string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כי נורא בא לי: יישובים ליהודים בלבד

בין "רצון לגיטימי" לסגרגציה וגזענות – דיון בסעיף בחוק הלאום המכשיר התיישבות ליהודים בלבד
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

הימין הכלכלי פוגש בימין הלאומני ואף הגזעני בוועדות הקבלה. הדרך מהרטוריקה של חירות וזכויות הפרט לחוק הלאום עוברת בתפיסת ערך שניתן לתמצת בסיסמא "מה שבא לי – טוב, מה שלא בא לי – רע". הרעיון הבסיסי הוא שהעדפות (או רציות) הן בסופו של דבר מה שמקנה ערך, או אפילו תוקף, לנורמות, ערכים, פרקטיקות, מדיניות ציבורית וחוקים. כדי להגיע מכאן לסגרגציה במגורים, מספיק להוסיף את הטענה שהעדפות אשר מבטאות או מתיימרות לשמר "זהות עצמית" הן העדפות חשובות במיוחד שיש להתחשב בהן.

1. יישובים ליהודים בלבד

לתפיסת הערך שהוצגה לעיל בתמצית ישנם גילוים שונים. במאמר זה ברצוני לדון בגילוי חשוב של גישה זו אשר עלה לאחרונה לכותרות – אותו סעיף בחוק הלאום שמכשיר התיישבות ליהודים בלבד: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".

חוק הלאום פוגעני מכמה בחינות. ככל הנראה, אחת ממטרות החוק היא לבסס משטר אפליה במדינה הדו-לאומית שנוצרת בפועל בין הים לירדן. אולם הדיון הציבורי מתעלם מתושבי השטחים ומתמקד בישראל שבתחומי הקו הירוק (פלוס ההתנחלויות). כך, חלק מתומכי החוק מימין מבקשים להצדיקו בכורח להגן על "זכויות הרוב" או "אופיה היהודי של המדינה", בעיקר מפני בית המשפט העליון והמחויבות שלו לכאורה לעיקרון השוויון. הבא נבחן דוגמא אחת למהלך הזה.

בין סעיפי החוק שעלו לדיון ציבורי נמצא גם הסעיף שמטרתו לעודד התיישבות יהודית – סעיף "עוקף קעאדן." וכך כתבה פרופ' רות גביזון בעמוד הפייסבוק שלה:

ושוב על חוק הלאום וסעיף ההתיישבות בו. […] הסעיף הזה נקרא בצדק "עוקף קעדאן". משפחת קעדאן […] הצליחה להשתקע ביישוב הקהילתי קציר בשל פסק דין מכונן של בית המשפט העליון שבו נקבע כי אסור ליישוב להפלות אדם בשל היותו ערבי. זכות כזו, נאמר שם, אולי מצויה ליישוב של בני מיעוט הרוצים לשמר את תרבותם.

התגובה על פסק הדין היתה של שבח גדול מצד חסידי השוויון ואמירות קשות על סוף הציונות מפי אחרים. מאז ועד היום נעשו כמה ניסיונות לחוקק חוק רגיל שיבטל את השלכות הפסיקה. חלקם הופלו, וחוק חלקי אחד אכן עבר בכנסת וקבע כי מותר ליישוב קהילתי בפריפריה למנוע כניסת מבקשים בשל חשש לפגיעה במרקם החברתי. עתירה נגד חוק זה הוגשה לבג"צ. וזה דחה את העתירה עד שיתברר אם אמנם החוק מופעל בצורה מפלה.

אני סבורה כי הפרשנות של הלכת קעדאן לפיה אכן אין שום הצדקה לכך שיישוב יהודי יתנגד לתהליך שמאפשר הפיכתו ליישוב דו לאומי או ערבי בניגוד לרצון תושביו היא בעייתית ומתעלמת מרצון לגיטימי של אנשים – יהודים וערבים ובכלל בני קהילות תרבותיות ייחודיות – לחיות עם אנשים בעלי זהות תרבותית דומה. בוודאי לא עם אנשים שזהויותיהם כוללות מאפיינים של עימות פעיל.

