string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

השאלון של העוקץ: דורון כהן

שנים אחרי שעזב גילה את הקסם של שכונת שפירא שמככבת בספרו החדש, הוא מכור לסדרת הריגול "אמריקנים" ואת אריך פרום, אלדוס הקסלי וג'ורג' אורוול היה מקים מקברם לרב שיח על דיקטטורות והמאה ה-21

העיתונאי ועורך מעריב דורון כהן חווה בשבועות האחרונים חוויה מסוג שלא ידע עד כה. אחרי עשורים בעולם העיתונות, בשלל תפקידים, פרסם ספר שירה בהוצאת 'אפיק', שראשיתו נכתבה אצלו בראש תוך כדי נסיעה. הוא מספר ששורות לא קרואות לקחו אותו למחוזות שבהם גדל, לשכונת שפירא על אנשיה ותרבותה ועל המפגשים הטעונים שסיפקה עצם ההשתייכות לה עם ילדים ואנשים מחלקים אחרים של העיר. כהן (53) קרא לספר "תחום המושב" והוא מתפרסם בימים שבהם שכונת שפירא גועשת בשל המאבק הצובר תאוצה בין תושבים ותיקים למתיישבים חדשים על אופי השכונה.

***

מִלְּרַע

פֹּה
בַּדָּרוֹם
אַתָּה דּוֹרוֹן, בְּמִלְּעֵיל,
תָּפַס אוֹתִי בָּאֹזֶן הַמּוֹרֶה לְזִמְרָה.
מִלְּעֵיל
בְּעַיִ"ן,
הָאוֹת הֲכִי קְרוֹבָה לְפֵ"א,
שֶׁזֹּאת הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַמִּלָּה פְרֵח,
שֶׁזֶּה מָה שֶׁאַתָּה כָּאן, תִּזְכֹּר:
פְרֵח.
שָׁמָּה
בַּצָּפוֹן
אַתָּה תִּהְיֶה דוֹרוֹן, בְּמִלְּרַע.

שָׁם אַתָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת קְצָת יוֹתֵר רַע,
תִּזְכֹּר טוֹב טוֹב מָה אוֹמֵר לְךָ
הַמּוֹרֶה לְזִמְרָה.
דוֹרוֹן,
בְּמִלְּ
רַע

***

לכבוד פרסום ספרך "תחום המושב", ספר לנו קצת על תהליך היצירה ומקורותיו.

מעולם לא תכננתי או חלמתי לפרסם ספר שירה. אני איש של פרוזה – אמיתית, ישירה, ללא התייפייפויות ובלי מילים גבוהות או קישוטים מילוליים, אגרוף ישיר לתוך הבטן. כתבתי פרוזה לעצמי פה ושם ובגיל 26 אף השלמתי קובץ עם נובלה אחת ארוכה ("מלכת היופי של ההסתדרות") וכמה סיפורים קצרים, וחבר גרפיקאי אפילו עיצב לי עטיפה, אבל לא הגשתי לאף הוצאה והחלטתי לגנוז. זה נראה לי פרובוקטיבי מדי ובעיקר פחדתי – מתגובות מעליבות, או גרוע מכך: מהתעלמות מוחלטת.

ספר השירה בא לי משום מקום, מעין השראה אלוהית. באמצע רכיבה על אופניים לאורך שפת הים התחילו לעוף לי לתוך המוח שורות חזקות עם משקל וקצב, עד שעצרתי על ספסל בצד ושלחתי את כולן לעצמי בווטסאפ. זה היה כאילו מישהו השתיל לי קובץ בראש וכל מה שהייתי צריך זה לעשות לו DOWNLOAD.

כשהגעתי הביתה, הקלדתי מיד את השורות מהווטסאפ למחשב ויצאו 12 שירים. שלחתי אותם לכרמית ספיר ויץ, כתבת הספרות שלנו במעריב, סתם כדי שתגיד מה דעתה, לא מעבר לזה, היא אמרה שחייבים להוציא את זה ושלחה להוצאות. משם כבר הגיעו יפתח אלוני מהוצאת אפיק והעורך דורי מנור ולא השאירו לי ברירה אלא לשבת על התחת ולכתוב עוד שירים כדי להוציא ספר.

