string(2) "he"
string(2) "he" -array(2) { ["pll_language"]=> string(2) "he" ["_ga"]=> string(27) "GA1.2.1822795810.1539084585" }

המדיניות המחושבת של ישראל בעזה

האנשים שתפקידם לדעת הכי הרבה על המתרחש בעזה, עיוורים באופן מעורר השתאות למציאות הממשית ולהשלכות מדיניותם
שמואל לדרמן

סמי תורג׳מן, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, פירסם לאחרונה מאמר במכון וושינטון למדיניות במזרח הקרוב בו הוא מנתח את האפשרויות העומדות בפני ישראל בהתמודדות עם המצב בעזה. האופציות אותן מונה תורג׳מן הינן: א. התערבות צבאית על מנת לסיים את שלטון חמאס. ב. סיום שלטון חמאס על ידי עידוד משבר פנימי באופן גלוי וסמוי, דרך יצירת התנגדות וכוחות אלטרנטיביים לחמאס בתוך הרצועה. ג. שיפור המצב הכלכלי ברצועה תוך קבלת העובדה שחמאס שולט ברצועה, ובאותו זמן המשך הלחץ להעברת הסמכויות בעזה לידי הרשות הפלסטינית. ד. שימור המצב הקיים כפי שהוא תוך הימנעות מאסון הומניטרי.

המדיניות אותה רואה תורג׳מן כטובה ביותר בתנאים הקיימים היא האופציה השלישית: שיפור המצב הכלכלי ברצועה. אך החלק החשוב יותר במאמר הוא דיונו באופציה הרביעית של שימור המצב הקיים. תורג׳מן מונה מספר יתרונות לאפשרות זו:

– המחשה כי חמאס אינו מסוגל למשול: ״ככל שהכלכלה בעזה טובעת, מודל הממשל של חמאס נראה ככישלון על ידי אזרחי עזה ועל ידי העולם״.

– חיזוק מעמדה של הרשות הפלסטינית: ״ככל שהזמן עובר, עזה הופכת ללקח של אזהרה ליהודה ושומרון על היתרונות של ממשל של הרשות הפלסטינית למרות חסרונותיה ושחיתותה… עזה היא תזכורת יומיומית שהמצב יכול להיות גרוע הרבה יותר. על ידי כך, החיים הקשים בעזה מסייעים ליצור יציבות בשטחים [כלומר בגדה]״.

– צמצום משאבי חמאס: היות וההתעצמות הצבאית של חמאס תלויה במצב הכלכלה בעזה, כלכלה חלשה משמעה התעצמות צבאית מוגבלת יותר.

שיפור המצב בעזה יעניק לגיטימציה והצלחה פוליטית לשלטון חמאס, מה שיהווה איום ״לא רק לרשות הפלסטינית אלא גם למדינות הסוניות המתונות״. כלומר, הצלחה של חמאס, כתנועת בת של ״האחים המוסלמים״, מסכנת את השלטון במדינות כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומצרים.

לגבי אופציית שימור המצב הקיים בעזה, תורג׳מן מבהיר במשפט מפתח: ״לכאורה, זהו המודל בו עושה ישראל שימוש כיום״. כלומר, תורג׳מן מסביר שהמדיניות הנוכחית של ישראל בעזה היא לשמר את הכלכלה העזתית במצבה הנוכחי ואף להחליש אותה, תוך הימנעות מאסון הומניטרי. הוא מסייג זאת בכך שמדיניות זו משקפת פחות אסטרטגיה מודעת ויותר קיפאון כללי של קובעי המדיניות בישראל אל מול הבעיות הכלכליות והחברתיות בעזה, וכי הבעיה היא ש״למרות שזה אפשרי לחשב ולספק את צרכי הקיום הבסיסיים של האוכלוסייה, ההצטברות של השפלה, חוסר תקווה וזעם מתחת לפני השטח – יחד עם האידיאולוגיה האסלאמית של חמאס – נותרת בלתי נראית עד רגע התפרצות האלימות״.

את הניתוח של תורג׳מן יש להציב בהקשרו הנכון. ראשית, הרעיון שההשפלה, חוסר התקווה והזעם של תושבי עזה אל מול ההידרדרות ההומניטרית ברצועה נותרים ״בלתי נראים״ עד התפרצות האלימות הינו כה מופרך עד שקשה להאמין שאדם שמילא תפקיד כה מרכזי בעיצוב ויישום המדיניות בעזה כותב אותו ברצינות. עם זאת, ראוי לצטט את דבריו של עמוס הראל ב״הארץ״ מלפני כשנה: ״במערכת הביטחון הישראלית מודים כי רק באיחור התגבשה ההבנה, שהיתה צריכה להיות ברורה כבר לפני מבצע ׳צוק איתן׳, בדבר הקשר ההדוק בין המצב הכלכלי ברצועה לאפשרות של הסלמה צבאית.״ ככל שקשה להאמין, ייתכן שהאנשים שתפקידם לדעת הכי הרבה על המתרחש בעזה עיוורים באופן מעורר השתאות למציאות הממשית ולהשלכות מדיניותם.