עדיף להתמודד עם סוגיות אלה בדרכים חברתיות, אבל לנוכח הפרשנות של הלכת קעדאן יש צורך גם במסגרת משפטית המאפשרת דיון כזה. לדעתי, מסגרת כזאת כבר קיימת בישראל ויש רק לממש אותה. חוק הלאום מבחינה זו לא היה נדרש. אבל הטענה הזו של תומכיו בוודאי אינה מופרכת לגמרי. […] הגנה על מרקם חברתי איננה בהכרח גזענות או לאומנות. או אף אפליה או "הדרה". והיא אינה דורשת יישובים נפרדים אלא הכרה בכך ששוויון בישראל אינו "עיוורון צבעים" לגבי מאפיינים של תרבותיים של אנשים או קבוצות. כך לגבי יהודים חילוניים, וכמובן לגבי ערבים וחרדים וכיו"ב. [הדגשות שלי, י.א]

להבנתי, ניתן לשחזר את עיקר המהלך באמצעות הטיעון המקוצר הבא, אשר מייצג היטב את עמדת התומכים בסגרגציה:

1. הרצון לחיות עם אנשים בעלי זהות תרבותית דומה הוא רצון לגיטימי.

2. יש לכבד רצון לגיטימי של אנשים כאשר בוחנים מדיניות ציבורית.

3. דרך חשובה, או הדרך בהא הידיעה, לכבד את הרצון הלגיטימי של אנשים לחיות עם אנשים בעלי זהות תרבותית דומה היא לאפשר להם למנוע מגורים מאנשים בעלי זהות שונה.

4. לכן, קיימת הצדקה לכאורה לאפשר ליישוב להגן על מרקם חברתי ולמנוע מגורים מאנשים בעלי זהות שונה.

5. בתנאים מתאימים, ראוי לאפשר ליישוב להגן על מרקם חברתי ולמנוע מגורים מאנשים בעלי זהות שונה.

נתבונן בקצרה בטיעון. טענה 1 טוענת ללגיטימיות של הרצון לקבוע עם מי לגור (לקבוע מיהם השכנים) ובפרט של הרצון לחיות עם אנשים בעלי זהות תרבותית דומה. טענה 2 עוסקת בהשתמעות של רצונות לגיטימיים. טענה 3 מתייחסת לסגרגציה כאל אמצעי למימוש הרצון, אבל חשוב להכיר בכך שסגרגציה היא לא אחת מה שאנשים רוצים, ולא רק אמצעי אפשרי לממש רצון אחר. טענה 4 נובעת מהטענות שקדמו לה. ובהנתן שישנה הצדקה לסגרגציה, אזי בתנאים מתאימים – למשל לאפשר גם ללא יהודים לבנות יישובים לעצמם ("שווים אך נפרדים") – ראוי לאפשר או אף לעודד התיישבות ליהודים בלבד.

2. רצון לגיטימי

המונח "רצון לגיטימי" מופיע בשתי טענות שונות – טענה 1 וטענה 2. המהלך נשען על כך שהמשמעות של "לגיטימי" בשתי הטענות הללו זהה. אחרת, עלינו כמובן לוותר על המהלך.

אם כך, מהו "רצון לגיטימי"? או בגרסה שונה, מה הופך רצון ללא לגיטימי? תשובה מינימאלית אחת היא שכל רצון הוא לגיטימי, כולל הרצונות הרצחניים ביותר. מה שאינו לגיטימי הוא פעולות בלבד. תהא עמדתנו ביחס לתשובה זו אשר תהא, ברור שאין לכבד רצון לגיטימי במובן זה של "לגיטימי". כלומר, אם זהו המובן של "רצון לגיטימי" אזי טענה 2 – שאולי נראתה סבירה במבט ראשון – הופכת לבלתי סבירה שכן משמעותה היא שעלינו לכבד רצונות רצחניים או אלימים.