היה לי חשוב שהספר יהיה ממוקד ולא יתפזר, לכן תיחמתי אותו ל"תחום המושב" והותרתי בחוץ שירים שהיו לי בנושאים אחרים – אהבה, רומנטיקה, החיים עצמם וכו'. נקווה שיהיה עוד ספר, אחרת הם יילכו לאיבוד ולא יראו אור.

במה אתה עסוק בימים אלה של פוסט הפרסום?

בעיקר בלרדת לקרקע ולחזור לעבודתי האפרורית, היומיומית והסיזיפית כעורך עיתון. למזלי, מיד כשהסתיימו 15 דקות התהילה על "תחום המושב", התחיל המונדיאל ואפשר לי נחיתה קלה ורכה על הספה האדומה.

שלושה א/נשים שהיית מלהק בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה.

ג'ודי ניר-מוזס-שלום, ניקול ראידמן ואופירה אסייג. הפוליטיקה, האקטואליה ומהדורות החדשות כבר הפכו מזמן לענף הבידור מספר אחת. אז אם ככה – יאללה, בואו נלך עד הסוף.

דורון כהן
דורון כהן. "נהנינו מכל העולמות, דבר שהוא בלתי אפשרי בחברה שאני חי בה היום"

ספר על שני דברים שאפיינו את השכונה שבה גדלת. 

כילד חשבתי ששכונת שפירא היא המקום הנידח והנורא בעולם. עיירה יהודית של המאה ה-19 עם אנשים משונים שעבר זמנם, שמתעסקים במה שנראה לי כמו שטויות של פעם – הדלקת נרות, שמירת שבת, בית כנסת –  ושהעולם פסח מעליהם ודהר קדימה. מאז שאני זוכר את עצמי המטרה מספר אחת שלי הייתה לברוח ממנה מבלי להביט לאחור. גם בגימנסיה התביישתי להגיש שאני גר בה. לילדים מסוימים הייתי מספר שאני גר בחולון ולאחרים שבקריית שלום, שזה נשמע לי משום מה קצת יותר נורמלי משכונת שפירא. הפחד הכי גדול שלי היה שההסעה תאחר ואז אכנס לכיתה באמצע השיעור הראשון וכולם יסתכלו עליי. הדילמה הייתה נוראה: אם אגיד שההסעה איחרה, אז לא אקבל עונש, אבל אז כולם יידעו שאני משפירא. אם אגיד שסתם איחרתי כי לא התעוררתי בבוקר, אקבל עונש, אבל אז לפחות אצא קול בעיני החבר'ה. ברוב הפעמים הייתי מעדיף לקבל עונש ולא להגיד שההסעה איחרה, מה שגרם לאבי ולאחותי להגיע לעתים תכופות לגימנסיה כדי לשכנע את סגן המנהל בן-ציון שוהם להשאיר אותי בכל זאת ולא להעיף אותי.

אחרי הרבה שנים ואינספור ביקורים בשכונה, גיליתי את הקסם המיוחד שלה. ולא מדובר כאן בנוסטלגיה – אני טיפוס מאוד לא נוסטלגי – אלא במבט מפוכח בזמן הווה. אני אומר לעצמי שכמה חבל שכל החברים שלי וגם אני יצאנו מהשכונה ונפוצנו לכל עבר – שאיזו קהילה מדהימה הייתה לנו שם היום אילו היינו כולנו נשארים שם ולא נכנעים לצו הדמיוני הזה מלמעלה שפקד עלינו רק לברוח, לא חשוב לאן. כיום אני גם מגלה עד כמה הסביבה המושמצת הזאת הייתה ליברלית וחופשית – הלכנו לבית הכנסת, אבל גם למשחקי כדורגל, מועדוני לילה והופעות רוק בשבת. נהנינו מכל העולמות, דבר שהוא בלתי אפשרי בחברה שאני חי בה היום שדורשת ממך מיד לקטלג את עצמך – דתי או חילוני, מזרחי או מערבי, ימני או שמאלני, איתנו או נגדנו.

האם אתה או בני משפחתך חוויתם אי פעם גזענות?