ישראל אכן ערכה חישובים מפורטים על המינימום שיש לספק לתושבי עזה כחלק מהמדיניות של דרדור המצב הכלכלי ברצועה

שנית, מטרתו המקורית של הסגר על עזה, כפי שהסבירה השגרירות האמריקאית בישראל במסמך שפורסם על ידי ויקיליקס, הייתה בהחלט אסטרטגיה מודעת: ״בכירים ישראלים אישרו לבכירים בשגרירות בהזדמנויות רבות כי הם מתכננים להשאיר את הכלכלה בעזה מתפקדת ברמה הנמוכה ביותר האפשרית בלא להביא לאסון הומניטרי״ ו״לשמור על עזה על סף קריסה בלא לדחוף אותה מעבר לקצה״. מסמך זה חיזק פרסומים ועדויות אחרות על האופן בו ישראל אכן ערכה חישובים מפורטים על המינימום שיש לספק לתושבי עזה כחלק מהמדיניות של דרדור המצב הכלכלי ברצועה.

כלומר, מה שתורג׳מן מציג כאפשרות תיאורטית וכמדיניות לא סדורה מקורו למעשה באסטרטגיה ברורה שעמדה מאחורי החלטת ישראל להטיל את הסגר על עזה. את ההיגיון מאחורי אסטרטגיה זו מפרט תורג׳מן, והניתוח שהוא מציע בהחלט מעניין. הוא מבהיר (שוב) כי בניגוד למה שסופר ועדיין מסופר לציבור הישראלי, מטרת המצור על עזה מלכתחילה הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר מניעת טרור או החזרת גלעד שליט. המצור נועד להבהיר לפלסטינים את משמעות הבחירה בחמאס, לשמש להם ״תזכורת יומיומית״ שלמרות ביקורתם על הרשות יכול להיות גרוע יותר וכדאי שלא יעוררו מהומות כנגדה למרות כל ״חסרונותיה״. לא פחות מעניינת התייחסותו של תורג׳מן לצורך להגן לא רק על ישראל והרשות אלא גם על מדינות ערב ״המתונות״, כלומר על רודנויות ברוטליות כמו מצרים, ערב הסעודית וקטאר, כנגד האיום של דוגמא מוצלחת של שלטון ופיתוח כלכלי.

מזרחית לעיירה ח'וזאעה, דרום רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, 06.04.18 (מתוך בלוג הצילום של ״בצלם״)
מזרחית לעיירה ח'וזאעה, דרום רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, 06.04.18 (מתוך בלוג הצילום של ״בצלם״)

ניתן לקבל לפחות חלקית את טענתו של תורג׳מן שבשנים האחרונות גורמים כמו אנרציה וקיפאון מחשבתי מניעים את המדיניות הישראלית בעזה לא פחות מאשר חישובים אסטרטגיים. אך העובדה שברירת המחדל של קובעי המדיניות בישראל היא דרדור עזה אל סף אסון הומניטרי הינה חושפנית בפני עצמה. חשובה גם העובדה שזוהי ברירת המחדל הישראלית לא רק מאז השתלטות חמאס על הרצועה. כבר בישיבת מזכירות רפ"י בספטמבר 1967 ניסח משה דיין את המדיניות הרצויה כלפי הפלסטינים בשטחים שנכבשו שלושה חודשים לפני כן:

"בואו ונאמר [להם] אין לנו פתרון, ותמשיכו לחיות כמו כלבים, ומי שירצה יילך, ונראה מה התהליך הזה ייתן. לעת עתה זה נותן… ייתכן ונעמוד בעוד 5 שנים עם 200 אלף פחות וזה דבר עצום".

דרדור הפלסטינים למשבר הומניטרי נתפס כאמצעי לגיטימי בהשגת המטרות הפוליטיות של ישראל כשהצורך בכך עולה

באותו חודש סיכמה ועדת המנכ״לים שהייתה אחראית על עיצוב המדיניות הביורוקרטית בשטחים שיש לחתור ליצירת תנאים כלכליים שידחפו את הפליטים לעזוב את עזה, אך ״להכין תוכנית כזו שתראה בעיני העולם כקונסטרוקטיבית״. ישנו, אם כן, ״משך ארוך״ של המדיניות הישראלית בשטחים, בו דרדור הפלסטינים למשבר הומניטרי נתפס כאמצעי לגיטימי בהשגת המטרות הפוליטיות של ישראל כשהצורך בכך עולה.