מה באשר לאפשרות ש"רצון לגיטימי" אינו מכוון לפגוע בזולת? כך נפסול רצונות רצחניים או אלימים, ונכיר בלגיטימיות של רצונות שמימושם אולי אינו מוסרי, אבל אינם פסולים כשלעצמם

מה באשר לאפשרות ש"רצון לגיטימי" הוא רצון שאינו מכוון לפגוע בזולת? כך נפסול רצונות רצחניים או אלימים, ונכיר בלגיטימיות של רצונות רבים שמימושם בנסיבות אלו או אחרות אולי אינו מוסרי, אבל הם אינם פסולים כשלעצמם, כגון הרצון להיות עשיר (שבמקרה נתון כלשהו אי אפשר לממש בלי למעול), הרצון שתימצא תורמת איברים לאדם חולה (שבמקרה נתון אי אפשר לממש בלי לקצור איברים), ועוד.

נראה שזהו המושג שעומד לנגד עיני גביזון ואחרים שמבקשים להכיר בלגיטימציה שהרצון מעניק למדיניות של סגרגציה. לכאורה, אין פסול בעצם הרצון – לכאורה בן אדם בסך הכל מעדיף לחיות בקרב אנשים ששייכים לאותה קבוצה תרבותית, מעדיף שאנשים ששייכים לקבוצות אחרות ייעלמו מסביבתו, אבל זאת מבלי שייגרם להם נזק כלשהו – ועל כן גם טענה 2 נראית סבירה אם כי וודאי לא ברורה מאליה. כלומר, נראה שההצדקה לטענה 2 היא שמותר וראוי להתחשב ברצונות ממין זה, כל עוד אין בכך פגיעה בזולת.

איני יכול להמשיך לפתח כאן את הדיון בסוגיה זו. אציין רק שהעמדה שהוצגה בפסקה הקודמת מתייחסת לרצון לחיות בקרב דומים כרצון לגיטימי, במנותק ממה שבעל-הרצון יודע: שמימוש הרצון כרוך באכיפת סגרגציה, בקיומן של ועדות קבלה או בייעוד אזורים למגורי אוכלוסיה אחת ולא אחרת, באי-השוויון והאפליה כלפי ציבור הפלסטינים אזרחי ישראל, ועוד.

היישוב הזמני של גרעין חירן בתוך יער יתיר, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa
היישוב הזמני של גרעין חירן בתוך יער יתיר, 22.01.17. צילום: תמי ריקליס ויונית נעמן, cc by-nc-sa

3. רצון ומדיניות ציבורית

אם כן, השאלה שבפנינו היא האם הרצון לחיות בקרב אנשים בעלי זהות תרבותית דומה הוא אמנם רצון שמותר להתחשב בו או אף ראוי להתחשב בו. ראשית, כדאי לשים לב שאולי הרצון לגיטימי (במובן השני שהוזכר לעיל) – למשל מותר לאדם לעבור דירה משום שהוא לא מעוניין לגור ליד שכנים מקבוצה תרבותית שונה. עם זאת, זהו רצון שאין מה להתגאות בו במיוחד.

כאן גם מצויה התשובה לשאלה שלפנינו – מה פסול במימוש והגנה על הרצון לחיות בנפרד? הפסול כפול: ראשית יש בו התעלמות ממה שכולם יודעים על חלוקת משאבים ואפליה (גם מצד מי שבאמת ובתמים מתנגד להם), ושנית יש כאן הכרה וקבלה של מימושן של העדפות פוסלות ומדירות.

חיוני לדייק כאן: העמדה שייתכן כי במציאות שוויונית דמיונית, בה ההקצאות שוות, סגרגציה שאינה מפלה היא אפשרית, אינה רלוונטית לשאלת הסגרגציה במציאות בה יש אפליה וגזענות נפוצה. באותה רוח, העמדה לפיה במציאות שוויונית דמיונית סגרגציה אינה בהכרח משפילה אינה רלוונטית לשאלת משמעותה של משמעותה של סגרגציה במציאות בה יש אפליה וגזענות נפוצה.

