string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

מאחורי ה-Wellness יש כאב אמיתי

אופורטוניסטים רבים גוזרים קופון על נשים, תוך טיפוח פנטזיות לא מציאותיות והבטחה לריפוי מדומה. אבל תעשיית ה-Wellness המשגשגת בדמותן של נשים כמו גווינת' פאלטרו חושפת את כאבן המתמשך של נשים שהממסד עיוור למצוקתן
רוני גרוס

בסוף השבוע האחרון קראתי כתבה על גווינת' פאלטרו במגזין ה"ניו יורק טיימס". היתה זו – בי נשבעתי – אחת הכתבות המרתקות ביותר שקראתי בשנים האחרונות. על גווינת' פאלטרו! אני מודה ששכחתי מקיומה לחלוטין כבר זמן רב. אבל מתברר שבארצות הברית לא רק שלא שכחו מקיומה, אלא שהיא עומדת בראשו של תאגיד רווחי ביותר בשם Goop, הפועל בחלל – האינסופי, כך נדמה – של שוק מוצרי הנשים. במילים אחרות, גווינת' פאלטרו הפכה לגורו של משהו שאין לו עדיין מושג מקביל בעברית: Wellness.

עכשיו, אתן יודעות היטב מה זה Wellness. שמעתן מספיק פעמים על שייקים ירוקים, טיפולי גוף-נפש (או "גופנפש"), ניקוי רעלים בני יומיים, ניקוי רעלים בני שבועיים, ריטריטים בשתיקה, ריטריטים לא בשתיקה, צ'יה, גוג'י בריז, טיהור הילות, מכנסי יוגה מבד טבעי ונושם, ועוד כהנה וכהנה, כדי לגלגל עיניים עד לביתה של פאלטרו בלוס אנג'לס ובחזרה. במילים אחרות, Wellness הוא מושג מטרייה שתחתיו חוסים כיום מגוון עצום למדי של דברים, החל ממזונות-על מוטלים בספק, וכלה בפעילויות שנועדו לספק ריפוי עמוק למחלות כרוניות (מוטלים בספק לעתים גם כן).

המשותף לדברים האלה: על כולם אפשר לשים תג מחיר. תג מחיר גבוה, כך פאלטרו גילתה, תוך שהיא מרחיבה את מאמצי השיווק האגרסיביים שלה, לעתים על חשבון אמינות המוצרים שהיא משווקת. פאלטרו התחילה לגזור קופון על רוח התקופה: הדרישה ההולכת וגוברת למוצרים, סדנאות, טיפולים ומה לא, שאמורים לגרום לנו להרגיש שאנחנו מטפלות בעצמנו כהלכה. כהלכה = תוך שאנו מתהלכות ברחוב במכנסי היוגה הנושמים עם שייק סרפדים ביד. כהלכה = באמצעות טיפול קריסטלים שנחצבו בהימלאיה ומלח שולחן שנחצב בהימלאיה.

אך מכנה משותף נוסף לדברים האלה הוא עמוק יותר וראוי יותר לבחינה מהגלייתם אל פינת הדאחקות השבועית על סדנת הרפייה לצלילי קערות טיבטיות. הגם שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" היא לא פחות ממופת של עיתונאות, גם הפעם, בדומה לכתבות רבות כל כך שקראתי בשנים האחרונות, עשתה לעצמה הכתבת, טאפי ברודסר-אקנר, חיים קלים, ונותרה בגבולות הביקורת הנוחה – הפעם, על פאלטרו, המנצלת ללא ספק וללא עוררין דרישה של מיליוני נשים כדי להתעשר, ותוך כדי כך, על תעשייה שלמה של Wellness, שאינה דורשת מעצמה לעמוד בסטנדרטים המחמירים של מדע קונבנציונלי.

