string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

משטר ההפרדה בין דקלים ופסגות

שני סיפורים השבוע הוכיחו (שוב) את עומק הסגרגציה החברתית המתפשטת בישראל על רקע כלכלי, אתני, דתי ולאומי
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

שתי ידיעות שפורסמו בימים האחרונים מעניקות הצצה למגמות עומק המתרחשות בחברה הישראלית. לפני כמה ימים אישר, כמעט בחשאי, קבינט הדיור הקמה של יישוב חדש בשם נווה תמרים. היישוב, שיוקם על אדמות פרטיות בתחום המועצה האזורית רמת הנגב, מיועד לעשירים בלבד – יישוב נפרד והומוגני למשפחות המאיון העליון. הבתים בו יוקמו על מגרשים ענקיים, חלקם מעל 1,000 מ"ר, ויכללו בריכת שחייה. תכנון היישוב כולל גם מגרש גולף.

החלטת קבינט הדיור התקבלה למרות התנגדותה של דלית זילבר, ראש מינהל התכנון, שעמדתה היא כי יש להימנע מהקמת יישובים חדשים ולהעדיף על פניהם חיזוק יישובים קיימים. האוצר טוען שהקמת היישוב תמומן על ידי היזמים הפרטיים, אולם כפי שמלמד הניסיון עם הקמת היישוב מיד יחלו הלחצים של תושביו, שבוודאי יהיו חזקים ואפקטיביים, שיתבעו ממשרדי הממשלה להזרים תקציבים גם ליישובם החלוצי והציוני המפריח את השממה.

הידיעה השנייה סיפרה על משפחות ישראליות בקצה התחתון של הסולם החברתי־הכלכלי בישראל. לפי ידיעה ב״הארץ״, חברת הבנייה דקלי פסגות מסרבת למסור למשפחות הזכאיות לדיור ציבורי את הדירות שחברת עמידר ומשרד השיכון רכשו לצורך זה, אף שהמדינה שילמה לחברה על הדירות, ושהמשפחות היו אמורות לעבור לגור בהן לפני חצי שנה. החברה טענה כי סירובה נובע מכך שנאמר לה כי הדירות יאוכלסו במשפחות "נורמטיביות", ובפועל הגיע ״סוג אחר של דיירים, עם תכונות אחרות לגמרי״. עוד טענה החברה, שחלק מהדיירים האחרים בפרויקט איימו שיבטלו את חוזי הרכישה שלהם אם דיירי הדיור הציבורי יעברו לגור בבניין. כידוע, אחת התכונות הבולטות ביותר של דיירי הדיור הציבורי היא עוני, מה שלדעת חברת הבנייה ודיירי הבניין הופך אותם ל”לא נורמטיבים” – מצורעים חברתיים, בלתי ראויים, שיש להימנע ממגע עימם.

שני הסיפורים הללו הם סיפור הסגרגציה החברתית המתפשטת בישראל על רקע כלכלי, אתני, דתי ולאומי. בישראל מי ששייכים למעמד החברתי־כלכלי הבינוני והגבוה עסוקים בהתמדה ביצירת מרחבים ציבוריים נפרדים מאלה שנמצאים תחתם בסולם או שונים מהם בזהותם האתנית והלאומית. נווה תמרים ודקלי פסגות הם רק דוגמה למגמה הזו. הם המשכו הטבעי של חוק ועדות הקבלה, שעל בסיסו ועדות בעשרות יישובים בישראל, שהוקמו בכסף ציבורי על אדמות מדינה, דוחות – לאחר הליכי מיון משפילים וחטטניים – מועמדים ערבים, מזרחים, להט"בים, אנשים עם מוגבלות, עולים, דתיים ומשפחות חד־הוריות, מטעמים עמומים כגון "אי־התאמה חברתית" או העדר "תרומה לקהילה". כעת, לאחר חקיקת חוק יסוד הלאום שבו נקבע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה", עקרון ההפרדה, המבטל את עקרון השוויון, קיבל מעמד חוקתי של עקרון־על.

אחת התכונות הבולטות ביותר של דיירי הדיור הציבורי היא עוני, מה שלדעת חברת הבנייה ודיירי הבניין הופך אותם ל”לא נורמטיבים” – מצורעים חברתיים

והזרם העכור של ההפרדה החברתית רק הולך ומתגבר. לצד ההפרדה בדיור מתרחבת ההפרדה גם במערכת החינוך: בתי ספר ייחודיים סלקטיביים מציעים חינוך משודרג לבעלי אמצעים, בתי ספר חרדיים מפלים תלמידים מזרחים, וסקר של חברת המתנ"סים מצא כי רוב ההורים לא רוצים שילדיהם ילמדו עם ילדים עם מוגבלויות. במקביל גוברת ההפרדה המדירה נשים מהמרחב הציבורי על מנת למנוע "פגיעה ברגשותיהם" של גברים וקהילות דתיות.