העמדה שייתכן כי במציאות שוויונית, בה ההקצאות שוות, סגרגציה שאינה מפלה היא אפשרית, לא רלוונטית לשאלת הסגרגציה במציאות בה יש אפליה וגזענות נפוצה

אי לכך, על פני הדברים, אין מקום במרחב הציבורי למדיניות של סגרגציה. כלומר, אין לאנשים פריבילגיה לבחור את שכניהם או לצד מי לרקוד במועדון שפתוח לציבור, ובפרט אין לאנשים זכות להדיר אוכלוסיות בשל מאפיינים תרבותיים, אתניים או אחרים. לאנשים פרטיים שמורה כמובן הזכות לעבור דירה. אבל יש הבדל קטגורי בין להתרחק משכן לא רצוי לבין להדירו מהמרחב הציבורי או לאסור עליו לרכוש דירה ביישוב מסוים. קל וחומר כאשר האיסור נובע מהשתייכותו לקבוצה זו או אחרת, ובן בנו של קל וחומר כאשר מדובר בקבוצה שהיא מושא לאפליה וגזענות.

לכך יש להוסיף עניין נוסף, שהפך לתירוץ של חלק מתומכי החוק – הטענה שעיקר או חלק ממשמעות החוק סמלית "בלבד", ואין ממה להתרגש. זוהי התייחסות מטעה לחשיבותם ומקום של עקרונות חוקתיים ושל סמלים. שוויון, כמו צדק, צריך להיעשות ולגם להיראות. הפרדת נשים במרחבים ציבוריים שונים לדוגמא, או סגרגציה ממוסדת בה אנו עוסקים, מבטאים קבלה ומתן לגיטימציה לפגיעה בשוויון. זוהי פגיעה קשה ועמוקה באפשרות של אנשים להרגיש בבית במדינתם, כמו גם ביכולת לבטא ולהצדיק מאבקים באפליה בדיון הציבורי. החוק, או ההכרה בלגיטימיות של יישובים ליהודים בלבד, משנים את מרחב ההצדקה הפוליטי והמשפטי. 

הפגנה נגד חוק הלאום, 11.08.18. צילום: רחל בית אריה
הפגנה נגד חוק הלאום, 11.08.18. צילום: רחל בית אריה

4. צביון ואורח חיים

גביזון ערה להתנגדות בסוף הסעיף הקודם, ולכן כותבת במפורש ששוויון בישראל אינו יכול להיות "עיוור צבעים" במובן בו אנו עוסקים. אולם מדוע לא? מהו הקושי? גביזון מזכירה בתחילת הקטע את ה"מרקם החברתי" של יישוב. אחרים מדברים על "צביון של קהילה". המשותף לשני אלו הוא עמימותם, והעובדה שהם בעצם דרך מנומסת לבטא העדפה לא לגור לצד שכנים כאלו או אחרים.

האם ישנם מקרים בהם נראה שיש בסיס מוצק יותר לתביעה לקיים ועדת קבלה? השאלה אינה פשוטה, ולא אציע לה תשובה נחרצת כאן. דוגמא אפשרית אחת היא קומונה. הקומונה דומה למשפחה ומטשטשת מאד את ההבחנה בין הפרטי לבין הציבורי. מה שחשוב במקרה של קומונה הוא שעל פני הדברים, האפשרות לקיים אורח חיים שיתופי לחלוטין תלויה בבחירת השותפים. עם זאת, גם במקרה של קומונה ניתן וצריך לשאול למשל האם במסווה של "התאמה" לחיי הקומונה לא באות הטיות שונות לידי ביטוי.

דוגמא אפשרית נוספת אשר מדגימה את חשיבותן של שאלות נוספות היא קהילת מיעוט חרדית מסוג מסוים, אשר ההסתגרות מפני העולם והצורך לחסום אותו מהווים למעשה תנאי לקיומה. חשוב להעיר שהדברים הללו אינם חלים על כל קהילה חרדית או אף על רובן. אולם נניח שמדובר בקהילה שמקיימת אורח חיים ייחודי ומסתגר מפני כל מי שאינם שותפים לאורח החיים. גם במקרה כזה צריך לשאול שאלות נוספות, כגון האם מעמדן של נשים בקהילה וצורת חינוכן הם כאלו שעדיין מדובר באורח חיים שמוצדק לתמוך בו, שאלת לימודי הליבה, ועוד. שאלה חשובה נוספת שיש לשאול היא כיצד ניתן להבטיח שהשיקולים היחידים יהיו אלו הענייניים בלי שתצטרף אליהם הדרה לא עניינית מפלה או גזענית.

