string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

חוק הלאום ומשטר הפריבילגיות בישראל

התניית הזכויות בחובת הנאמנות והשירות הצבאי הופכת את עקרון האזרחות על פיו. אסור שהמאבק בחוק הלאום יהפוך למאבק למען עסקות חליפין מפוקפקות שרק יכשירו אותו
אמל ג'מאל

חוק הלאום החדש משקף תהליך ארוך שבו משמעות הריבונות הישראלית מוגדרת מחדש. על אף שהמדינה הוגדרה כיהודית כבר במגילת העצמאות, ויהדותה השתקפה בחוקיה מאז הקמתה, חוק הלאום הוא אמירה נחרצת של ממשלת ישראל הנוכחית, וכנראה גם של רבים מהאזרחים היהודים, ולפיו משמעות המדינה היהודית אינה זהה למשמעות המקובלת במדינות לאום דמוקרטיות. משמעות העומק של חוק הלאום היא שאין יהדותה של מדינת ישראל דומה לצרפתיותה של צרפת או לספרדיותה של ספרד. לפי החוק, מדינת הלאום היהודי היא מדינה שמבחינה בין יהודים לישראלים, ואף יוצרת היררכיה ערכית בין שתי קטיגוריות השתייכות אלה. היהודים, גם הלא-ישראלים, הם הריבון במדינת ישראל. הישראלים, בעיקר הלא-יהודים שבהם, כפופים לריבון היהודי.

אם מגילת העצמאות ושופטי העליון פירשו את ערכי היסוד של מגילת העצמאות הישראלית ברוח זו – גם אם לא בצורה מלאה – חוק הלאום בא לייצר חישוקים חדשים ולהעניק משמעויות חוקתיות, מדיניות, תרבותיות ופוליטיות חדשות למושג מדינת הלאום של העם היהודי. החוק החדש נועד ליצור משטר פריבילגיות דיפרנציאלי בין היהודים לישראלים הלא-יהודים, אך גם בין יהודים מסוג אחד ליהודים מסוג אחר, לאחר מכן.

לחוק הזה ישנן השלכות לא רק על האזרחים הערבים על כל מרכיביהם, אלא גם על חיי היהודים ועל עצם זכותם לחיים חופשיים והומניים. כמו שבמקרים של הטלת מגבלות על חופש הביטוי, הנפגעים אינם רק המושתקים אלא גם אלה שזכותם לשמוע ולהיחשף לדעות שונות נחסמת, כך גם במקרה של ביסוס משטר הפריבילגיות העומד בבסיס חוק הלאום. מי שנפגע אינו רק הלא-יהודים, אלא גם אותם יהודים שלא עומדים בהגדרת היהדות, כפי שקובעים אותה אלה ששולטים בהגדרת 'מיהו יהודי'. להבנת משמעויות החוק החדש והשלכותיו די לעיין בקצרה בשלושה היבטים מצטברים שלו, ולהבין שמדובר ב-Game Changer.

היבט ראשון של החוק החדש הוא הדגש הבולט אשר בא לידי ביטוי בסעיפו הראשון, שלפיו ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי. לכאורה, זוהי טענה שאמורה להיות מובנת מאליה מנקודת מבטה של החברה היהודית בישראל. על סמך סעיף זה יש המעלים טענות על חוסר הלויאליות של האזרחים הערבים כמי שאינם מוכנים לקבל עיקרון זה. אלא שאת ההצהרה שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי יש לפרש ברוח הסעיפים הבאים של החוק: ראשית, ארץ ישראל אינה מוגדרת גיאוגרפית, אך בהיותה שייכת לעם היהודי נתונה הזכות הבלעדית לקביעת גבולותיה בידי העם היהודי. משמעות זו ברורה משני הסעיפים הבאים של החוק, שלפיהם מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, נגזרת מזכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית שהיא בלעדית לו. כלומר מדינת ישראל הקיימת בארץ ישראל, בלי גבולות ברורים ומוגדרים, היא בעלת הזכות היחידה לא רק לשלוט בשטחה ובאוכלוסייתה, כמו כל מדינה אחרת, אלא אף להכריע את גורלה באופן בלעדי, תוך כדי התעלמות מלאה מקיומו של עם אחר – בעל זכויות טבעיות להגדרה עצמית בשטח הנמצא בשליטת מדינת ישראל.

