string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

דגלים? בחייכם!

עם כל הכבוד לדיון המתמשך על הדגלים שהונפו בהפגנה נגד חוק הלאום, מה שהציבור הפלסטיני צריך לשאול את עצמו זה כיצד קיבל השמאל הציוני את מעמד הכבוד של שותף למאבק, ולאן נעלמה המלה כיבוש שהוחלפה בשוויון
ראג'אא נאטור

אלפי פלסטינים אזרחי המדינה הגיעו בשבת האחרונה (11.08) לכיכר רבין כדי למחות נגד חוק הלאום הקולוניאליסטי במהותו. להפגנת הענק הזאת קראה ועדת המעקב של הציבור הערבי, שלמרבה הצער כרגע הינה הגוף הפלסטיני המנהיג היחידי בנמצא. בניגוד לרבים – פלסטינים כיהודים – אני לא התבלבלתי, לא התלבטתי ולא נקרעתי בשאלה האם ללכת להפגנה או לא. לי היה ברור שאני לא הולכת. מניעיי לא היו קשורים לדמויות שעמדו מאחורי היוזמה, לנפשות הפועלות ואף לא להנהגה הפלסטינית הנוכחית – שמזמן איבדתי את אמונתי הפוליטית-לאומית בה. התנגדותי האישית להשתתפות נבעה בעיקר עקב המסרים, התכנים והשיח שתחתם התקיימה מחאה המונית זו.

מסגוּרה של ההפגנה תחת המסר השטחי "יבוטל חוק הלאום – כן לשוויון" הוא מעשה הפסול בעיניי פוליטית, אידיאולוגית ואסטרטגית. הבעייתיות במסגור הזה רחבה ועמוקה, ואני אמנה פה כמה מהיבטיה. ראשית כל, הדרישה לשוויון אינה הדרישה הפוליטית-לאומית הפלסטינית – הדרישה היא לסיים את הכיבוש שבגללו ותחתיו נחקק חוק הלאום מלכתחילה. תמוה מאוד ואף פסול בעיניי לדרוש אזרחות שווה תחת כיבוש, תוך התעלמות ממה שקורה לאחינו הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. הלוא מטרתו של חוק הלאום היא לא רק לקבע את יחסי הכוחות והעליונות היהודית, אלא לשמר את הכיבוש כפרויקט קולוניאלי הקשור קשר ישיר לגורלם של היהודים בארץ הזאת. האם מישהו בוועדת המעקב שאל לאן נמשיך בתור קולקטיב פלסטיני מנקודת שפל זו? מה נשאר לנו לדרוש מהממסד המדכא הזה? מה הוא שיח האזרחות השווה על השלכותיו הפוליטיות ואיזה עול הוא מביא עימו? האם מדובר בשיח פלסטיני ו/או במשהו שנכפה על השיח הפלסטיני שבתורו התכופף? זוהי לא נקודת האל-חזור – זוהי נקודת האין-לאן-ללכת!

כמו כן, הדרישה לשוויון אינה פוסלת את עיקרון יהדותה של המדינה, אלא מסכימה להתקיים בתוכו. בכך, הקולקטיב הפלסטיני מקבל עליו את עול הכיבוש תחת עלה התאנה של השוויון הכוזב. אם כן מה בדיוק דרשו הפלסטינים בכיכר רבין: שוויון תחת כיבוש וחלוקה שווה של העוגה? איך בדיוק שונה הדרישה הזאת מדרישתם של הדרוזים והמזרחים לשוויון? אני לא מבינה מהיכן צץ פתאום שיח השוויון האזרחי, כאשר שנים היה זה מושג נתעב, ריק, שיצאנו נגדו בכל הכוח כי ההכרה בו ודרישתו הינם ויתור פוליטי ארוך טווח על הזכות לשחרור הלאומי מעול הכיבוש. כיצד אפשר לדרוש שוויון אזרחי מממסד שהאזרחות היחידה שהוא מכיר היא גיוס פלסטינים לצה״ל? בנוסף, שיח השוויון האזרחי נוח לשמאל הציוני כי הוא מתקיים בתוך עולם המושגים והתפישות הציוניות ומאותת שאין פה שאיפות לאומיות לשחרור מהכיבוש, להפך – יש קבלה והשלמה איתו.

