string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לימודי אזרחות או לימודי לאומיות

לא משנה מי יוביל את לימודי האזרחות, גוראון או אוחיון, חילונית/שמאלנית או דתיה/ימנית, משום שכל עוד התפיסה הרווחת היא שתפקידם להקנות ערכים, אין מדובר בלימודי אזרחות
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

לפני כשבועיים התבשרנו כי עינת אוחיון תחליף את יעל גוראון בתפקיד המפקחת הראשית (מפמ"ר) על לימודי האזרחות. לרגע געשה הרשת בגלל השם ("אוחיון המזרחית תחליף את גוראון האשכנזית"), אך כשהתברר כי השם הוא מנישואין, ההתרגשות האתנית התחלפה בהתרגשות פוליטית (גוראון "השמאלנית-חילונית" תוחלף על ידי אוחיון "הדתית-ימנית"). בחלקה, התרגשות זו נקשרה לפוליטיזציה של לימודי האזרחות ולתפיסה כי כל שינוי בספר הלימוד או תזוזה של הדמויות הביורוקרטיות העוסקות בנושא ירעידו את אמות הספים. בדברי הבאים אני רוצה לערער על תחושות אלה ולתהות האם שינויים כאלה או אחרים מסמנים שינוי מהותי בלימודי האזרחות או רלבנטיים בכלל להבנתו של מקצוע זה ומשמעותו בהקשר הרחב?

הוויכוח המוכר בנושא לימודי האזרחות נסוב על השאלה האם תוכנית הלימודים באזרחות היא יותר דמוקרטית או יותר יהודית? עניינו בשאלה איזה צד בנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" משרת ספר לימוד זה או אחר, לאיזה צד נוטה שר זה או אחר, או לאיזה צד נוטים המורות והמורים המלמדים בכיתה אזרחות. אלא שמרגע שאנו מקבלים שזו השאלה וזה העניין, אני טוען שלמעשה ויתרנו על האזרחות. מדוע?

הוויכוח סביב נוסחת הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית הוא ייחודי לישראל, והוא מערבב מין בשאינו מינו. דמוקרטיה זו צורת משטר, ויהודית זו שאלה של זהות או תרבות. השאלה אם הצירוף הזה אפשרי או לא, והאם ניתן לגשר על הפער בין היהודית לדמוקרטית אינה מענייני. במיוחד, בעיני הצטרפות לוויכוח הזה מפילה אותנו לפח של דיון המרחיק אותנו מעיסוק מהותי בשאלת האזרחות.

באנגליה למשל, מוטרדים מבעיית האדישות הפוליטית לכאורה של אנשים צעירים, ומכאן שאלת האזרחות היא כיצד הם יהיו לאזרחים פוליטיים, בעלי תודעה פוליטית דמוקרטית ורצון להיות אזרחים אקטיביים. במילה אחת, מה שמעניין את המחקר על לימודי האזרחות הוא "השתתפות". נקודת המוצא לשאלת ההשתתפות היא התפיסה, עוד מאז ימי הפוליס היווני, לפיה להיות אזרח משמע להיות בעל מעמד המקנה לאדם את הזכות לקחת חלק בשלטון. מעמד זה מאפשר – ובתפיסה האריסטוטלית, מחייב – להיות שולט ונשלט. קרי, לקחת חלק ביצירת החוקים שמכוחם האזרח פועל.

הוויכוח הערני בישראל אינו דומה במאום. במקום ויכוח על מעמד האזרח ומקומו כאזרח משתתף, הוויכוח הוא על ערכים, או מה שלפחות נתפס בדיון הציבורי והפוליטי כערכים. כך, השאלה היא האם לימודי האזרחות מעודדים את הנערות והנערים להיות יותר יהודים ("לאומיים") בזהותם או יותר דמוקרטיים בעמדותיהם ("חילוניים"). להיות בעל ערכים זה אמנם חשוב, אבל זו לא אזרחות. בשביל להיות בעל ערכים כל מה שצריך זה לאמץ את הערכים. כדי להיות ערכי לא נדרשת פעולה אקטיבית בעולם. מספיק להיות! לבחור צד ולהניף דגל (יהודי או דמוקרטי, או שניהם).