מדיניות הממשלה, המממשת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בעת הזו, ממחישה כל יום מחדש שעבורה ארץ ישראל משתרעת מהירדן לים. זו היא התכחשות מלאה למציאות שבה יותר מ-5 מיליון פלסטינים חיים בחלקת ארץ זו ותובעים גם הם זכות להגדרה עצמית, הנשללת מהם בכוח. החוק בעל המעמד החוקתי יוצר הפרדה מהותית בין היהודים לפלסטינים על כל מרכיביהם – אזרחים ולא אזרחים – בכל הנוגע לזכות לממש הגדרה עצמית כלשהי. הוא יוצר כפיפות מבנית חוקתית ומהותית בין בני אדם שונים, ומעניק לקבוצה אחת זכויות מלאות לריבונות בעודו שולל את אותן הזכויות מקבוצה אחרת. אם זו אינה הפרדה גזעית, יסבירו לנו מחוקקי החוק כיצד ניתן לפרשו אחרת! אמנם לא מדובר בהפרדה גזעית במרחב, אך זוהי הפרדה ערכית ומהותית, שהחמקמקות והנזילות שלה הופכות אותה חמורה אף יותר מהפרדה נוקשה. היא ברורה, ולכן ניתן לזהותה ולהוקיע אותה.  

החוק מעניק לקבוצה אחת זכויות מלאות לריבונות בעודו שולל אותן מקבוצה אחרת. אם זו אינה הפרדה גזעית, יסבירו לנו מחוקקי החוק כיצד ניתן לפרשו אחרת

היבט שני של החוק החדש הוא ביסוס משטר פריבילגיות על בסיס קרבת דם לכאורה, תוך כדי יצירת ריבוד אתנו-דתי מסוכן. בלעדיות הבעלות של עם היהודי על מדינת ישראל משמעו שכלל העם היהודי, ללא קשר למקום מגוריו, שותף בבעלות על המדינה. בה בעת, כלל אזרחי מדינת ישראל הלא-יהודים אינם שותפים לכך. כך, בניגוד למשמעות המהותית של משטרים דמוקרטיים אשר מבוססים על ריבונות כלל האזרחים על חייהם, המשטר של מדינת ישראל יוצר לא רק אבחנה ברורה בין בני אדם על בסיס קשר דם (JUS SANGUINIS), אלא גם מרוקן את האזרחות הישראלית (JUS SOLI) מתוכן מהותי. ואם אזרחים לא יכולים להיות שותפים בהכרעות קיומיות על עתידם ואינם שותפים בקביעת מערכת הערכים שלפיה יחיו, מה נותר מהאזרחות?

מחאת הדרוזים: היות האדם אזרח קודמת להיותו חייל

משטר הפריבילגיות, ההולך ומשתכלל עם חקיקת חוק הלאום החדש, נתקל בקשיים בעקבות יחסו המשפיל למגילת העצמאות ושינוי משמעותה ההיסטורית והפוליטית. מגילת העצמאות, אף שהגדירה את מדינת ישראל מדינה יהודית, בכל זאת השאירה פתח לשוויון אזרחי עתידי. היא העניקה תקווה לאזרחים הלא-יהודים להשתלב ולזכות בשוויון אזרחי מלא. חרף העובדה שמדיניות המדינה מאז היווסדה ועד היום הוכיחה שהבטחה זו לא ממומשת – היו שהתעקשו שעם הזמן תלך האפליה הממוסדת במדינה ותיעלם. אולם חוק הלאום החדש סותם את הגולל על אפשרות זו.

להמחשת נקודה זו, ניתן להתבונן במחאת הדרוזים בעקבות חקיקת החוק. מרבית הדרוזים האמינו באמת ובתמים ששירותם בזרועות הביטחון של מדינת היהודים יַקנה להם מעמד שאינו מסתכם במקום של כבוד ביציע הצופים. הם התייחסו ברצינות רבה לטענה הרווחת במסדרונות המדינה, שנאמנות לה ושירות בזרועות הביטחון שלה מעניקים מעמד מיוחד, נטול זיקה למוצא לאומי, דתי או תרבותי. התייחסות זו נבעה לא רק מתפיסתם הדתית האריסטוטלית, שלפיה תופעות נשפטות על פי הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם, אלא גם מאינטרסים חומריים ודתיים. מכאן, אם משטר הזכויות של המדינה היהודית מתייחס בצורה נדיבה למשרתי כוחות הביטחון הלא-יהודים ומעניק להם מעמד מיוחד, אזי הדרוזים, שהם מיעוט קטן מאוד, יכולים להרגיש שהמדינה שייכת בפוטנציה גם להם.

