string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

כי נורא בא לי: להתפלל על הר הבית

על מה בעצם מבוססת ההנחה לפיה עומדת ליהודים זכות להתפלל על הר הבית?
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

במאמרי הקודם יצאתי נגד תפיסת ערך שניתן לתמצת בסיסמה "מה שבא לי – טוב, מה שלא בא לי – רע". כלומר, שהעדפות (או רציות) הן בסופו של דבר מה שמקנה ערך, או אפילו תוקף, לנורמות, ערכים, פרקטיקות, מדיניות ציבורית וחוקים. טענתי שהרצון לגור לצד אנשים דומים או בני אותה קבוצה לא מבסס זכות לבחור את השכנים, ואין בו כדי להצדיק ועדות קבלה או הקמת יישובים ייעודיים לקבוצה כלשהי. המקרים היחידים בהם יש מקום לשקול ועדות קבלה הם מקרים בהם אורח החיים של קהילה, במובן העשיר והתובעני של הביטוי, תלוי בקיומה של ועדת קבלה – מקרים כגון קומונה או קהילה חסידית מסוג מסוים וכיו"ב. במאמר הנוכחי אבקש לבחון דוגמה אחרת ובה תביעה לזכות כביכול נשענת, בסופו של דבר, על רצונם והעדפותיהם של התובעים ותו לא, ועל כן אין בה ממש.

בשבועות האחרונים הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לאפשר תפילת יהודים על הר הבית. לצורך הדיון, לא ארחיב כאן בשאלת מעמדה וזכותה של מדינת ישראל להתערב בכוח ולכפות הסדרים – אפילו לו היו אלו הסדרים צודקים – בשטח כבוש.

שאלת התפילה על הר הבית אינה שאלה חדשה. בדרך כלל התביעה להתיר תפילה על הר הבית מוצגת כנגזרת של חופש הדת: התובעים טוענים שכל הגבלה על האפשרות להתפלל מהווה אפליה ופגיעה לא מוצדקת בזכות. המתנגדים, ובהם המדינה, טוענים שמול הזכות להתפלל ניצבים שיקולים כבדי-משקל כגון הסכנה להתלקחות אלימה. שתי העמדות חולקות את ההנחה לפיה ליהודים ישנה זכות להתפלל על הר הבית, והמחלוקת מוגבלת לאפשרות והצדקת מימושה. בלשון הבקשה:

"נקודת המוצא של עתירה זו היא פסיקתו העקבית של בית משפט נכבד זה, לפיה מן הצד האחד עומדת ליהודים זכות להתפלל על הר הבית, אך מן הצד השני לא מדובר בזכות מוחלטת וניתן לפגוע בזכות זו, בנקודות זמן מסוימות, בשל שיקולי בטחון, וזאת בשל הרגישות המיוחדת הקיימת בהר הבית" (הדגשים במקור).

על מה מבוססת ההנחה לפיה עומדת ליהודים זכות להתפלל על הר הבית? דומה שהתשובה ברורה. הר הבית הוא אתר קדוש ליהדות ומושא התפילה והכיסופים של יהודים לאורך הדורות. לכאורה, הדרישה הספציפית מבוססת על אינטרס חיוני ולגיטימי, ועל כן מניעת התפילה מיהודים הינה, לכאורה, פגיעה בזכות כללית – בחופש הדת.

1. חופש הדת

אולם המהלך בסוף הסעיף הקודם מהיר מדי, ומדלג על השאלות החשובות. מהו חופש הדת? היסטורית, חופש הדת נחשב לאחת החירויות החשובות. לא ניכנס לשאלות כגון האם נכון להכיר בו כחירות נפרדת או שמא מדובר במקרה פרטי של זכות כללית יותר לחופש המצפון או לאורח חיים. בהקשר שלפנינו, התביעה להתפלל על הר הבית מוצגת ומוצדקת (גם) בשם חופש הדת. השאלה היחידה שתעסיק אותנו היא התביעה הספציפית לקיים תפילה בהר הבית, בהנחה שקיים חופש דת, מבלי לעסוק בשאלת הצדקתו.

חשוב לראות שחופש הדת אינו מגן על כל תביעה שמישהו עשוי לתבוע בשם הדת, ואף לא על כל מה שדת כלשהי דורשת. למשל, לאיש אין זכות להקריב קורבנות אדם, ואין זה משנה מה מצווה דתו. ודוק: הטענה אינה שהזכות להעלות קורבן אדם צריכה לסגת מפני הזכות לחיים, אלא שאין זכות כזו כלל. בנוסף, אין לאפשר לכל קבוצה דתית להפוך כל עמדה או תביעה שלהם ספציפית לתביעה דתית שחוסה בצל חופש הדת. היות שההכרה בזכויות מטילה חובות על הזולת, אין להכביר זכויות שלא לצורך.