תהא עמדתנו ביחס לקהילה החרדית או לקהילות שאורח חיים תלוי בסגרגציה אשר תהא, הנקודה היא שיש מקום לבחון את שאלת היישוב הסגרגטיבי אך ורק במקרים בהם סגרגציה הכרחית לאפשרות לקיים אורח חיים – במובן העשיר והתובעני של קומונה או קהילה חרדית. "מרקם קהילתי" או "צביון" אינם מבססים, אפילו לא לכאורה, הצדקה לסגרגציה יותר מכפי שהעדפה עדתית מבססת סלקציה במועדונים.

5. אבל מה עם הציונות?

המהלך בסעיף הקודם אינו שלם בלי להזכיר את הטענה הבאה, שהעלו כותבים שונים: "התיישבות יהודית" אינה אלא מימוש האינטרס בשימור הזהות הלאומית או התרבותית, אינטרס שנמצא גם בבסיס ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.

הטענה מחייבת דיון נפרד, אולם היא אינה רלוונטית בהקשר שלנו. גם אם קיומה של מדינה הכרחי למימושה של זכות ההגדרה העצמית של היהודים, ובפרט כדי לאפשר לקיים ולהגן על תרבות יהודית, לא נובע שקיומם של יישובים ליהודים בלבד הכרחי אף הוא. ניתן לטעון שמדינת לאום חיונית כדי שלאום יכול לשמר ולפתח את תרבותו, אבל מכך כמובן לא נובע שישנו צורך כלשהו במסגרת מדינת הלאום ביישובים לבני הלאום בלבד.

מימושה של תרבות יהודית, גם "מימוש מלא" כפי שנטען בהקשרים שונים, לא נזקק לכך שלא יישמעו מואזינים או שלא ימצאו מוכרי בייגלה בשער יפו בתשעה באב. גרסאות אלו כביכול של מימוש ההגדרה העצמית אינן קשורות להגדרה עצמית, כי אם לגזענות והשאיפה לעצב את המרחב הציבורי בלא הגבלה. במדינה בעלת רוב יהודי הקיום הלאומי או התרבותי של יהודים כלל אינו תלוי בקיומה של הפרדה כלשהי. אם כך, בסופו של דבר כל שיש לנו להצדקת הסגרגציה הוא הרצון לא לראות ערבים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יריב פינטו

    השאלה בסופו של עניין היא האם לרוב מותר לקבל כל החלטה בדמוקרטיה. בדמוקרטיה היוונית הוצא סוקרטס להורג כי אתגר את המוסכמות. הדמוקרטיה בישראל בחרה לוותר על עקרון השיוויון ולהפלות בין אוכלוסיות בחוק.
    הדמוקרטיה הליברלית גורסת כי מעל לעקרונות הדמוקרטיים עומדים עקרונות ליברליים שאינם ניתנים לשינוי בהחלטת רוב דמוקרטי. בחוק הלאום נעשו שני צעדים סותרים. כחוק יסוד זהו תחליף החוקה בישראל. כעת אין מדובר במחטף של המערכת המשפטית אלא צעד מודע של הכנסת להשלטת חוקה בישראל, כלומר מהלך ליברלי. חוקה מגבילה את השלטון מלעשות כרצונו. מאידך, חוק היסוד פוגע בעקרון השיוויון בפני החוק, צעד אוטוריטרי.
    לא פשוט לחיות בישראל בימים אלה. המדינה מתהדרת בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אך מפתחת דמוקרטיה לפי מודל חוות החיות של אורוול.

  2. פריץ היקה, הצפונבוני.

