string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

הבלתי רשמיים של הקולנוע הישראלי

מי היה חושב שסרט על סיפור הקמתה של ש"ס יפתח את פסטיבל ירושלים?
איציק שבת

בסוף השבוע האחרון הלכתי לראות סרט בסינמטק תל אביב. במעלה המדרגות בדרך לאולם, ראיתי תמונה מסרט של משה מזרחי ז״ל, שמת יום לפני כן בגיל 86. במאי מזרחי, אינטלקטואל קולנועי, בור סוד שלא מאבד טיפה, זכה לכבוד המתבקש בעיר שבה יצר, לימד ואהב במשך כל כך הרבה שנים – גם אם לא זכה להכרה לה היה ראוי בתעשיית הקולנוע המקומית בחייו.

בסדרה ״חגיגה לעיניים״ – סיפורו של הקולנוע הישראלי, מעיד מזרחי על עצמו:

״אני נתפסתי כנגף זר בקולנוע הישראלי. אני לא הייתי ׳משלנו׳. דן בן אמוץ, יום אחד צילצלתי אליו כדי לשאול אותו משהו, והשארתי לו הודעה במשיבון ולא חזר אלי… התקשרתי ואמרתי לו, דן, אני משה מזרחי, התקשרתי אליך. ענה דן בן אמוץ ׳אה, משה מזרחי. אני חשבתי שזה השרברב שלי שמצלצל׳… זוהי האווירה של אז, שלא השתנתה בהרבה. אני לא הייתי ׳משלנו׳״.

לנוכח דברים כאלה, נדמה שניתן היה רק לחלום שסרט של במאי מזרחי על מזרחים, ולא סתם מזרחים אלא מזרחים שומרי תורה, יהיה זה שיפתח את פסטיבל ירושלים האחרון. אולי בשל כך התרגשה השרה מירי רגב והכריזה בפייסבוק ש״הבלתי רשמיים״ הוא ״הסרט הישראלי הראשון שפותח את פסטיבל ירושלים״ (למרות שמדובר למעשה בסרט הישראלי החמישי שפותח את הפסטיבל). סרט הבכורה של אלירן מלכה, אחד היוצרים הצעירים היותר מוערכים ומבטיחים כיום (״השבאבניקים״), עורר סקרנות עצומה לפני הקרנתו. מלכה כבר הוכיח שיש לו לא רק כישרון, אלא גם נקודת מבט ייחודית וחדשנית לגבי הנראטיב הישראלי.

ואכן, ״הבלתי רשמיים״ רחוק מההגדרה הכל כך מוכרת בזירת הקולנוע המקומית ״סרט פסטיבלים״. הוא מהנה, מצחיק, קצבי, פוליטי, מותח ומרגש עד דמעות, עם תצוגת משחק אדירה. הסרט מביא את סיפורו של יעקב כהן (שולי רנד הנהדר, שלא ברור איך הוא לא מזרחי), בעל בית דפוס בירושלים של שנת 83׳, שמגלה שבתו (אור לומברוזו) הושעתה מהאולפנה בה למדה בלי סיבה מיוחדת. הוא כמובן מבין מהר מאוד שזה רק בגלל שהיא ספרדייה. כהן נוזף במנהלת ומבטיח ש״את תביני טוב מאוד איזה ספרדי זה יעקב כהן״. כחודשיים לפני הבחירות לראשות עיריית ירושלים הוא חובר לרב משה שרביט (יעקב כהן) וליגאל ועקנין (יואב לוי), וכנגד כל הסיכויים הם מצליחים להשיג את הסכמת הרבנים – בתקופה שבה אגודת ישראל הייתה מונופול חרדי לאומי, פוליטי ומוניציפלי – ומקימים את תנועת ש״ס המיתולוגית.

ההיסטוריה היא הספוילר הגדול מכולם, וכבר ידוע שמטריקת הדלת באולפנה ירושלמית בישראל של שנות השמונים, הדרך לא ארוכה ל-17 מנדטים ולקואליציה היסטורית של ש״ס, ברק ומרצ בבחירות של 99׳. ומה בסך הכל ביקשו יעקב כהן וש״ס בשם ציבור בוחריהם? רק מקום בשולחן, ומשלא ניתן להם מקום, הם פשוט עברו לשולחן משלהם.


