדכאני של הממשלה במשך כמה שבועות. "

    היא הנותנת. זו תעודת כבוד לקפיטליזם. הוריקן קתרינה פגע בכמה מהמדינות העניות בארה"ב, והרג 1200-1800 איש.
    הוריקן דומה שהיה פוגע במדינת עולם שלישי- ברוח "צדק סביבתי וחברתי" או לא- היה משאיר עשרות אלפי הרוגים.

    כי לא היה תקציב למערכת סכרים (שקרסה בחלקה) ולשירותים ציבוריים אחרים
    כי רמת הבניה היתה נמוכה
    כי למעטים היה רכב פרטי (בניו-אורלינס יש שיעור מינוע של 80%. מי שחי בארה"ב יודע שמחיר רכב שם נמוך באופן מגוחך)

    אפשר לבחון את סין- עשרות שנים בודדות של כלכלת שוק (פחות או יותר) פיתחו אותה לרמה כמעט מערבית. האזרח הפשוט מוגן הרבה יותר טוב ממחלות, הצפות, שריפות, רעידות אדמה וכו' מאשר בתקופה הקומוניסטית, שהיתה "צודקת" בהרבה.

    אם נשים את המצפון של האזרח השבע בגרמניה בצד,
    הדרך הריאלית היחידה של תושב בנגלדש להגיע לרכב ומערכת שירותים ציבוריים מתפקדת היא לא לקוות לאיזה "צדק אקלימי" , אלא להשתלב בקפיטליזם- ללכת לעבוד במפעל בשכר זעום;
    ומי שרוצה לעזור לאותו תושב בנגלדש מוזמן לנסוע לשם, להתנדב בהוראת אנגלית ויישומי מחשב בסיסיים.