פוטנציאל זה, המבוסס על ההבטחה של מגילת העצמאות ששוויון אזרחי מלא מותנה בנאמנות ובהשתתפות בבניין הארץ, טופח על ידי קברניטי המדינה לדורותיהם. הוא הביא את חלק הארי של הדרוזים להתעלם מההשלכות הישירות של הקמת מדינת ישראל ושל מדיניותה כלפי העם הפלסטיני החי בצילה של המדינה היהודית, ולנכונות להקריב את חייהם ואת חיי יקיריהם בהגנה על ביטחונה. הדרוזים הפנימו את האזרחות הישראלית והאמינו בלב שלם שגם אם קיפחה אותם המדינה לאורך שנים, הרי שבסופו של יום היא לא רק מאפשרת להם חיים בכבוד ובביטחון קיומי העולה על רמת חייהם וביטחונם של כל הדרוזים בסביבה המזרח-תיכונית, אלא תממש את ערך השוויון האזרחי שלהם בעתיד. באמצעות מערכת החינוך ובשליחותם של דרוזים טובים חזרה המדינה והבטיחה כי ביום מן הימים יזכו הדרוזים בשוויון מלא ובהכרה מלאה בתמורה לתרומתם לביטחונה ולנאמנותם לה. המנהיגות הדתית הדרוזית אף המציאה 'פטנטים' דתיים רבים כדי לסייע בידיה של המדינה להעמיק תפיסה זו בתודעתם של בניה ובנותיה. לצערם של אלה, כפה חוק הלאום התפכחות והתעוררות מוקדמות מן הצפוי. החוק גודע את האפשרות הפוטנציאלית להמחיש כי בפרספקטיבה היסטורית הייתה התנהגותם של הדרוזים נכונה ואף משתלמת, וזו הסיבה להתעקשות החלק הפרוגרסיבי במנהיגות הדרוזית על ביטול החוק.  

נתניהו מבקר את העדה  הדרוזית לרגל נבי שועייב, בבית השייח מואפק טריף בכפר ג’וליס, 2013 צילום: לע״ם
נתניהו מבקר את העדה הדרוזית לרגל נבי שועייב, בבית השייח מואפק טריף בכפר ג’וליס, 2013 צילום: לע״ם

האסטרטגיה שנוקטים בה המנהיגים האופורטוניסטים בעדה הדרוזית, אשר ממקדים את המאבק בעסקת החליפין שבין נאמנות עיוורת למדינה לבין שוויון אזרחי, לא רק מוטעית מיסודה, אלא משתפת פעולה עם משטר הפריבילגיות ועם האפליה, ובכך מעניקה להם לגיטימציה. את הקו הזה מובילים חברי כנסת דרוזים המשתייכים למפלגות שקידמו את החוק והצביעו בעדו. הלחץ לפגוש את ראש הממשלה ולדרוש את שינוי החוק רק לאחר חקיקתו, על אף שמנהיגות זו הייתה מודעת לתהליך החקיקה ולתוכן החוק, מצביעה על כשל מהותי בהתנהגותה, ומעלה חשד כבד בכל הנוגע לכוונותיהם של מובילי המאבק בחוק בלשונו הקיים. הצטרפות ההנהגה הדתית וחלק מראשי המועצות המקומיות לאסטרטגיה זו משקפת לא רק קו אופורטוניסטי, אלא אף פתטי. צמצום התביעות למישור הפרטיקולרי, המוצא ביטוי בשימוש התכוף בשירות הצבאי ובנאמנות העיוורת, משקף כשל ערכי ופוליטי כאחד. זוהי שפה המתאימה לחבורת שכירי חרב ולא לאזרחי מדינה החותרים להילחם על זכויותיהם המלאות והשוות, שנובעות מעצם אזרחותם.