קל להישאר באזור הנוחות של ביקורת מהסוג הזה; קל מדי. אך האם זהו השירות הטוב ביותר שנשים זקוקות לו בימים אלה? ביטול של כל מה שלא עבר ביקורת עמיתים וסמיות כפולה? הרשו לי לחלוק על כך. ובאותה נשימה, הרשו לי להגן על עצמי מראש – אין בכוונתי להכשיר כל טיפול אלטרנטיבי תחת השמש. גם זה, כמו הגנה עיוורת על כל טיפול קונבנציונלי, אינו שירות טוב עבורנו. מה שמעניין הוא אותו חלל אינסופי שנפער בין שבר האמון ברפואה הקונבנציונלית, לבין אלטרנטיבות טיפוליות שצצות סביבנו כמו פטריות אחרי הגשם. הבנת החלל הזה, שנשים רבות יותר ויותר מוצאות את עצמן מנווטות בו כמו במבוך, הוא הכרחי להבנת צורך עמוק וחשוב הרבה יותר: ההזדמנות לחפור מתחת לפני השטח של המוצר החדיש ביותר, ולעבור בירור אמיתי של נסיבות חיינו.

גווינת׳ פאלטרו על שער ה״ניו יורק מגזין״
גווינת׳ פאלטרו על שער ה״ניו יורק מגזין״. גוזרת קופון על רוח התקופה (מקור: אינסטגרם)

הצרכנים: צרכניות

פאלטרו משווקת לקהל יעד כמעט בלעדי של נשים, ולא בכדי; כוח הקנייה של נשים כיום הוא אדיר, גדול יותר מאי פעם בעבר. "השוק המתפתח החזק ביותר בעולם איננו סין, אלא שוק הנשים", אמרה לאחרונה סילביה אן היולט, כלכלנית ידועה המתמחה בסוגיות של מגדר. זה, כמובן, לא מפתיע. מרגע שנשים החלו לצאת לשוק העבודה, הן החלו להחזיק באפשרות לקנות. השוק לא נשאר מאחור, ומיהר להגיב – מוצרים לנשים החלו להתפתח בכל אפיק אפשרי.

היתה זו נעמי וולף בספרה המכונן "מיתוס היופי" (2002), שפתחה דיון מרתק והכרחי על הדרישה מנשים לרכוש (בגדים, מוצרי טיפוח, ועוד ועוד) כבסיס לאפשרותן להיחשב נשים נורמטיביות – דרישה שהלכה וגדלה ככל שכוחן הכלכלי הלך וגדל. וולף מראה כיצד נשים מנתבות סכומי עתק מהכסף שהן מרוויחות על מנת לדבוק בסטנדרטים החברתיים הלא-מציאותיים של יופי פיזי. שווקים שלמים של מוצרים שאפשר לטעון שהם לא הכרחיים בעליל, החלו לפרוח. תעשיית הקוסמטיקה בלבד מגלגלת מיליארדי דולרים מדי שנה, והביקוש רק הולך וגדל.

אם ככה, למה לעצור באיפור ובגדים? סמכו על האמריקאים שיידעו למצוא את נקודת התורפה החדשה שלנו כדי למכור לנו עוד ועוד. ברודסר-אקנר עמדה היטב על פריצתו של שוק ה-Wellness לחיינו: "ביום שבו המונח 'להשיג הכל' איבד מקסמו בקרב נשים, ה-Wellness הגיע לאסוף את השברים". לדבריה, אחרי שנים רבות שבהן נשים התאמצו להיות גם וגם וגם (גם אמא, גם קרייריסטית, גם בת זוג), בפשטות, נמאס להן. מה ששווק לנו כחירות, התגלה כשכלול של רשימת הדרישות הבלתי אפשריות, שמביאה נשים אל קצה גבול היכולת שלהן. "ה-Wellness הגיע כי היה בו צורך", היא כותבת.

בכתבה מ-2010 תחת הכותרת Eat, pray, spend, ג'ושאנדה סאנדרס כתבה על הז'אנר הספרותי הפופולרי Priv-lit (ספרי עזרה עצמית), שמגלם את החלום האמריקאי החדש: החלום לעבור מסע רוחני לשיפור עצמי, הכרוך בעבותות הצרכנות. גם בכל הנוגע לספרות העזרה העצמית, הקהל הוא נשים. סאנדרס העמידה לבחינה את "לאכול, להתפלל, לאהוב" מאת אליזבת' גילברט, ספר שהיה לרב מכר בינלאומי ובו מגוללת גילברט כיצד עזבה הכל – עבודה מכניסה ונוצצת, בעל מושלם ודירה בניו יורק – כדי לטייל בעולם בלי מטרה, רק על מנת למצוא את אהבת חייה על חופיה המוזהבים של מדינה אסיאתית ענייה.