המשמעות של חופש הדת היא שיש לאפשר לאנשים לחיות חיים דתיים. למשל, איסור על מילה מהווה פגיעה בחופש הדת, משום שזוהי מצווה מפורשת ופרקטיקה נוהגת. הפגיעה בה מהווה פגיעה ביכולתם של אנשים לקיים אורח חיים יהודי. ודוק: איסור על מילה הוא פגיעה בחופש הדת לא רק משום שיהודים נורא רוצים למול את בניהם, אלא משום שההלכה והפרקטיקה הנוהגת הופכות את המילה לחלק חשוב מקיום אורח חיים דתי, מסורתי או אף יהודי בכלל. הנקודה היא שרצון עז כשלעצמו אינו מבסס זכות. כפי שנטען במאמר הקודם, הרצון לא לגור ליד שכנים כאלה או אחרים, או הרצון לרקוד במועדון רק ליד בני עדה זו או אחרת, אינם מבססים זכות לערוך סלקציה. זכויות מבוססות על אינטרסים שראויים להגנה – כגון האינטרס לקיים אורח חיים, לשמר ולקיים זהות, וכיו"ב (כמו, אולי, במקרים של קומונה או קהילה חרדית מסוג מסוים שקיומן תלוי באפשרות לקיים ועדות קבלה). איסור מילה היה פוגע אמנם ברצונם (ורגשותיהם) של יהודים רבים, אולם מלבד זאת הוא מהווה פגיעה בזכות משום שהוא פוגע באופן משמעותי באינטרס חשוב – האפשרות לקיים אורח חיים יהודי דתי.

האם איסור על שחיטה כשרה הוא פגיעה בחופש הדת, או שמא אין כל מניעה שמי שרוצה לקיים אורח חיים דתי יהפוך לטבעוני, צמחוני או פסקטריאני?

כיצד עלינו להבין את הרעיון של "יכולתם של אנשים לקיים אורח חיים דתי"? למשל, האם איסור על שחיטה כשרה הוא פגיעה בחופש הדת, או שמא אין כל מניעה שמי שרוצה לקיים אורח חיים דתי יהפוך לטבעוני, צמחוני או פסקטריאני (צמחונים שאוכלים דגים)? בספרם על דת ומדינה בישראל, דני סטטמן וגדעון ספיר מציגים עמדה מחמירה לפיה יש לצמצם ככל שניתן את החלות של חופש הדת. לדוגמה, הם סבורים שההיתר לחיילים דתיים לגדל זקן במהלך השירות הצבאי אינו מחויב המציאות (מטעמים הלכתיים). אני חלוק על העמדה המחמירה שלהם ביחס לחופש הדת, שלפחות במקרה דנן אפשר אולי לכנותה "הילכתיזם חמור" – עמדה לפיה חופש הדת תובע הכרה אך ורק במה שההלכה מחייבת (גם אם נניח שישנה תשובה אחת ומקובלת על הכל לשאלה מהי ההלכה מחייבת).

עמדתי היא שחופש הדת מבוסס על הכרה באינטרס של בני אדם ליטול חלק ולקיים אורח חיים דתי במובן רחב, וליטול חלק במסורות ופרקטיקות נוהגות שונות, ובכלל זה גם להיאבק על דמותן ולפעמים לשנותן. בבואנו להכריע אם יש לכבד תביעה כלשהי בשם חופש הדת, עלינו להתבונן על מכלול אשר כולל הלכות נוהגות, מנהגים שונים, ולמעשה את כל מה ששייך לאורח חיים דתי כזה או אחר או אף לאורח חיים מסורתי, ולא בהלכה בלבד.

חיילים על חומות העיר העתיקה, יוני 1968. צילום: משה מילנר / לע״מ
חיילים על חומות העיר העתיקה, יוני 1968. צילום: משה מילנר / לע״מ

2. אין מצווה ואין מנהג

נשוב עתה לתפילה על הר הבית. האמנם התביעה לזכות אכן מבוססת? ראשית, בידוע שקדושת ההר לא גוררת חיוב להתפלל, ולמעשה בחלקים הקדושים ביותר מקובל שאסור להתפלל. כלומר, הקישור שלכאורה מתבקש בין קדושה לבין קיום תפילה כלל אינו מובן מאליו. ההפך הוא הנכון. שנית, אין פרקטיקה נוהגת וחשובה של תפילה יהודית על ההר. אין זאת אומרת שיחידים לא עלו להר והתפללו עליו במהלך השנים, אולם לא ניתן להכחיש שאין ביהדות פרקטיקה נוהגת מרכזית של תפילה על הר הבית. ניתן להנגיד את המצב למשל להילולה על קבר רשב"י – מסורת שנוצרה והתעצבה בעשורים האחרונים ואשר פגיעה בה היום תהווה פגיעה בחופש הדת.