כילד שחי בעיירת פיתוח של האייטיז והניינטיז ראיתי איך היישוב קם ומרים את הראש, בוחר ועושה את מה שלבו אמר לו, עם עזרת הרב והקמעות ובלעדיהן, ומקים לעצמו מרכז פוליטי משלו ולא כזה שמוכתב מבניין ההסתדרות ובית מפלגת העבודה המקומי. בימים רגילים אותה עיירת פיתוח, כמו הרבה אחרות, עניינה את התקשורת רק בעת פרסום נתוני האבטלה, ואת הפוליטיקאים רק בין פריימריז ליום בחירות. עיירה של תשעת אלפים אנשים ונשים תאבי חיים, עם רצון לתרום, ללמוד ולעבוד, סגורים תחת טבעת הקיבוצים, עם בתי ספר ממלכתיים מקצועיים. עיירה שקו האוטובוס הפנימי הראשון בתוכה הגיע רק באמצע שנות התשעים.

אל תוך הוואקום הזה שהשאירו מנהיגים ומפלגות במשך עשרות שנים הגיעה ש״ס, והקימה מרכזי לימוד מקומיים, את רשת החינוך עם הצהרונים ההיסטורים, ונתנה ארוחה חמה וחיבוק לאנשים ששאר החברה ויתרה עליהם עוד לפני שנולדו. אפשר להגיד שהישג נלווה היה שחבורת ציניקנים החלה להתעניין בנושא חינוך הנוער בשכונות ובעיירות פיתוח כשהכריזו מרה שש"ס ״מחנכת לבורות", בעוד שהדיון על החינוך המקצועי מעולם לא תפס את אותו הנפח התקשורתי והפוליטי. ש״ס העניקה קול וקיום לאנשים רבים שכלל לא טרחו להגיע לקלפי במשך שנים, או לכל הפחות הבינו שהפתק שלהם שווה כקליפת השום ביום המחרת, כשהתקשורת והפוליטיקאים המשיכו לדרכם.

כיום נדמה שכל מה שאך ברור לנו – פוליטיקאים מזרחים בכירים בכנסת ובממשלה, איחוד היסטורי בחלוקה התקציבית של כספי הארנונה מאזורי התעשייה של הקיבוצים לבין עיירות פיתוח כמו שדרות לדוגמה (באדיבות שר הפנים אריה דרעי), ייצוג מזרחי חסר תקדים ביצירה הטלוויזיונית הישראלית (ולא באופן הסטריאוטיפי הכה אופייני), וסרט של במאי מזרחי דתי שפותח את פסטיבל ירושלים האליטיסטי – כל הדברים האלו לא היו קורים בלי אותו כוכב שנצנץ והעז ופתח את הדלת לכולנו אחריו.

כילד שחי בעיירת פיתוח של האייטיז והניינטיז ראיתי איך היישוב מרים את הראש, עושה את מה שלבו אמר לו, ומקים לעצמו מרכז פוליטי משלו ולא כזה שמוכתב מההסתדרות ומבית מפלגת העבודה המקומי

כמובן שש״ס לא חסינה מביקורת בעצמה. לאורך שנים רבות השכילה המפלגה להיצמד לקו הליטאי הנוקשה שאליו היתה מחויבת מעצם הקמתה, ובמקביל לחבור לאוכלוסייה המזרחית מסורתית חובשת הכיפה – אבל בעשורים האחרונים התערער האיזון הזה, ויש להניח שמשיקולים של הישרדות פוליטית. גם נושא הדרת הנשים בש״ס הוא כאוב, והיה מצופה שאחרי עשרות שנות פעילות יימצא לנשים מקום במפלגה – יהיה זה הוגן ונכון שעדינה בר שלום תהיה זאת שתפרוץ את הדרך לנשים מזרחיות דתיות בבחירות הבאות. נכון גם שש״ס במהלך ההיסטוריה שלה פנתה אל הצד הנצי והגזעני, בייחוד תחת אלי ישי שתקופתו כשר פנים ומנהיג תיזכר לדיראון עולם.