    כשבדרום ארה׳׳ב בוטלה העבדות, הרוב הלבן הקים משטר סגרגציה לאפרו-אמריקאים וניסה לטעון שמוקצים להם אותם משאבים כמו ללבנים,,נפרד אבל שוה׳׳ זה החזיק מעמד זמן ניכר אע׳׳פ שהיה לגמרי ברור שהשחורים הופלו לרעה, באופן בולט במערכת החינוך. אבל אחרי מאבק של פעילי שויון-זכויות( שנתקל גם בהתנגדות אלימה של ארגונים תומכי זכויות יתר ללבנים כמו הקוקלוס-קלאן עד כדי משפטי לינץ׳ נגד שחורים. קבע בית המשפט העליון של ארה׳׳ב את אי החוקיות של ,,נפרד אבל שוה׳׳ ונימק זאת בטענה שעצם הסגרגציה היא אפליה, עם הפעלת האינטגרציה של מערכת החינוך, בתחילה היה צורך בלווי כוחות המשמר הלאומי בלווי שחורים לבתי הספר עד שהנורמה. התקבעה.
    יהושע רוזין

  3. פריץ היקה, הצפונבוני.

    תגובה 2: מאחר שישראל הנהיגה משטר קבע של אפרטהייד הנוהג כבר מעל 50 ש. היא לא מדינה דמוקרטית לא ,,יחידה במזרח התיכון׳׳ ולא נעליים. לכן אינה זכאית לתבוע ציות ואין לי או לכל אחד אחר שום חובה מוסרית לציית לשלטון הישראלי

  4. סמולן

    מעניין. אני די מתנגד לטיעון של גביזון, אבל מוצא שהסעיף הרביעי שלך מכיל משהו שעשוי לתמוך בה.

    1. נניח שארגוני ימין היו טוענים שבית המשפט העליון בישראל אינו פתוח בפני כל גווני החברה הישראלית, כלומר מייצג בחסר ניכר את הימין. מן הסתם, היית טוען שבית המשפט העליון חשוב מכדי להפקיר אותו בידי הפשיזם. וכך גם מוסדות אחרים, מפיקוד הצבא ועד, נניח, לסגל אוניברסיטאות מחקר. על כן, על פי הגדרתו, הליברליזם מולך בכל ההתארגנויות הליברליות, אלו המעצבות את המדינה.

    2. מטרתה של אפליה שיטתית זו, שמעטים יתכחשו לה, היא לוודא כי המדינה אינה רודפת מיעוטים. בפועל, היא רודפת את הרוב הלא-ליברלי, ולכל הפחות את הקבוצה הלא ליברלית, ללא קשר לחלקה באוכלוסיה. כי זו מהותה של הליברליות: מניעה מהלא-ליברלים לשלוט, ולוא כזית. בעצם, אולי קצת זיתים, אבל לא יותר, כי גרמניה.

    3. לפיכך, במדינה ליברלית מודעת (מכירה משהו על גרמניה), הלא-ליברלים נרדפים ללא קשר לשיעורם באוכלוסיה.

    4. לפיכך, יתכן שבמדינה ליברלית, עומדות להם הגנות שאינן קשורות לחלקם באוכלוסיה.

    5. כל מי שמעוניין לחיות ליד הדומים לו תרבותית אינו ליברל

    6. לכן, כל מי שמעוניין לחיות ליד הדומים לו תרבותית נרדף במדינה ליברלית, וזקוק להגנתה.

    7. האם צריך דווקא לאפשר לו ולה להדיר אנשים אחרים מסביבת מגוריהם? בוודאי. הלא-ליברליות מבוססת על הכרעה באשר לזהה ולאחר.

  5. סמי קורעין

    מעניין לציין כי מי שהיו והווים אסקופה נדרסת מ ר צ ו ן של "השמאל האשכנזי, דהיינו אחד מכפר ושניים מעיר, זעיר פה זעיר שם של מזרחים דומים, מעולם לא יגיבו על מאמרים הנוגעים למאבק המזרחי. דרך משל למאמר על נישולם
    המחפיר והגזעני של המזרחים העניים, דוגמת גבעת עמל.

  6. שי אופיר

    למעשה היה כאן תרגיל של הימין. הנוסח הקודם של החוק איפשר במפורש הקמת ישובים ליהודים בלבד. הוא הוחלף בנוסח הנוכחי של "עידוד התיישבות יהודית". אך נוסח זה מחביא את ההנחה שיש התיישבות יהודית, כלומר שמותר גם להקים כזו. ובנוסף לכך, היא גם תזכה לעידוד מהמדינה.