אם כך, מדוע זה לא משנה מי יוביל את לימודי האזרחות, גוראון או אוחיון, חילונית/שמאלנית או דתיה/ימנית? פשוט: כל עוד התפיסה הרווחת היא שלימודי האזרחות נועדו להקנות ערכים, אין מדובר בלימודי אזרחות. לימוד ערכים זה דבר פסיבי, זה עניין של אינדוקרטינציה והפנמה של סט ערכים (טובים או לא, מוסכמים או לא, זה לא רלבנטי לטיעון כאן). בסופו של תהליך הלמידה, התלמיד הפנים את הערכים או לא. מבחן ההצלחה היא קבלת הערכים, יהיו אלה ערכים דמוקרטיים או לאומיים או שניהם, חינוך לערכים הוא חינוך לצייתנות לסדר ומטרתו התקבלות התלמידה לחברה כאזרחית ראויה, מצייתת לכללים ולערכים של החברה. במלים אחרות, זהו חינוך ללאומיות ולא לאזרחות, וזו דרכה של המדינה לקבוע מי שייך ואיך משתייכים.

עמיתתי וחברתי הללי פינסון הפנתה את תשומת לבי לכך שלאחרונה הכריזו בבריטניה על תכנית לימודים ל"ערכים בריטיים", כתגובה לסנטימנט הגובר נגד רב-תרבותיות (ובעיקר נגד המוסלמים) ובעד "זהות בריטית". לטעמי זה רק מחזק את הטענה שלי כאן, שהעיסוק בלאומיות דוחק את העיסוק באזרחות.

לימודי אזרחות במשמעות הפוליטית הם ביקורתיים מיסודם. הם במשתמע שואלים איך נחנך את הבוגרים והבוגרות להשתתף ולערער על הסדר הקיים. זוהי לא תפיסה של שייכות פסיבית, אלא של פעולה אקטיבית

כאמור, מהעת העתיקה האזרחות היא ביטוי למעמד מול החוק (לא מול הלאום) ולמקומו של האזרח בכתיבת החוק. תפיסה זו רואה את האזרחית הטובה כמי שלא עומדת מנגד, אלא לוקחת חלק בקביעה מה טוב ומה ראוי. האזרח לא מקבל את הסדר כנתון, כי בכל רגע נתון יש מקום להתווכח מהו הסדר הראוי. מכאן, לימודי אזרחות במשמעות הפוליטית הם ביקורתיים מיסודם. הם במשתמע שואלים איך נחנך את הבוגרים והבוגרות להשתתף ולערער על הסדר הקיים. זוהי לא תפיסה של שייכות פסיבית, אלא של פעולה אקטיבית. מנקודת המבט הזו, גם החינוך לאזרחות ליברלית הוא אוקסימורון. האזרחות נדרשת לפעולה ואילו הנחת היסוד של האזרחות הליברלית היא שזכויות האזרח נתונות מראש, והאזרח הוא מיכל פסיבי הקולט אותן. האזרחית הליברלית אינה זו המייצרת את הזכויות לפיהן היא חיה.

אם כך, להיכנס לוויכוח על יהודית ודמוקרטית זה ליפול למלכודת. פינסון, מבקרת חריפה של ספר הלימוד מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה, נאלצת לצאת להגנתו כאשר המכון לאסטרטגיה ציונית מכריז עליו כספר פוסט-ציוני. למה? כי אם הוויכוח הוא על ערכים, אין ברירה אלא לאמץ את הערך הדמוקרטי המכיל על פני זה הלאומי המדיר. יוסי דהאן (חבר ועמית גם הוא) נמצא בבעיה דומה. גישתו לחינוך לאזרחות מבוססת על תיאוריה של צדק של ג'ון רולס, ומציעה לשכלל את תפיסת האזרחות הליברלית על ידי הכרה ביחסי הכוח בחברה ותביעה להליך הוגן וצודק בקביעת הזכאויות החברתיות. אולם, קבלת הנחות היסוד הליברליות של רולס משמען להישאר לכודים במצב ההיסטורי בו מקורן של הזכויות המודרניות הוא במעמד הבינוני ועיקרן ביסוס מעמדו והרחבת חופש הפעולה שלו.