בגימנסיה המורה לסוציולוגיה הייתה אומרת לי שוב ושוב לפני כולם שאני צריך ללכת ללמוד מקצוע ושהיא לא מבינה מה אני עושה בעיוני, שחבל על הזמן שלי ועל הכסף של ההורים שלי

בזמן אמת לא חשתי בזאת בכלל, אך במבט לאחור אני רואה את הדברים קצת אחרת. גדלתי בבית שלא נשמעה בו מעולם המילה קיפוח ועד גיל מאוחר לא ידעתי שיש בכלל חלוקה למזרחים ואשכנזים, הרי כולנו ישראלים, לא? בגימנסיה המורה לסוציולוגיה הייתה אומרת לי שוב ושוב לפני כולם שאני צריך ללכת ללמוד מקצוע ושהיא לא מבינה מה אני עושה בעיוני, שחבל על הזמן שלי ועל הכסף של ההורים שלי. אפילו לא נעלבתי, בטח שלא ראיתי בכך גזענות, פטרתי את זה בכך שהיא סתם מטומטמת. גם בצבא, בעיתון "חדשות" וב"הארץ" לא הבחנתי ולו בשמץ של גזענות. דווקא כשהגעתי ל"מעריב" בגיל 33, התחלתי לחשוב בפעם הראשונה שאולי יש דבר כזה. היו עורכים וכותבים בכירים שהתעלמו ממני והתייחסו אליי כאוויר, ולא הבנתי למה. אנשים מהצד אמרו לי שזה בגלל שאני "שחור" והגבתי בתנועת ביטול, אבל עם הזמן לא מצאתי שום הסבר אחר להתנהגות הזאת ואכן הגעתי למסקנה שקצת העציבה אותי שכנראה אני לא מהשבט שלהם ולכן הם לא מוכנים וגם לא מסוגלים לקבל אותי.

אני מחייך ושואל את עצמי מדי פעם: אם ככה הם קיבלו אותי אחרי 10 שנות ניסיון – ועוד באוניברסיטה לעיתונות כמו "חדשות" או "הארץ" – אז איך היו מתייחסים אליי אם הייתי מגיע אליהם ישר אחרי צבא, עם אפס ניסיון, כמו שהגעתי ל"חדשות"? אגב, את חלק מהאנשים האלה קיבלתי שנים אחר כך לעבודה, כשהפכתי לעורך ראשי, אבל לא שמרתי להם טינה וגם לא הזכרתי להם את זה.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

אני לא מתעסק בהגדרות האלה, תמיד השתדלתי להתנהג בכבוד המרבי לכל אדם – ללא הבדל מין, דת וצבע. עם השנים גיליתי שיש יתרון עצום בעבודה עם נשים – בדרך-כלל הן אחראיות יותר, יסודיות יותר, מסודרות יותר ומוכשרות יותר מגברים. מוצאות פתרונות בעצמן ולא באות אליי מיד כשיש בעיה.

האם לדעתך תוך דור או שניים יימצא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני? אם כן ואם לא, באיזה מחיר?

מאמין בכל לבי שאפשר לחיות בשלום ובכבוד עם הפלסטינים, אבל לא מאמין שניתן להגיע עימם להסכם או חוזה שלום חתום. גם הפלסטיני הקיצוני ביותר מכיר בתוך תוכו במציאות ויודע שישראל היא עובדה קיימת וצריך לחיות איתה. הרטוריקה המתלהמת היא בדרך כלל רק מס שפתיים הכרחי ובאופן טבעי היא זו שתופסת את מירב הפוקוס בתקשורת. מאידך, גם הפלסטיני המתון ביותר לא יחתום בכף ידו על ויתור על זכות השיבה לנצח או על ויתורים כלשהם בעיר העתיקה בירושלים, גם אם ביום יום הוא חי עם זה בלי בעיות. מי שדורש מהם לחתום על דבר כזה – לא מכבד אותם. וזוהי לדעתי הטעות הבסיסית הגדולה והטראגית של השמאל הישראלי.