שימוש בשירות הצבאי משקף כשל ערכי ופוליטי. זוהי שפה המתאימה לחבורת שכירי חרב ולא לאזרחי מדינה החותרים להילחם על זכויותיהם

הפיתויים שמציע ראש הממשלה ומשרתיו למיניהם נותנים ביטוי לחשיבה הגזענית העמוקה שלהם, וממחישים את כוונתם שלפיה שותפותם עם הדרוזים תהיה מבוססת על אדנות ועבדות.האופורטוניסטים במנהיגות הדרוזית הופתעו ואף נבהלו מתגובת העדה, ולכן רצו אל ראש הממשלה כדי לחפש פתרונות שיבטיחו את מעמדם. התנהגות זו עומדת מאחורי הניסיון הנואל של ראש הממשלה לשכלל את משטר הפריבילגיות, במקום להתמודד עם בעיית היסוד של משטר הזכויות הישראלי. ניהול משא ומתן על שכלול משטר הפריבילגיות משקף את ההיגיון החולה של קברניטי החוק: מהתנהלותם מול הדרוזים, ובעיקר מן ההצעות שהעלו כדי להתמודד עם מחאת הדרוזים, עולה תפיסת עולם קולוניאלית מהזן השמרני ביותר; לא רק שהם מתעקשים להיות גזענים חוקתיים, אלא הם פועלים לביסוס היררכיות ערכיות בין בני אדם שונים על בסיס מידת נאמנותם למשטר ההפרדה הגזעית המהותית שלהם. להם לא אכפת שהדרוזים יחתמו על מסמך ההופך אותם לשכירי חרב מדופלמים.

בהתמקדות בשירות הצבאי יש היפוך גמור של משמעות האזרחות במדינה דמוקרטית. מקור הזכויות בדמוקרטיה הוא האזרחות, והן אינן יכולות להיות מותנות בחובות. הדבר נכון במיוחד כאשר החובות נקבעים לא על ידי כלל האזרחים, אלא על ידי חלקם בלבד. אזרחים לא יכולים להיות כפופים לריבונות שאינה מבטאת את רצונם החופשי, הם גם לא יכולים להיות כפופים לחובות שהם אינם שותפים בקביעתם. הדבר נכון גם לגבי הדרוזים, שעל אף שירותם בזרועות הביטחון אינם שותפים בקביעת ערכי המדינה וסדרי העדיפויות שלה. יתר על כן, האזרחות הדמוקרטית אינה מוגבלת למשמעותה הפורמלית, אלא הינה מהותית ביסודה. לכן, היות האדם אזרח קודמת להיותו חייל או קצין בכוחות הביטחון של המדינה. לא בכדי כפוף הצבא בדמוקרטיה לדרג המדיני, אשר אמור לבטא את רצון העם. העם הוא כלל האזרחים במדינה, ולא חלקם בלבד. לכן, הפיכת הגיוס הצבאי למקור הזכויות, ושימת הדגש על כך מצידם של קברניטי חוק הלאום, לא רק מציג תפיסה מוטעית של הדמוקרטיה ושל האזרחות המהותית בה, אלא מצביע על התעקשותם על ביסוס משטר פריבילגיות שבו חלק מהאזרחים – הדרוזים, במקרה זה – יהפכו למשתפי פעולה, ואפילו לשכירי חרב במדינת היהודים.

מחאה נגד יוזם חוק הלאום אבי דיכטר, יום חמישי (02.08):

דווקא הדרוזים, שמילאו את חלקם ב'עסקה' עם המדינה, צריכים להוביל מאבק לקידום משטר זכויות אוניברסלי לכלל אזרחי המדינה

כך, תביעת האזרחים הדרוזים לא צריכה, ואסור לה שתתבסס על זהותם, אלא על אזרחותם. היא אינה יכולה להיעצר בהגנה על פריבילגיות פרטיקולריות, כי בכך היא הופכת את מעמדה ממעמד של אזרחים למעמד של נתינים. דווקא הדרוזים, לאור העובדה שמילאו את חלקם ב'עסקה' עם המדינה, צריכים להוביל את המאבק לקידום משטר זכויות אוניברסלי לכלל אזרחי המדינה, מאבק שימנע בעתיד הישנות חקיקה פוגענית ומפלה, דוגמת חוק הלאום. דווקא לדרוזים ישנה הזדמנות היסטורית להשפיע על מערכת היחסים בין כלל אזרחי המדינה. הגבלת מאבקם להדגשת המעמד המיוחד שלהם פירושה קבלה של משטר הפריבילגיות והסכמה מלאה לשכלולו. משטר זה משקף פוליטיקה של זהויות, בדיוק כמו זו העומדת ביסוד היגיון חוק הלאום. לכן, עמדה כזו יוצרת סתירה לוגית המרוקנת את מאבקם של הדרוזים מתוכן מהותי. הדאגה לאינטרסים שלהם בלבד היא הפניית עורף למשטר זכויות ערכי ושוויוני. יש בכך כדי להעניק למצדדי חוק הלאום לגיטימציה עקרונית שמשמעה מתן מקום להעדיף פריבילגיות פרטיקולריות על חשבון עקרונות יסוד אזרחיים אוניברסליים.