שיח השוויון האזרחי נוח עבור השמאל הציוני ומאותת שאין פה שאיפות לאומיות לשחרור מן הכיבוש, להפך – יש השלמה עימו

לא סתם עסקה התקשורת המיינסטרימית הישראלית בדגלים, אך ורק בדגלים. אולם הפעם לא מדובר רק בהסתה, שיסוי וצביעת קולקטיב שלם כאיום קיומי; העניין מצביע על משהו עמוק ובעייתי אחר: זה היה שיקוף מאוד ברור לבלבול המסרים בשיח הפנים פלסטיני. כלומר, במקום להנכיח את הסוגיות והתוכן המהותיים, השיח הפלסטיני שוב היה עסוק בסמלים, בתפאורת הרקע, בנוסטלגיה. סלחו לי, אני לא מתפעלת מהנפת הדגלים ו/או מהתפילה בכיכר רבין ולא מהצעדה עם הדגלים עד מוזיאון תל אביב, כי אני מסרבת לשתף פעולה עם מאבק פלסטיני נוסטלגי וגם מנסה לחמוק בכל כוחי מאווירת ה"נתנו להם" של השמאל הציוני.

הפגנה נגד חוק הלאום, 11.08.18. צילום: רחל בית אריה
הפגנה נגד חוק הלאום, 11.08.18. צילום: רחל בית אריה

יש לי שאלות קשות, מורכבות ומאתגרות – לא להנהגתנו היקרה, שממנה אני לא מצפה לתשובה חכמה במיוחד – אלא אלינו, הציבור הפלסטיני על גווניו. איך ייתכן שבן לילה הפך השמאל הציוני "שותף למאבק נגד הכיבוש" – מאבק שפתאום קיבל את הכותרת "מאבק לשוויון"? מהי תרומתו של השמאל הציוני לסיום הכיבוש – או לפחות לביטול חוק הנכבה, האזרחות, העמותות וכו׳ – שאנו נותנים לו לעמוד לצדנו, כתף אל כתף, בכיכר רבין? איך השמאל הציוני הקולוניאליסטי בתפישתו, המגמגם הנצחי, שמטרתו היחידה היא לשמר את משוואת הכוח המדכא, קיבל את מעמד הכבוד של שותף למאבק, ועוד נוהל איתו משא ומתן על הלגיטימציה של נוכחות סמלי הלאום? זהו שוב שיח האדנות שמכתיב לפלסטינים את האיך, המה, והמי – מי קובע מה יקרה בכיכר רבין ומה יהיו גבולות המחאה.

לא ייתכן שהשמאל הציוני יוכל להחליט מתי כן ומתי לא ואיך הוא שותף למאבק הפלסטיני, בהתבסס על רווחים ושיקולים פוליטיים

תחת חסותו ובגללו – בגלל השמאל הציוני-מרכז הזה שלא יוותר אף פעם על עמדות הכוח, על הפריבילגיה, ולעולם ידבר מיליטריזם ובטחוניזם לפלסטינים – לא רק חוק הלאום עבר בכנסת, אלא גם חוק הנכבה, חוק איחוד משפחות, חוק העמותות… יותר מ-55 חוקים גזעניים נחקקו במדינת כל אזרחיה תחת עינו ושתיקתו. לא ייתכן שהשמאל הציוני יוכל להחליט מתי כן ומתי לא ואיך הוא שותף למאבק הפלסטיני, בהתבסס על רווחים ושיקולים פוליטיים.