מי לא רוצה להיות גילברט? ובכן, בינתיים, גילברט הספיקה להתחתן עם אותו גבר שמצאה על החוף (ולכתוב על כך רב-מכר נוסף), להתגרש ממנו ולהתחתן מחדש עם העורכת שלה (על כך, ככל הידוע לי, לא כתבה ספר). אז אולי: מי לא רוצה להיות גילברט, מודל 2010? אם לשפוט לפי מכירות ספרה הראשון, התשובה היא: כולן.

איור של Tara Booth (מקור: אינסטגרם)
איור של Tara Booth (מקור: אינסטגרם)

לפני חודשים ספורים, בעין הסערה של משבר המים בדרום אפריקה, מגזין "גלאמור" פרסם כתבה בשם Without Water, the Women of Cape Town Are Redefining ‘Self-Care’. הכתבת אלכסנדרה פטרי שוחחה עם נשות קייפטאון שהיו רגילות לחיות כמוני וכמוך, מי שקוראת שורות אלה: אספקה בלתי נגמרת של מים נקיים, שמאפשרים שגרת טיפוח יומית לפי הסטנדרטים שוולף שרטטה בספרה – איפור יומיומי, טיפוח שיער ראש, הסרת שיער גוף, כביסה של בגדים אחרי שנלבשו פעם אחת בלבד. הנשים שהתראיינו מעולם לא נדרשו לערער על שגרה זו, וראו בה Self-Care בסיסי. עם הקצאה מחדש של מים זורמים ל-50 ליטר ביום בלבד, לראשונה בחייהן הן נאלצו להתמודד עם ההבנה שמה שנתפס כבסיסי הוא מותרות; בהיעדר מים זורמים בשפע, רבות מהן הפסיקו להסיר שיער מהרגליים ומחלקי גוף אחרים, גזרו את שיערן הארוך, וצמצמו את השימוש באיפור באופן ניכר.

בפסקה קצרה אחת מתוך כתבה ארוכה, נותנת פטרי במה להבנה שמה שנחשב "נורמלי" עבור נשים רבות, הוא לא יותר ממנגנון משומן של שיווק ומכירות. "נשים רבות מדברות על האופן שבו צמצום השימוש במים פתח להן פתח לבחון כיצד לקחו משאבים רבים כמובנים מאליהם," היא כותבת. "המצב גם הפנה את תשומת לבן של הנשים לאורח החיים שהוא מנת חלקן של קהילות רבות בקייפטאון מאז ומתמיד, במיוחד קהילות שחיות ביישובים לא מוכרים".

סאנדרס ו-וולף הצביעו על הבעייתיות של מה שנחשב Wellness ו-Self-Care: ההנחה שנשים הן במהותן פגומות, והאפשרות היחידה העומדת בפניהן לתיקון הפגמים הללו היא באמצעות רכישה אינסופית של מוצרים לשיפור עצמי (יהיו אלה בגדים ואיפור; תהא זו הפסטה שגילברט התענגה עליה – ברומא כמובן). גופנו ונפשנו יעברו תיקון באמצעות מעגל מתמיד של צרכנות. הפרס: דגם חדש, שמח יותר, יפה יותר, מוצלח יותר – של עצמי.