כריכת הספר
כריכת הספר

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י"ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על כל הנושאים שבהם עסקתי ב"תחום המושב". בין מזרח למערב, צפון לדרום, ימין ושמאל, קודש לחול וכו' וכו'. וגם כמובן על מפתחות לצריכת עיתונות ותקשורת בכלל. מה עומד מאחורי כל מילה שכתובה בעיתונים וכל פיפס שמשודר בתקשורת. לצערי, אני חושש שהם יישארו פעורי פה.

מהו הספר האחרון שקראת/ הסרט האחרון שראית?

קשה לי בשנים האחרונות להיכנס לספרי פרוזה או לרומנים בדיוניים, מוצא את עצמי נשאב יותר ויותר לספרי עיון, כי המציאות כמובן עולה על כל דמיון. אהבתי מאוד את הביוגרפיה של תום שגב על דוד בן-גוריון. היא הוכיחה לי שתחושת הבטן שלי הייתה מוצדקת – שצריך לקחת בעירבון מוגבל את מה שנכתב על מנהיגים או פוליטיקאים בזמן אמת בעיתונים. בראייה היסטורית הדברים נראים אחרת לגמרי. צריך פרספקטיבה. הרי אם היו עיתונים בתקופת יציאת מצרים, משה רבנו היה מועלה על המוקד ונצלב מדי יום בכותרות איומות. בראיית מאקרו נרחבת של התנ"ך – הוא מוצג ובצדק כמנהיג ענק.

סרטים בקולנוע אני כבר לא יכול לראות לצערי, העבודה לא מאפשרת לי לנתק את האייפון לשעתיים בימי חול. בטלוויזיה אני מכור לסדרת הריגול "האמריקנים", נשארו לי עוד שני פרקים בעונה השישית והאחרונה, אבל אני דוחה את הצפייה בהם עד אין קץ, לא מוכן לחשוב על האפשרות שהחבר'ה האלה ייצאו מחיי.

איזה זמר/ת (חי או מת) היית הכי רוצה לראות בהופעה חיה?

נו מה, ברור שג'ון לנון. בהופעה של פול מקרטני כמעט התעלפתי מהתרגשות, לא יודע מה היה קורה איתי בהופעה של לנון. הסונגרייטר הכי גדול בהיסטוריה, האיש שידע לתרגם רגשות למנגינות יותר טוב ויותר מדויק מכל אדם אחר.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה?

אין התלבטות בכלל – אבא שלי, יששכר כהן ז"ל, שנפטר לפני שנתיים. האיש הכי חשוב בחיים שלי, שהכי חסר לי. מעולם הספרות הייתי מזמין את אריך פרום, אלדוס הקסלי וג'ורג' אורוול לרב-שיח בנושא: איך התגשמו במאה ה-21 אחת לאחת כמעט כל תחזיותיכם על דיקטטורה מחשבתית, עדריות ואוטומטיות של בני האדם דווקא בחברות החופשיות והדמוקרטיות.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה?

בצבא שמרתי לילה אחד בקריה בתל אביב והיה לי משעמם, אז התקשרתי לחיילת חיפאית ששירתה איתי בבסיס והיה בינינו איזה פלירט ראשוני. היא אמרה לי מיד שהיא לוקחת אוטובוס במיוחד מחיפה ובאה לשבת איתי בעמדה עד הבוקר. חשבתי שהיא צוחקת עליי, אבל אחרי שעה וקצת היא הופיעה לתדהמתי במלוא הדרה מתוך החשיכה והתיישבה איתי בעמדה עד הבוקר. היו עוד כמה רגעים רומנטיים מאז, אבל לאט לאט – אחרי הספר הבא.

איזו מילה חסרה לך בשפה העברית?

חסר לי מאוד כל הפאסט פרפקט והפרזנט פרפקט. באנגלית, כשאתה אומר הייתי בלונדון, אז זה לא רק בעבר, אלא החוויה נשמרת איתך גם בהווה. וזה הכי נכון: כל מה שעשית בעבר נשאר אצלך גם בהווה.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

בשיטוט תמידי בין איי יוון, מעלה מדי יום תמונה לאינסטגרם ומצרף אליה הגיג פילוסופי קצר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסי ברנע

    אין ספק שאופירה ראויה ואנו ראויים לה, כי עם ברקוביץ אין הבדל בין חדשות לסאטירה.