string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

זה מה שמוציא את הקהילה שלי לרחוב?

כמו הפמיניסטיות שחשבו שנשים בצמרת יועילו לכל הנשים באשר הן, כך גם האקטיביסטיות הלסביות, הטרנסיות, הביסיות, ההומואים הפלסטינים וכל שאר שכבת התחתית של הקהילה מאמינות שמאבק הפונדקאות ייקח את כולנו למעלה. אבל זה שקר ואחיזת עיניים
רותי שטרןרותי שטרן

אמא לשלוש, לסבית, גרושה. עקרת בית וגם זמרת, כותבת ובעלת דעה על כל דבר (כמעט). מקימת האתר dreamersites.com

יש נושאים שמרוב שיש לי מה להגיד עליהם, כשאני מנסה לכתוב המילים מתבלבלות אחת בשנייה, טיעון מתנגש בטיעון ואני סוגרת את המחשב בייאוש, מוותרת. ומרוב שהיה לי מה להגיד, בסוף אני לא אומרת כלום. אני מרגישה שהנושא של פונדקאות בקהילת הלהט"ב הוא כמו ילד שמנדנד ומושך לך בחולצה כל פעם קצת יותר חזק ואת שותקת ושותקת עד שאת לא יכולה יותר לשתוק. שתקנו ושתקנו, וכשדיברנו נגד הנושא זה לא היה בקול רם מספיק, התייאשנו מהוויכוח עוד לפני שהוא התחיל.

הוויכוח על פונדקאות קיים בקהילה מרגע שהומואים התחילו להשתמש בפרקטיקה הזאת כדי לעשות ילדים. בהתחלה נהיה איזה קרע קטן בין הומואים משתמשי ותומכי פונדקאות ובין הלסביות הפמיניסטיות הזועמות. אבל הוויכוח שכך, וגם ככה זה לא שיש באמת "קהילה" וגם ככה מה לנו ולהם – עם הפערים במצב הכלכלי בינינו, עם המשרות המסודרות שלהם והמטפלת אחר הצהריים ולפעמים גם בלילה. העולם שלהם רחוק משלי במידה כזאת שיכולתי להמשיך ולהתעלם (נשמע מוכר מזירות אחרות, לא?)

אז שתקתי, ועכשיו הקהילה שלי יוצאת סוף סוף למאבק בסטרייטים שמתעלמים מקיומנו, ובאותו זמן חושבת שהיא נאורה ואף מתהדרת בזה. ומה הוציא אותנו לרחובות? פונדקאות. לא חסרים נושאים קשים בקהילה: ילדות שנזרקות מהבית, טרנסיות ונוער בזנות, קשיים כלכליים גדולים של לסביות שמתקשות להחזיק משרה ומרוויחות שכר מינימום, בעלי בית שלא רוצים להשכיר לנו דירות, ילדים שמקללים ״הומו״ בבית ספר, נפגעי פעולות איבה הומופובית שלא מקבלים פיצוי מהמדינה או טיפול של המשטרה ועוד ועוד. האמת שיצאנו לרחובות על נושאים כאלה ואחרים, מדי פעם אנחנו אוספות את עצמנו להפגנה כאשר עוד טרנסית בזנות מותקפת באלימות קשה והמשטרה לא עושה דבר. תנחשו את מי אתם לא רואים שם?

אני זועמת על כך שמה שמוציא את הקהילה שלי לרחוב זו פונדקאות – פרקטיקה שאולי הנתון שמבהיר יותר מכל את מהותה הוא שהפונדקאית מקבלת סכום משמעותי (יחסית) רק אם היא מספקת מוצר של תינוק חי; כל הפונדקאיות שעברו טיפולי פוריות אבל לא נכנסו להריון או הפילו בכל שלב של ההיריון (כולל לידה של עובר מת) נשארות ללא תגמול הולם. אני זועמת על כך שפונדקאות זה הנושא שהסביבה הסטרייטית יוצאת עבורו לעזרתנו בקולי קולות, כולל המענק המופרך והמזעזע שחברות הייטק קופצות עכשיו לתת לעובדיהן ובכך מסמנות את וי על היותן ליברליות ונאורות.