החולים: חולות

הביקורת המדויקת של סאנדרס לצד זו של ברודסר-אקנר (שחתמה את כתבתה במילים "זה היה מגוחך לחלוטין", בתשובה לשאלת אחותה על איך היה בכנס של Goop) חשובה; לא רק שגוזרים עלינו, הנשים, קופון, אלא זהו קופון שיכול להוביל לפגיעה בגוף ובנפש; החל מחיים תחת התחושה התמידית שאנחנו לא מספיק טובות, וכלה בפנייה לטיפולים נפשיים ופיזיים שניתנים על ידי אנשים שהסמכתם לא ברורה, אופורטוניסטים רבים – ביניהם אופורטוניסטיות כמו פאלטרו ואחת מהגורואים הגדולים של ה-Wellness, אופרה ווינפרי – באים לחמוס את כספנו תוך טיפוח פנטזיות לא מציאותיות והבטחה לריפוי מדומה.

עם זאת, התעלמות ממה שמגמות אלה מסמלות היא התעלמות מכאב אמיתי ביותר. לפני שנה, התפרסמה במגזין Quartz כתבה שנקראה Women are flocking to wellness because modern medicine still doesn’t take them seriously. היש צורך להרחיב? כן. אפילו אחרי הכותרת, שמספרת לנו כבר סיפור שלם, חשוב לשים לב לכמויות המדהימות של נשים שכאבן האמיתי ביותר – בין אם מדובר בכאבים הנוגעים למחזור החודשי, ובין אם מדובר במצבים מסכני-חיים – זוכה ליחס מבטל. מחלות אוטואימוניות, שהן מנת חלקן של נשים יותר מאשר גברים, מסווגות לעתים קרובות יותר כנובעות ממצב נפשי ותו לא, ולכן אינן זוכות לטיפול הרופאים; נשים הסובלות מאנדומטריוזיס ואפילו מטרשת נפוצה זוכות לעתים קרובות לאבחון נכון – אם בכלל – רק לאחר שנים על גבי שנים, על אף שהן פוקדות רופאים באופן קבוע; ואפילו בכל הנוגע למחלות שפוגעות בנשים וגברים כאחד, נשים נמצאות בסיכון גבוה יותר לא לקבל טיפול רפואי הולם.

Georgie Wileman, Endometriosis, 2014-2017
Georgie Wileman, Endometriosis, 2014-2017 (מקור: אינסטגרם)

גם מחלות נפשיות שפוגעות בנשים כמו דיכאון קליני נמצאות בתת-אבחון, ואף אינן מוגדרות כמחלות כלל. פוסט-טראומה מורכבת, שהיא מחלת נפש שדומה באופיו לפוסט-טראומה אך יש לה היבטים מגדריים ברורים ושונים לגמרי, ושמצריכים טיפול והתייחסות שונים, אינה חלק מה-DSM העדכני ביותר. כך, נשים שורדות זנות והתעללות מינית חיות לפעמים חיים שלמים בלי טיפול הולם לפוסט-טראומה המורכבת שממנה הן סובלות.

בשנה שעברה, הקימה שרה טנקמן הישראלית את קרן בריאה, השמה לה למטרה לשפר את השירות, הנגישות והטיפול שנשים מקבלות במערכת הבריאות. "כשהרפואה מדברת על 'גוף האדם' היא מדברת על גברים", נכתב באתר הארגון. קרן בריאה נולדה בדם. טנקמן כותבת, "באפריל 2014 הייתי בהריון עם בני ובתי, הריון תאומים שנוצר כתוצאה מטיפולי הפריה. יום אחד, באמצע חודש חמישי, התחילו פתאום כאבים לא ברורים. החלטתי ללכת להיבדק במוקד נשים של קופת החולים. מרגע לרגע הכאבים התגברו, ואני התחלתי להיכנס ללחץ. כאשר נכנסתי סוף סוף לחדר הרופא, הודעתי לו שמשהו לא תקין, והתחננתי לעזרה… זו הייתה אבחנתו – לחץ מוגזם של הריונית היסטרית". ההריון של טנקמן הסתיים בלידה שקטה, לאחר שמצוקתה בוטלה כהיסטריה ומצוקת העוברים לא זוהתה.

ואלה רק דוגמאות ספורות מתוך המון. האם זה מפתיע שנשים מנסות לקחת את גורלן בידיהן?