הקטסטרופה של הפלסטינים היא לא רק חוק הלאום, ולא רק שרשרת החוקים הגזעניים שעברו בכנסת בגיבויו או תוך שתיקתו של השמאל הציוני. הקטסטרופה היא אמונתם של הפלסטינים אזרחי ישראל שאפשר לכרות ברית עם השמאל הציוני ועצם העובדה שהתרגלו לפירורים הפוליטיים שלו. ברית משותפת אפשרית, אבל לא עם השמאל הציוני. היא גם לא יכולה להיות משאלת לב של מדוכאים. יש ספרות ופרקטיקה עניפה סביב בנייתה של ברית מדוכאים, ואותה יש ללמוד ולבצע מחוץ לכנסת, מחוץ לבית האדון. 

מי שעלו לנאום בהפגנה לא היו אמורים לבייש את ממשלת נתניהו, מפני שזו הפסיקה להפתיע כלל. עליהם היה לבייש את השמאל הציוני הדו-פרצופי שעמד מנגד כשהפציצו את עזה, עדיין עומד מנגד כשממשיכים להפציץ את עזה, כשיורים ירי ממוקד, כשמחסלים ממוקד. עדיין עומד מנגד כשיש 800 קטינים פלסטינים כלואים בבתי הכלא הצבאיים, עמד מנגד כשצלבו את דארין טאטור וכלאו אותה – והרשימה ארוכה! מה ההישג הפוליטי שלנו מהכתף הבוגדנית הזאת?!

מי שעלה לדוכן אמור היה לצעוק צעקה מחרישת אוזניים ולהגיד ברורות: די לצביעות הזאת, די לשתף פעולה עם הצביעות הזאת, די לתחנונים הפוליטיים האלה, די לפירורים שהשמאל הציוני זורק לעברנו. אמרו חכמות ממני בשנות השישים, נשים אקטיביסטיות, פמיניסטיות שחורות – כלי האדון לא ימוטטו את בית האדון. וכדי לעשות זאת, צריך כתף אחרת!

ראג'אא נאטור היא עיתונאית, מתרגמת ומשוררת. עובדת ככתבת בטלוויזיה החברתית ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית. כותבת על נשים במזרח התיכון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמי קורעין

    בנפרד מחוק הלאום הנתעב והגורם נזק אדיר לישראל וליהודים בעולם, חייבים להטעין לאור (ולמעשה לחושך) של מרבית דבריה של הכותבת, וגרוע מכך של יהודים שמתנדבים להיות אסקופה נדרסת לכל מה שמריח פלשתיניות (עד כדי ריכוך בייחס להם דמוקרטיה וחילוניות…), כי כל מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, הוא בגדר אנטישמי או אוטואנטישמי נתעב.
    לאלה ייאמר: יש 196 מדינות בעולם, ורק ליהודים לא מגיעה מדינה משלהם…