משטר הפריבילגיות שהממשלה מקדמת בתחומים שונים, כולל במדיניות התכנון, התעסוקה והרווחה, דווקא בו יש כדי להחליש את עמדתם של הדרוזים ולהפוך את תביעתם למיקח וממכר. אופורטוניזם דרוזי, המשתקף בעמדתם של נציגי הממשלה שבקרבם ובמשוחררי מערכת הביטחון מתוכם, מאפשר לממשלה לשכלל את ארגז הכלים המפלה שלה ולהציע פיתויים חומריים, שבמקום שיהיו חלק מחבילת זכויות יסודית של כל אזרח ואזרחית, הם מעין מתנה של האדון לנתיניו הכנועים. כמו כן, במשטר הפריבילגיות ישנו אישור עקרוני למדיניות ה'הפרד ומשול' של הממשלה. אישור זה, בעיניהם של קברניטי חוק הלאום, לא רק עשוי, אלא גם נועד להעמיק את הפערים והחשדנות בין הדרוזים לבין עצמם ובינם לשאר האוכלוסייה הערבית במדינה. התניית הזכויות בחובת הנאמנות והשירות הצבאי הופכת את עקרון האזרחות המהותית על פיו.

הדת כערובה ל׳רוח העם׳

נקודות אלה ורבות אחרות מחייבות את כל מבקרי החוק לשים לב שהמאבק נגד החוק ינוסח במושגים אזרחיים אוניברסליים, כדי שלא יהפוך למאבק למען 'עסקה' שתאפשר שכלול משטר הפריבילגיות בעתיד. מאבק עקרוני נגד חוק הלאום חייב להישען על עקרונות אזרחיים אוניברסליים. ההתנגדות לחוק חשובה לא משום שהוא מתייחס לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, כפי שנתניהו מנסה לטעון, אלא משום שבמדינה המביאה זכות לגיטימית זו לידי ביטוי בחוק, הולכת ונוצרת חוקה ההופכת את האפליה של האזרחים הערבים, כולל אלה שמשרתים בזרועות הביטחון שלה, לעקרון יסוד של השיטה. אפליה זו הופכת לעיקרון חוקתי בסיסי כלפי כל מי שאינו משתייך לעם היהודי, כפי שמגדירים אותו מנסחי החוק. חוק הלאום הוא חוק שמבסס את האדנות של היהודים והנחיתות של הלא-יהודים, ללא כל קשר להתנהגותם. הוא גוזר על כל אזרחי המדינה הלא-יהודים מעמד של נתינים נסבלים, ותו לא. היתלות בחובת הנאמנות ובשירות הצבאי לא תשנה את אופייה של שיטה פסולה זו, אלא תוכיח את יעילותה, ובכך תעמיק את האפליה והזלזול ואת תרבות האדנות שקברניטי החוק מנסים לקדם.

היבט שלישי של החוק החדש נוגע לפרשנות שניתנת ליהדות המדינה היהודית. בעיני רבים, גם מקרב מחוקקי החוק, משמעות היהדות במדינה היהודית היא לכאורה אתנו-תרבותית. לפי תפיסה זו, העם היהודי מוגדר על פי השייכות האתנית המשותפת של בניו ובנותיו, נוסף על היותם בני תרבות תנ״כית משותפת. לא בהכרח עליהם להיות דתיים או לקבל עליהם את הלכות הדת היהודית ואת מצוותיה כדי שיממשו את יהדותם. אולם החוק החדש יוצר מצב חדש שלפיו המשמעות של קדימות יהדות המדינה על פני הדמוקרטיות שלה מעניקה לגיטימציה מלאה לרוב היהודי הדומיננטי לעצב מחדש את דמותה וערכיה של המדינה על פי תפיסת עולמו.

תהליכי ההדתה הבאים לידי ביטוי בכל מישורי החיים של החברה היהודית, כוחן של המפלגות הדתיות וההשתלטות ההולכת וגוברת של דתיים על מרכזי כוח עיקריים, כולל מפלגות פוליטיות מרכזיות כמו הליכוד, יוצרים רוח תיאולוגית במדינת ישראל. הדת חוזרת להיות הערובה ל'רוח העם'. לא בכדי עוגנה בסעיף הראשון של החוק זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במישור הדתי בנוסף למקורות הלאומיים, התרבותיים וההיסטוריים. הדת, לא במובנה הסובלני והפלורליסטי, אלא במובנה הדומיננטי כיום, קרי האורתודוכסי-משיחי, מהווה מקור מרכזי לזכות ההגדרה העצמית במקרה זה. כמו כן, היהדות של המדינה היהודית, אשר תשתקף בפרשנות החוק, לא יכולה אלא להיות כפופה לפרשנות הדתית ההלכתית הדומיננטית במרכזי הכוח, בעיקר בכנסת, בממשלה ולאט לאט בבתי המשפט ובמוסדות המדינה השונים.