החלוצים: חלוצות

אם כן, הנחת המוצא שנשים הן במהותן פגומות אכן הורסת את חיינו. אבל מה עם כל הנשים שבאמת סובלות? שגופן ונפשן זועקים לטיפול? כשאין התייחסות, כשאין פרוטוקולים מתאימים, כשאין פתרונות – נשים מגייסות תושייה בלתי רגילה ופונות לעזור לעצמן.

הסרט הדוקומנטרי The Bleeding Edge שיצא לפני חודש בנטפליקס, מגולל את סיפורן המדהים של עשרות אלפי נשים שנפגעו מהתקן שנועד לספק להן פתרון פשוט וקל לעיקור, במקום קשירת חצוצרות. ההתקן, שנקרא Essure ויוצר על ידי חברת התרופות המובילה Bayer, הינו סליל קטן שמוחדר לחצוצרות, שם הוא אמור לייצר דלקת מקומית שתסגור את החצוצרות לצמיתות. אלא שנשים רבות שעברו את תהליך החדרת הסלילים החלו לפתח תסמינים שונים של דלקות כרוניות, כאבים עזים ודימומים כבדים. כשרופאים ניגשו להוציא את ההתקנים מגופן, גילו הנשים שמעולם לא פותח פרוטוקל להוצאת ההתקנים, שכן הם נועדו להישאר בגוף לנצח; הסלילים הקטנים נשברו בתוך גופן כשרופאים ניסו לחלצם, וכך החלו הנשים לעבור מסעות מייסרים, שחלקם נגמרו בכריתות רחם, הריונות בלתי רצויים ופגומים, וחיים עם חולי כרוני ומנוון.

תחילה, הרופאים לא הקשיבו. או אז החליטה אישה אחת להקים קבוצת פייסבוק לנפגעות ההתקן, ונשים החלו להגיע בהמוניהן. קבוצה זו של נשים, שגדלה מיום ליום, השקיעה מזמנה ומשאביה לאסוף מידע ונתונים, סטטיסטיקות ועדויות שאף גורם לא היה מוכן לאסוף: לא ה-FDA, האחראי על אישור כל מכשיר רפואי שמופץ לקהל הרחב; לא חברות קונגרס, אליהן הנשים פנו; ובטח שלא חברת באייר, שעד היום מכחישה את הטענות. רק בעקבות עליית הסרט השנה, הסירה באייר את Essure מהמדפים, בטענה שהמכירות ירדו.

אלמלא לקחו הנשים הללו את המושכות, הן לעולם לא היו זוכות להכרת הממסד. בסצינה מטרידה במיוחד, נראית אחת הנשים פונה לגינקולוג בכנס הגינקולוגים הגדול בארה"ב ושוטחת בפניו את הסבל שעברו היא וחברותיה. "את לא יודעת על מה את מדברת, את מדברת שטויות", עונה לה הרופא, והולך לדרכו.

בכל יום אני עדה ליוזמות דומות של נשים, שצמחו מתוך כאב ועיוורון מוחלט של הממסד למצוקתן. יותר ויותר נשים פונות לפורומים אינטרנטיים במדיות חברתיות שונות כדי לקבל עצות רפואיות; הן יודעות שחכמת ההמונות טובה לעתים קרובות מביקור אצל הרופא. בכתבה על גווינת' פאלטרו, ראיינה  ברודסר-אקנר רופאה גינקולוגית שהיא ממבקרותיה החריפות ביותר של העצות הרפואיות הניתנות על ידי Goop. אותה רופאה מביעה את דאגתה על המטופלות שמגיעות אליה עם חששות בלתי מבוססים. "הדבר היחיד שנשים צריכות לדעת", הרופאה אומרת, "הוא שהדבר היחיד בינן לבין HIV או זיבה הם מילימטרים ספורים של לטקס, אז שימו קונדום וזהו!"