משטר ההפרדה הזה, הזוכה ללגיטימציה ותמיכה של מוסדות השלטון ושל פוליטיקאים שרוממות "אחדות העם" בגרונם, מחזק ומעצים דעות קדומות וגזענות ומצמצם את ההגדרה של מיהו אזרח נורמטיבי רצוי וראוי.

פורסם ב״ידיעות אחרונות״

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רחמן חיים

    אכן אלה מגמות מבורכות שמעודדות את מלחמת האזרחים שעתידה להתקיים בשטעטל שנבנה כאן. לשטעטל זה אין זכות קיום כפי שהוא וכפי שהוא מתנהל, וכדי להפוך אותה למדינה במלוא המשמעות של מדינה אזרחית (בה כל האזרחים שווים מכל הבחינות) יש צורך להרסה ולבנותה מחדש.

    1. דפנה

      מלחמת אזרחים אתה רוצה, יצור צמא-דם שכמוך? במלאח שאתה חולם להקים כאן תוכל לראות נהרות מהאדום-אדום הזה.

  2. דןש

    הממשלה היא זאת החייבת לסייע לחסרי היכולת. לאפשר להם חיים/מגורים בקרב כלל האוכלוסיה. לסייע בתחזוקת והפעלת בית המגורים באופן שלא יהוו נטל על שאר דיירי הבית. לסיע לצאצאיהם להשתלב בכיתות, בעזרת סיוע מיוחד, באם נדרש, על מנת להבטיח רמה אחת בכיתה. לא כל הורה יכול לסייע לצאצאיו.
    באשר להפםליה המכוונת אותה חייבים ל"גדוע" מידית. החוק מאפשר זאת – רק חייבים להשתמש בו ולהעניש בחומרה את המפלים.

  3. ליכודניק

    המאמר מתיחס להפרדה אתנית..בעכו, להבנתי הן הרוכשים והן הדיירים המיועדים בדירות הציבוריות-ואף חברת ״דקלי פסגות״!- כולם ערבים..

    לאיש לא מפריע לגור עם עניים. כאילו שאני בכלל יודע מה הכנסותיהם ונכסיהם של שכניי.
    מפריע לגור עם מי שלא שומר על דירתו (שאינה שלו)
    מפריע לגור עם מי שלא משלם ועד בית
    מפריע לגור עם מי שלא מתחשב בשאר הדיירים

    ולכל אלו דווקא יש פתרון פשוט בלי כל ״הפרדה״- זכות וטו של הועד להערכת השיבוץ בדירה ציבורית בבנין.
    עמידר תשכן מי שתחליט.
    אחרי שנה, אם הדיירים הציבוריים מפריעים לשאר הדיירים- שייחפשו מקום אחר.
    הועד לא יתנגד אוטומטית, כי אינו יודע מי יגיע במקום הדיירים הנוכחיים.
    לדעתי, שילוב הוגן בין קהילתיות לצדק.

    1. דפנה

      ממתי לוועד הבית יש זכות לקבוע למי תושכר, [או לא תושכר], דירה בבניין מגורים? האם תחיל את הרעיון הזה גם על דיירים ששכרו דירה פרטית בבניין ומתנהגים כבהמות?, – מטנפים, מרעישים, מציקים לשאר הדיירים ו/או לא משלמים את דמי הוועד.
      כיום, הדרך היחידה הפתוחה בפני וועד הבית היא הגשת תביעה למפקח על המקרקעין נגד הדייר הפרוע, בנסיון לכפות עליו לנהוג כחוק.
      מדובר בהליך פשוט יחסית, אבל קשה לאכוף את פסק הדין על הדייר, ומי שבוחר ללכלך או לא לשלם ימשיך לעשות זאת גם אחר-כך.
      אם משנים את החוק, אז השינוי צריך לחול על כל שוכר, בלי הבדל מי המשכיר. ושינוי החוק צריך גם לתת כלים בידי הוועד לפינוי בכוח, אחרת אין בו שום תועלת.

  4. דפנה

    דברים נכוחים.