  2. יוסי אמיתי

    ככל שהתקדמתי בקריאת מאמרה (הרהוט מאוד, יש לומר) של רג'אא נאטור, גברו אכזבתי ותסכולי. ולא שאינה צודקת. אדרבא: היא מבטאת צדק אבסולוטי, שאינו מוכן לקבל סוגי צדק קצת פחות אבסולוטיים. הוא דורס בדרכו המאוד צודקת כל בדל סיכוי לשיתופי פעולה עם גורמים אחרים בחברה הישראלית הריאלית, שאתם ניתן להתקדם באורח מצטבר מהישג חלקי להישג חלקי, ובכך ליצור מאסה קריטית הדרושה לשינוי המיוחל. הצדק האבסולוטי הזה הוא מתכון ודאי לבדידות מהפכנית מזהרת ולכישלון מהפכני מהדהד.
    שני דברים במיוחד צרמו לי במאמרה של רג'אא: האחד, ההתייחסות למדינת ישראל בקווי 1967 כ"כיבוש" (אשר, בתור שכזה, חייב לעבור מן העולם, ושום מאבק "חלקי" קונקרטי אינו ראוי, והבוז ליום קטנות כמו המאבק לביטול חוק הלאום). ראוי להזכיר כי החל מ-1988 הציב אש"ף, בהנהגת ערפאת, את הקמת המדינה הפלסטינית בקווי 1967, לצד מדינת ישראל, כיעד למאבק הפלסטיני. ושמא גם הוא וחבריו בין ה"בוגדים"? והדבר השני: התרשמתי בבירור כי, על אף האזכור לגנאי של "השמאל הציוני", ביטויי הגנאי החריפים היו שמורים להנהגה הערבית במדינת ישראל, ובעיקר – מבלי לציין שמות – נגד אישים כמו איימן עודה, והאסטרטגיה של הקמת "מחנה דמוקרטי" שהוא מקדם. הטחת ביטויי הגנאי הללו היא עוד מתכון לבדידותם של "המהפכנים הצודקים".
    מעבר לכל הנ"ל, אני, הנאיבי, מאמין בכל מאודי בשותפות יהודית-ערבית, ובמאבק לשוויון ולדמוקרטיה, שאינו סותר בשום פנים את המאבק לסיום הכיבוש (של 1967), ולכינון מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל דמוקרטית ושוויונית.

  3. דןש

    מה בין הכיבוש לבין חוק הלאום. אלא אם יש מי המתיחם ל"כיבושי" מלחמת העצמאות .
    למי שמערער על גבולות מדינת ישראל שנקבעו בהסכמי הפסקת האש ושמשו בסיס להסכמי השלום עם מצרים וירדן ולהסדר עם ממשלת לבנון וליציאה מרצועת עזה.
    אפילו הסכם גניבה מתבסס על גבולות אלו ובבוא היום יתייחסו אליהן גם במהלך הקמת המדינה הפלסטינאית.

  4. Mosheshy

    "כלי האדון לא ימוטטו את בית האדון."

    מדוייק.

  5. דן

    התנגדות לאיזה "כיבוש" בדיוק ? די ברור מהמאמר שהכוונה ל"כיבוש" של מדינת ישראל בידי ה"ציונים". למעשה הגברת נאטור עושה שירות גדול לימין הקיצוני שזו טענתו שלו – שהערבים הישראלים לא מעוניינים בשיוויון אזרחי אלא בביטול ה"כיבוש" של שנת 48 ואיחוד פיזי מדיני ופוליטי עם אחיהם בשטחים שנכבשו ב 67.
    אחרי שהבהרנו נקודה זו, מעניין איך הגברת נאטור חושבת שאפשר להוציא לפועל דרישה כזו – ומה ערבים רבים חושבים בעצמם על דרישה כזו.
    כאמור, שירות גדול לימין.

  6. איש חופשי

    זו באמת בעיה כאשר הציונות מנסה לעצור את הכיבוש הערבי הקולוניאליסטי שהשתרש באיזור במשך למעלה מ1000 שנים.
    יקח בוודאי יותר מ100 שנים להשתחרר מעול הקולוניאליסטים הערבים המוסלמים שהגיעו מערב לאיזור הזה וכפו את הדת, התרבות והלאום שלהם על המקומיים.
    לא נורא, היהודים חיכו 2000 שנים ויחכו עוד קצת כדי שהתובנה שהם חזרו הביתה תשקע ותחלחל.

  7. ליכודניק

    "ראג'אא נאטור היא עיתונאית, מתרגמת ומשוררת. [..]. כותבת על נשים במזרח התיכון"

    אם כך, אני מניח שהיא יודעת יותר ממני על המזרח התיכון, העולם הערבי והמוסלמי.

    היא נאבקת על "זכות לשחרור הלאומי מעול הכיבוש"- כיהודי, אני חושב שהשחרור הזה יביא לעוד מדינה אלימה כלפי פנים וחוץ, כמו כל המדינות בעולם הערבי והמוסלמי. פרט לתוניסיה, נניח.