האם זה באמת הדבר היחיד שאנחנו צריכות לדעת? אחד הדיונים הנפוצים ביותר בקבוצות נשים שאני חברה בהן, הוא על מגוון אמצעי המניעה – ביניהם קונדומים – והאפשרות לבחור ביניהם. נשים שסובלות מאלרגיה ללטקס מחליפות טיפים עסיסיים על מותגי קונדומים שניתן להשיגם במשלוחים מיוחדים מחו"ל, במקום לסבול מדלקות חוזרות ונשנות. וזו רק דוגמה אחת לשפע המידע הזמין לי ולנשים רבות כיום דרך שיתוף מידע שלא מגיע אלינו מהרופאים שלנו.

נשים חולקות זו עם זו מידע יקר ערך; על בדיקות אלטרנטיביות לאבחון דלקות כרוניות, על הגינקולוגים שיודעים כיצד באמת לטפל במחלת מין מסוימת, על טיפולים רגשיים שנועדו למי שמתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת, על מזונות שעדיף להימנע מהם אם את סובלת מ-PMS. על התעקשות להבין מה קורה לנו, למצוא תשובות, למצוא פתרונות.

השיחות האלה, המתנהלות הרחק מעיניהם הממשטרות של רופאים ורופאים, הן חלוציות וחתרניות. והן בעיקר מאפשרות לי ולנשים נוספות לחקור את חיינו, גופנו ונפשנו באופנים שלא התאפשרו לנו בעבר. האם יש בכך סכנה וסיכונים? כמובן. אך אני רואה גם – ואולי אף יותר – יתרונות. נכון, בעידן הפייק ניוז ואינסוף המידע הזורם מכל עבר, כולנו עשויים ליפול קורבן למידע שקרי ומסולף. אך האלטרנטיבה, שבמסגרתה הידע נותר נחלתם של בודדים בלבד – גם הם בני אדם, גם הם טועים, גם הם לא יודעים הכל – אינה עדיפה עליי.

אפשר לפטור את המגמה של נהירה אחר Wellness כעוד גחמה קפיטליסטית ניאו-היפית שתחלוף כשם שהפציעה לחיינו. ייתכן שכך הוא. אך בבסיסה עומדת הדרישה של נשים שלא להשלים עם הכאב האמיתי לחלוטין שהוא מנת חלקן, ולדרוש לעצמן יותר: יותר יחס, יותר טיפול הולם, יותר בריאות. להיות מטופלת פאסיבית בידיו של רופא אינה אפשרות קבילה יותר. על הממסד הרפואי להתמודד עם כשליו, ועלינו הנטל לפלס דרך בין הטיפות, לדאוג לעצמנו ככל האפשר בלי להינזק, לנסות למצוא מרפא בעולם שעדיין לא הדביק את הקצב.

רוני גרוס היא כותבת ופרשנית פמיניסטית

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אורלי אלכסנדר

    כתבת מעולה!
    העולם לא בנוי לאפחדת ובטח לא לנשים, לכן הן חולות כל כך.
    אנחנו מכשפות ונמצא את מה שאנחנו מחפשות
    הדרך קצת מבלבלת.
    זה כל כך נכון וכל כך מרגש שנשים חולקות ידע ודואגות לעצמן. אני שותפה לכמה קבוצות כאלה. אחת שאני אוהבת במיוחד היא קבוצת נשים בגיל המעבר. זה גם אינסוף של ידע על תקופה שלא עניינה כמעט אף אחדת לחקור עליה, יש אינסוף ידע שנשים מביאות מנסיונן ויש את כל הטוב שבשיתוף קרבה ותושה שאת לא לבד.

  2. ליכודניק

    נשים ישראליות חיות בממוצע שלוש וחצי שנים יותר מגברים.
    בגילאי 20-40, הן הולכות לרופא *פי שניים מגברים*. יש סיבות ברורות (מערכת רביה מורכבת, ווסת, הריון ולידה), אבל גם אם נתקן עבורן, נשים פונות יותר לטיפול. הן מבקרות יותר ב- 50% אצל רופאי שיניים, למשל.

    הייתי אומר שמערכת הבריאות מוטה לטיפול במחלות *מסכנות חיים* ולא בכאבים, טראומות וכו' מצבים הפוגעים ב*איכות החיים*; ושנשים רגישות יותר לאיכות החיים שלהן-דהיינו, פונות לטיפול במצבים חולפים או קלים שגבר היה מזניח; ואז הן מקבלות יחס מזלזל.