בהשאלה מחוקר חשוב של מדיניות ארצות הברית באמריקה הלטינית, ניתן לסכם זאת כך: מדיניות ישראל בעזה נועדה לשרת את ביטחונה, את הפוליטיקה הפנימית שלה, את שאיפות ההתפשטות ואת הפיתוח הכלכלי שלה, ואסטרטגיות ואמצעים שונים ננקטו בתקופות שונות למימוש האינטרסים הללו. אולם הסברים מסוג זה סופם להישאר חלקיים ללא ההכרה שביסוד המדיניות עומדת האמונה, מודעת יותר או פחות, כי הפלסטינים הם ענף נחות יותר של המין האנושי.

ד״ר שמואל לדרמן הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמי קורעין

    הרי לכם חשיבה פגומה:" מדיניות הפנים של ישראל נועדה להתפשטות…", זאת בשעה שישראל דווקא נסוגה, התנתקה מעזה!
    כמי שמצוי היטב בהיסטוריה, איני מכיר עוד מדינה שבה מתנהלים דיונים כל כך מפורטים על מצבם הכלכלי והחברתי של אויביה. ודוק, לא סתם אויבים, אלא מי שמצהירים בריש גלי, על רצונם להשמיד את האויב הזה. ע'ע האמנה של החמאס הנאצית בעליל.
    ועל אף האמור לעיל יש לסייע לתושבים שם באספקת חשמל ומזון. הילדים שם אינם אשמים במאומה.
    אין לנהוג חלילה כמו אחיהם הערבים בסעודיה ובארצות המפרץ הטובים במי שמפניה ומוקפים בזהב וביהלומים לרוב…

  2. מקשן קושיותים

    שאלה פילוסופית: האם עיוורון למציאות של עיוורון למציאות היא בגדר "עיוורון למציאות"?
    + שאלה מתודולוגית: איך בדרך למסקנה נשכח חלק מההנחה?
    |
    ד"ר שמואל לדרמן הביא מ"דבריו של עמוס הראל ב״הארץ״ מלפני כשנה: 'במערכת הביטחון הישראלית מודים כי רק באיחור התגבשה ההבנה, שהיתה צריכה להיות ברורה כבר לפני מבצע ׳צוק איתן׳, בדבר הקשר ההדוק בין המצב הכלכלי ברצועה לאפשרות של הסלמה צבאית.' [ד"ר שמואל לדרמן מסיק:] ככל שקשה להאמין, ייתכן שהאנשים שתפקידם לדעת הכי הרבה על המתרחש בעזה עיוורים באופן מעורר השתאות למציאות". כלומר, לפי ד"ר שמואל לדרמן פכחון של המחליטים היה אמור להתבטא בהבנתם שהעזתים, כאשר ישתמשו בתבונתם, "יבינו" שהרס רב של בתיהם עקב ההסלמה הצבאית (רב כל כל שעד היום, לאחר 4 שנים, לא הספיקו לשקם את הבתים) הוא הדרך שתוביל להקלה על מצוקתם הכלכלית. ולא, אני לא טוען שד"ר שמואל לדרמן הוא גזען.
    |
    ד"ר שמואל לדרמן הניח שאפשר לסמוך על המאמר של סמי תורג׳מן, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, והסיק מדבריו ש"מטרת המצור על עזה מלכתחילה הייתה מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר מניעת טרור או החזרת גלעד שליט… העובדה שברירת המחדל של קובעי המדיניות בישראל היא דרדור עזה אל סף אסון הומניטרי"
    בדרך למסקנה זאת נשכח, לכאורה, שסמי תורג׳מן, בנמקו את המצור, כתב גם (כפי שמוצה ע"י ד"ר שמואל לדרמן בעצמו:) "החיים הקשים בעזה מסייעים ליצור יציבות בשטחים [כלומר בגדה] [הערת המגיב: " ליצור יציבות בגדה" = להציל מפני אפשרות להוציא משם פגועי מתאבדים וכד']… היות וההתעצמות הצבאית של חמאס תלויה במצב הכלכלה בעזה, כלכלה חלשה משמעה התעצמות צבאית מוגבלת יותר [הערת המגיב: אכן, ידוע שכמעט כל מקור כלכלי שנוסף לכלכלת תושבי רצועת עזה בשנות המצור שמש את החמאס להכנת הרג עתידי, הרג הדדי של יהודים וערבים]" והרי אפשר שנמוקים אלה להטלת המצור, שכתב סמי תורג׳מן, הם העקר, והאחרים, עליהם הסתמכה מסקנתו של ד"ר שמואל לדרמן, הם הטפל, ושאין בנמוקים הטפלים כדי להחמיר את המצור יותר מהמדה הנחוצה ממילא עקב הנמוקים העקריים.

  3. יוסי

    מעניין יהיה אם העזתים תוך כדי צילום ודגל לבן וגדול יסגירו עצמם לחיילי צה"ל.
    מה נעשה אם חצי מיליון מהם. לא צריך אלימות רק כניעה במאות אלפים.