אולם נותר רק לדמיין מה היה קורה לולא היה מוכנס דרעי לכלא במשפט ראווה חסר תקדים, עם שידור חי של גזר הדין בפעם השלישית והאחרונה בהיסטוריה של המשפט בישראל, אחרי משפט דמיאניוק ואייכמן. לש״ס ולדרעי הצעיר היה חלק בלתי נפרד מהמהפיכה המזרחית של סוף המאה הקודמת, והם הניחו את היסודות החברתיים למה שנראה לנו היום מובן מאליו. חלק מהעם כיום שומע אריה דרעי וחושב על ג׳קוזי, לחלק אחר הוא סיפור מתמשך ומורכב של גבורה ותקומה.

מאחר ו״הבלתי רשמיים״ הוא סרט של מזרחי על מזרחים, לא מן הנמנע שיימצא המבקר שישתמש במילה ״בורקס״ כדי לתאר אותו. בדומה ל״ערס״ הישנה והטובה, למילה ״בורקס״ יש מטרה אחרת לחלוטין מהמקור: מתיאור של סיפור אהבה בלתי אפשרי קלאסי בין נער שכונות פוחז ומזרחי לבין עלמת חן ממעמד גבוה, התרחב הביטוי והפך שם קוד נלעג לסרט מזרחי. נוצר אפילו תת ז׳אנר: ״סרט בורקס דוקומנטרי״, כפי שכינה אחד המבקרים את הסרט ״פוטו פרג׳״, על קורות המשפחה הבגדאדית שהפכה לאימפריית צילום מקומית. קובי פרג׳, בימאי הסרט, נשאל על הביקורת והאמירה בראיון והשיב:

״עבדתי על הסרט שבע שנים. תכתוב שהוא אמוציונלי, תכתוב שהוא מלודרמטי. למה בורקס? זו מילה שנוצרה בהקשר מאוד מסוים, על איך שמתבוננים על משפחה מזרחית. לא נולדתי עם שום השכלה עדתית, אבל קיבלתי אותה בעקבות העשייה של הסרט. התחלתי להבין דברים: אתה יודע, עוד לא זכינו לראות בקולנוע הישראלי סבתא מזרחית אינטליגנטית. לא סבתא חמה, לא סבתא שמבשלת, לא סבתא שמחבקת ומנשקת –- סבתא מזרחית עם אינטליגנציה. לא נראה כאן כזה דבר״.

ביום שמבקרים ואנשי קולנוע יסתכלו על סרטים של משה מזרחי ז״ל, אלירן מלכה, קובי פרג׳ ובמאים ובמאיות מזרחים אחרים, והקונוטציה הראשונית בצפייה או בבחירת הכותרת לא תהיה בורקס, ביום שבו נראה ייצוגים אחרים ומגוונים מדמות המזרחי שלמדנו להכיר בקולנוע ובפרסומות – אז נדע שהמזרחי, והיוצר המזרחי, הפכו סוף סוף להיות ״אחד משלנו״.

איציק שבת הוא מפיק ומנהל פרוייקטים. בן שדרות, תושב תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    ״כילד שחי בעיירת פיתוח של האייטיז והניינטיז ראיתי איך היישוב קם ומרים את הראש, בוחר ועושה את מה שלבו אמר לו, עם עזרת הרב והקמעות ובלעדיהן, ומקים לעצמו מרכז פוליטי משלו ולא כזה שמוכתב מבניין ההסתדרות ובית מפלגת העבודה המקומי״

    אי אפשר להתווכח עם תחושות, אבל דווקא שדרות התקדמה לא בגלל ש״ס אלא בגלל עמיר פרץ (ראש המועצה מ-83׳, ואח״כ יו״ר ההסתדרות, יו״ר העבודה ושר הביטחון).

    1. דפנה

      צודק לחלוטין. ועל כך מגיעות לו הוקרה והכרה.
      באשר לש"ס, היא דווקא הסיגה לאחור כל ישוב שבו היא ניצחה.

  2. נתן

    מי היה מאמין שמי שתנשל את הערבית ממעמדה כשפה רישמית תהיה ממשלת מכלוף דרעי ומירי סיבוני הלא הם הזוג המלכותי הראשון של הבלתי רישמיים ושאר ארגוני אכלו לי שתו לי.