    אם זה מעודד את הכותבת, אני גבר (וגם אשכנזי, משכיל ומבוסס)- ופרופ' באיכילוב, אליו פניתי לייעוץ לגבי חשד למחלת לב, התייחס אלי בפטרוניות. זה לא עיניין מגדרי- הם מתייחסים כך לכולם. אולי פרט לרופאים עמיתים.

    ספציפית לישראל, בה מערכת הבריאות הציבורית, "יותר יחס, יותר טיפול הולם, יותר בריאות" לא יבואו בחינם; והשינוי שהכותבת מציע מפריע לי כי אני כבר משלם *יותר* מס בריאות (כי אני עובד יותר שנים- גיל פנסיה מאוחר יותר) ואקבל *עוד פחות* תמורה (כי חלק מהתקציב יילך לטיפולי wellness שממילא לא מעניינים אותי).

    סטטיסטיקת טיפולים רפואיים-
    http://www.cbs.gov.il/publications13/health_survey09_1500/word/intro_h.doc

  3. לילך

    רוני איזו כתיבה מעוררת השראה! זאת ביקורת נכונה ומדויקת, אך לצערי אין עדיין אלטרנטיבה אמיתית ומקור ידע נשי מהימן. כל החלטה שנוגעת לבריאות שלנו צריכה להגיע ממקום של מודעות וידע וצריכה להיעשות על ידינו – יש כאלה הבוחרות ב-Wellness כי ריפוי הוא לעיתים צורך נפשי, והתרבות הזאת מספקת את המענה לצורך הזה, מאותו מקום של תשישות כמו שכתבת. אני בעד התנסות ואיזון, ואם זה גורם לנו להרגיש יותר טוב – אז מצוין.

  4. מישהו

    ״לדאוג לעצמנו ככל האפשר בלי להינזק, לנסות למצוא מרפא בעולם שעדיין לא הדביק את הקצב״ – מה אלו הדיבורים האלו? את פשוט חוזרת שוב על כל המנטרות של ה-Wellness. בן האדם הורס את הטבע בקצב חסר תקדים, אנחנו בתחילת תקופה של אירועי שמד הולכים וגוברים, מים מתוקים נגמרים בהודו, חברות בינלאומיות משתלטות על מה שלא נגמר עדיין, מתקדמים בצעדי ענק לדיסטופיה מחרידה, וכולי וכולי.. ואת מדברת על מרפא.. אם את בגישה פמיניסטית – נהדר, אבל לפחות יש לנתב אותה למה שחשוב באמת – לעצור את הפטריארכיה מההרס חסר התקדים. מה החשיבות של התפטרות מכאבים בבטן של פרט אחד של ״הקוף חסר השיער״ (בן האדם), כאשר יער האמזונס כרות-גפיים כבר?

    אני לא אומר את זה בביקורת מוחלטת, אני פשוט מנסה להעיר לפחות קצת מאלו שישנים, שלפחות כתבה אחת מתוך עשר, באתר כמו זה, תהייה לא לעניינים פרובניצאליים של מלחמות קופים חסרי שיער אחד בשני, אלא בפלסטיק בימות, גזי החממה באוויר, היערות הכרותים, השריפות, הטייפונים, שיחה אמיתית על פליטים (לא השיחה הטריביאלית, שהם מסכנים וכולי, אלא שיחה אמיתית, כואבת – כמה פליטים יהיה עוד כמה עשרות שנים, מה נעשה איתם, איך נמנע חברה פשיסטית למרות שזו הנטייה הטבעית של האדם כאשר יש כל כך הרבה פליטים, וכולי), איך למנוע מלחמה גרעינית כאשר ארה״ב וסין יתחילו להאשים אחת את השנייה באסונות הטבע, האם כדאי להוליד ילדים לעולם כזה, ועוד….

    מקווה שיפרסמו את תגובתי, כי כבר לא פרסמו מספר פעמים :)