חוק הלאום החדש מכשיר את הקרקע למציאות שבה לא רק האזרחים הלא-יהודים יהיו בעלי מעמד נחות, אלא גם יהודים שלא יהיו מוכנים לשעבד את תבונתם לטובת אמונות דתיות משיחיות

מבט חטוף על מה שקורה בזירות אלה, בד בבד עם התבוננות בשינויים המתרחשים במרקם החברתי שלהם, וההשלכות של אלה על אופיו של המרחב הציבורי בישראל, לא מותירים מקום לספק שמרחבי החירות והשוויון ליהודים מסוימים, בעיקר הומניסטים, הולכים ומצטמצמים. לעומת זאת, משטר הפריבילגיות על חשבון צמצום החירות והאוטונומיה של האזרח הנאור הולך ומתרחב. אם כן, חוק הלאום החדש מכשיר את הקרקע למציאות ישראלית שבה לא רק האזרחים הלא-יהודים יהיו בעלי מעמד נחות, אלא גם יהודים שלא יהיו מוכנים לשעבד את תבונתם לטובת מערכת אמונות דתיות משיחיות. היחס העוין לתנועה הרפורמית היא רק פתיח לבאות.

נוכח דברים אלה, על כל מי שמדינה דמוקרטית/ערכי השוויון/החירות/כבוד האדם יקרים ללבם, ללא קשר לזהותם האתנית/דתית/לאומית, לעמוד איתן (כאיש אחד) במאבק נגד חוק הלאום בכללותו, ולא להתפתות לעסקות חליפין מפוקפקות שיכשירו אותו.

אמל ג'מאל הוא פרופסור למדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב. במקור מירכא

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוסי ברנע

    "משמעות העומק של חוק הלאום היא שאין יהדותה של מדינת ישראל דומה לצרפתיותה של צרפת או לספרדיותה של ספרד. לפי החוק, מדינת הלאום היהודי היא מדינה שמבחינה בין יהודים לישראלים, ואף יוצרת היררכיה ערכית בין שתי קטיגוריות השתייכות אלה. היהודים, גם הלא-ישראלים, הם הריבון במדינת ישראל. הישראלים, בעיקר הלא-יהודים שבהם, כפופים לריבון היהודי." כך כותב הפרופ' למדע המדינה הנכבד. אבל זה פשוט לא נכון. ישראל מאז הקמתה: א. לא הכירה בלאום ישראלי אזרחי. אגב, לא מכירה עד היום. ב. כבר חוק השבות נתן לאינדבידואל היהודי את חלקיק הריבונות ולא למדינה. ג. את חוק האזרחות לא חוקק הליכוד והוא כבר קבע שיש אזרחות מתוקף שבות ( גם ליהודים שנולדו בארץ!) ומתוקף ישיבה והמעמד האזרחי של האזרחים אינו שווה. ג. המוסדות הציונים האקסטריטוריאליים שלהם יש משמעות ביצועית ממשלתית המשיכו בתפקידם לטובתם של אך ורק היהודים. ד. תפיסת ממשלות ישראל לדורותיהן הייתה: עלייה והתיישבות יהודית. דובר פעם על "יהוד הגליל". עוזי אורנן יצא נגד זה ותבע את "פיתוח הגליל". לסיכום: ישראל מעצם יסודה הייתה סוג של אתנוקרטיה. ניתן לראות בחקיקת חוק הלאום אולי הקשחת האתנוקרטיה אבל למעשה זה ספין כחלק מתעמולת בחירות מתמשכת.

  2. פריץ היקה. הצפונבוני

    הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כולו ולא רק של אלה. החיים בהמשמעותה. הפיכת יהודי התפוצות לבני ערובה של עוולות השלטון הישראלי. בעבר. כבר היו לכך השלכות כמו ההתקפות על מוסדות יהדיים /ישראליים בארגנטינה. למה. מתעלמים מההיבט הזה של חוק. הלאום? יהושע רוזין.