אני בעיקר זועמת ומתפלאה על חברות טובות לדרך האקטיביסטית שקונות את הבולשיט הזה – שזה לא משנה על מה אנחנו יוצאות לרחוב, העיקר שיוצאות

אבל אני בעיקר זועמת ומתפלאה על חברות טובות לדרך האקטיביסטית שקונות את הבולשיט הזה – שזה לא משנה על מה אנחנו יוצאות לרחוב, העיקר שיוצאות. כמו הפמיניסטיות שחשבו שנשים בצמרת יועילו לכל הנשים באשר הן, כך גם האקטיביסטיות הלסביות, הטרנסיות, הביסיות, ההומואים הפלסטינים, וכל שאר שכבת התחתית של הקהילה מאמינות שמאבק הפונדקאות ייקח את כולנו למעלה. זה שקר וזה אחיזת עיניים ואני בטוחה שבתוכי תוככן אתן יודעות את זה, אבל כבר כל כך רוצות לצאת לרחובות בהפגנה פעם אחת על הזכויות שלנו ולא של אחרים, שאתן מתעלמות מהעובדה המצערת שגם אם המאבק הזה יצליח וגם אם לא – רוב ההומואים תומכי פונדקאות יחזרו לבתים שלהם וישכחו מכל שאר המאבקים. בדיוק כמו שהם לא היו איתנו עד היום.

*

כתבתי את הטקסט הזה ביום שישי בבוקר. מאז היו להן שלוש הפגנות, שרק לאחת הלכתי, ההפגנה שהתחילה בשדרות וושינגטון המתחדשות בפלורנטין והסתיימה על רציפי התחנה המרכזית הישנה ז"ל בלוינסקי. כותרת ההפגנה היתה "נלחמות על החיים" והיא כללה המוני נשים ואנשים (בתקשורת העריכו כאלף איש) שמחו על האלימות נגד טרנסיות ואזלת היד והשתיקה של המשטרה בנושא. היה מרגש והיו מלא נשים ואנשים שלא יוצאות בד"כ מהבית להפגין והיתה הרגשה כוללת שאף הודגשה על במת הנאומים, שחוץ מאשר להפגין בתגובה לתקיפה האלימה של צעירה טרנסית בזנות (שהגיעה אגב לבמה בסוף המצעד ונאמה נאום מרגש מאד), אנחנו נמצאות כאן ביחד גם כנגד השיח המיינסטרימי שמתקיים כמעט באותו זמן בכיכר רבין ובארץ כולה.

נלחמות על החיים: צעדת מחאה בפלורנטין, 22.07.18. צילום: קלאודיה לוין
נלחמות על החיים: צעדת מחאה בפלורנטין, 22.07.18. צילום: קלאודיה לוין

היתה התרגשות באוויר, אבל היא לא הצליחה לחדור את חומת הייאוש שנבנתה אצלי בימים האחרונים. פגשתי עוד חברות שמרגישות בדיוק כמוני והרגשתי קצת כמו בהפגנות בזמן מלחמה, שאנחנו יודעות שלא יעזור כלום אבל העיקר להיות ביחד. הרבה מהמפגינות המשיכו אחרי זה לרבין ואנחנו בדרך הביתה פגשנו את החברות הטרנסיות הרדיקליות המהממות שלנו שצעדו ברחובות הריקים ושרו בקולי קולות ״אם זאת אהבה, אז למה היא לא טובה?״ וקצת מהאופטימיות הנדירה שלהן וההתרגשות שלהן שטרנסיות היו ככה על הבמה וקיבלו את הכבוד ואת ההכרה המגיעים להן, דבקו גם בנו.

בערב, מול תמונות היום הזה שכללו בין היתר להט"בים חוסמות את הכביש וממלאות את הכיכר, נבטה בי הבנה שגם אם אני לא יכולה להיות שם, וגם אם הסיבה ליציאה מהבית כל כך מקוממת, יכול להיות שקורה פה משהו גדול ויכול להיות שבצורה אמיתית הקהילה נלחמת עכשיו על זכויות כל קהליה.

ואני יכולה רק לחלום שהציבור הזה שיצא אתמול מהבית יתחיל לבוא להפגנות של קבוצות אחרות שזכויותיהן נפגעות, ושנבוא להפגנות האלה לא אחת-אחת – אלא כקהילה גדולה וחזקה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    הטעות שלכם היא שאתם מתפייסים (מרומים) עם משפט אחד של הגזען שבשלטון, שמזמין אתכם לפגישה, אחרי ש'חירבן' על פרצופכם. אם כפי שצריך, לא הייתם מתייחסים אליו כאל ראש ממשלה, אלא כראש כנופיה וכך נוהגות גם כל קבוצות האזרחים הנפגעות מחוקי הגזענות השונים, אזי אולי היינו מגיעים לסוף התקופה הרעה שפוקדת את השטעטל שנבנה כאן.