דהאן לא עיוור לכך ולכן הוא אינו מסתפק בכך שהמדינה תימנע מלהתערב בזכויות הפרט (מה שמכונה חירות שלילית), אלא דורש כינונה של חירות חיובית. כך, הוא תובע מהמדינה ליצור את התנאים ההוגנים שיבטיחו חלוקה צודקת של המשאבים החברתיים. ואולם, בהצמדותו למודל הרולסיאני דהאן לא מציע למודרים, למוכשלים ולמוחלשות דרך להיות שותפים בהגדרתן מחדש של הזכויות. גישה זו שיש לה נטיה חוקתית ולגליסטית חזקה למעשה מותירה את הפרשנות לזכויות בידי בתי המשפט, הנדרשים (ללא הצלחה) לאמץ תפיסה מרחיבה של הזכויות שכוללת את מכלול הזכויות החברתיות. הסיבה לכך היא פשוטה, כפי שיודעים דהאן ורבים אחרים, השופטים בתוך עמם הם יושבים, ועָמם הוא המעמד הבינוני ולא אלה הזקוקים נואשות להגדיר מחדש את הזכויות שתהיינה אוניברסליות למעשה ולא רק להלכה.

במלים אחרות, כמו המאבק על הערכים הדומיננטיים, כך גם המאבק על אזרחות ליברלית מבוססת זכויות מעודד תפיסה פסיבית של האזרחות, במקום מאבק על היכולת והצדק בהגדרתן מחדש. יכולת זאת – לחיות בהתאם לחוקים ולזכויות שלקחת חלק ביצירתם – היא המהות של היותך אזרחית. ואת זה לא מלמדים בשיעורי האזרחות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמולן

    האתר הזה מכיל לפחות טון טקסטים בעד אזרחות ללא תנאים. ועכשיו, שאלוהים יעזור לכם, כמה רפובליקנים של אזרחות-כתוצאה יצאתם. אני אפילו לא מעלה את השאלה מי מחוקק את החוק, אם לא הלאום, ומה נגזר מכך ממעמד האזרח מול החוק בקהילה אקטיביסטית שבה האזרחים משתתפים בחקיקה (רמז – הם קצת לאומיים). ממש לא. אבל הטענה שאזרחות טובה היא קודם כל פעלתנות אדישה לתוכן, כי אנגליה, מטופשת ממש כמו מה שנערי הגבעות יעשו עם הטענה הזן מחר בבוקר. עוד רמז: לא תתפסו אותם, הם פעלתנים יותר, כלומר אזרחים טובים יותר.

  2. ליכודניק

    הבעיה היא שתיכון ישראלי הוא מקום גרוע ללמד אזרחות, במובן שהכותב מדב עליו-
    כלומר חיים לפי החוקים שהשתתפת ביצירתם.

    התיכון הישראלי קרוע בין הנחיות של משרד החינוך, העירייה, ארגון המורים, דרישות של ההורים ויכולות של הילדים.
    הילדים מתרכזים בעיקר במה שלבחינה. אם הם "ילדים טובים"- במה שלבחינה במקצועות ריאליים, שמובילים להייטק.

    אני אומר בכאב, שמי שרוצה לתת לילדיו התנסות דמוקטית- עדיף שיישלח אותם לתנועת נוער, חוג מתאים, או פשוט יעודד אותם לפעילות עם חבריהם.

  3. יוסי ברנע

    ישראל איינה מדינת לאום וגם לא דמוקרטיה ליברלית ולכן כל חינוך לפעילות פוליטית לשינוי המצב יתנגש בקיר המציאות ויסכן הסיכוי לקבלת עבודה בממסדים השונים.