הקושי גלוי גם למצדדים בתפילה על ההר. כך כותב למשל הרב דוב ליאור

אין ספק שיש עניין רב שאחינו בני ישראל יפקדו את הר הבית, ויעלו אליו להתפלל. זהו המקום המיועד לתפילה והמתאים לתפילה יותר מכל שאר המקומות שבעולם. הרי אנשים רבים נוסעים לקברי צדיקים – ואפילו בחוץ לארץ – כדי להתפלל; וכי יש מקום תפילה טוב יותר מהר הבית?! (עמ' 24)

לענייננו, חשוב יותר מה שלא נאמר ממה שנאמר: למרות השימוש בביטוי "אין ספק", ליאור לא מציין חיוב כלשהו או נוהג להתפלל על הר הבית. לכל היותר, הוא מצביע על האפשרות שנוהג עתידי של תפילה על הר הבית ישתלב היטב (לשיטתו) בחיים הדתיים, ויבטא את חשיבותו של הר הבית. הפסקה מצביעה על חשיבות התפילה על הר הבית, אלם גם מעידה על כך שלא מדובר באינטרס חיוני. אין צורך דתי בתפילה על הר הבית, וניתן לקיים חיים יהודים מלאים ומספקים גם בלעדיה.

3. תביעה חדשה

על פני הדברים, הסעיף הקודם חותם למעשה את הדיון, שכן אין בסיס לטענת הזכות להתפלל על הר הבית. אולם גם אם נקבל שביהדות לא התקיים ציווי להתפלל בהר הבית, ואף לא נוהג כזה, ניתן לטעון שדתות משתנות ומתפתחות, וכי כיום ישנה קהילה של יהודים שמבקשת להתפלל על ההר. אף אחד אינו מוסמך לקבוע הלכות וסדרי עדיפויות עבור קהילה דתית אשר רואה בתפילה על הר הבית לא רק משאת נפש, אלא ציווי חשוב – לא רבנים שאוסרים על כך, לא אנשים דתיים אחרים אשר מתנגדים לכך, ולא חילונים או מי שאינם יהודים. בהקשר שלנו, נראה שתובעי זכות התפילה יכולים לטעון שעמדתם הדתית כן מחייבת תפילה (או ליתר דיוק, תפילת גברים)² על ההר. גם אם יש בכך חידוש או שינוי מהעבר, אין בכך כדי לפגוע בתביעה.

האם הטענה משכנעת? באשר לעצם קיום הדיון בשאלה, תביעת זכות משמעה הטלת חובה על הזולת, ובמקרה זה על החברה או המדינה. אי אפשר לסלק מהדיון את מי שאמור לממש את החובה, רק כי אינו שייך לקבוצת תובעי הזכות – נטל ההוכחה שאכן ישנה זכות הוא על התובעים.

חופש הדת לא מקנה לקהילות דתיות את הכוח לייצר זכויות בלא הגבלה. למשל, חידוש הלכתי שנועד להדיר קבוצה כלשהי מטעמים פוליטיים לא מבסס אינטרס לגיטימי

מה באשר לאפשרות של דת להתפתח ולהשתנות בנסיבות שונות בכלל, ולחדש ולפתח פרקטיקות בפרט? ברמת הכלליות הזו, התשובה היא חיובית – ישנם מקרים בהם חופש הדת מחייב להכיר בזכויות שמבוססות על חידושים שונים. לחיים ולנסיבות כוח משלהם, וחיוני לכבדם. אולם לא כל שינוי או חידוש מתקבל על הדעת, ומבסס תביעה לזכות. חופש הדת לא מקנה לקהילות דתיות את הכוח לייצר זכויות בלא הגבלה. למשל, חידוש הלכתי שנועד להדיר קבוצה כלשהי מטעמים פוליטיים לא מבסס אינטרס לגיטימי שיש לקבל או להתחשב בו. כך גם שינוי שמונע על ידי תאוות נדל"ן, או נקמנות פשוטה וכיו"ב.

נסו לדמיין למשל כנסייה אוונגליסטית אשר מפתחת עמדה תיאולוגית לפיה קיום טקסי הטבלה ברחבת הכותל המערבי יביא לגאולה, ועל כן ישנה חובה דתית עליונה לעשות כן. האם יש להכיר בתביעה של כנסייה כזו להטביל ברחבת הכותל? על פני הדברים ברור שלא. הטעם לכך הוא שאין בסיס לתביעה נוצרית לקיים פולחן באתר יהודי אשר נוצרת תוך התעלמות מהיותו אתר יהודי, או אף תוך התנגדות לכך. כאשר היא מפתחת את התיאולוגיה שלה, שומה על הכנסייה הדמיונית שלנו להכיר ולהתחשב בכך שהכותל המערבי הוא מקום קדוש ואתר תפילה יהודי, ולהתחשב במשמעות הטעונה של תביעה נוצרית לקיים טקסי הטבלה בכותל. במקרה זה, העובדה שהעמדה התיאולוגית החדשה מתעלמת ממעמדו של הכותל המערבי גוררת שהתביעה לקיום הטקס איננה לגיטימית. על תביעות הדת, בוודאי תביעות חדשות, להתבסס על נימוקים לגיטימיים.

התפילה על הר הבית היא חידוש דומה. ודוק: הטענה כאן אינה שזכות התפילה צריכה לסגת מפני ההשלכות הפוליטיות האפשריות – כפי שתוארה עמדת המדינה בכתב התביעה. הטענה היא שחופש הדת אינו מגן על הזכות לייצר פרקטיקה של תפילה על הר הבית אשר יוזמיה אדישים להשלכותיה הפוליטיות האפשריות.

יתרה מכך, במקרה שלפנינו קשה להתעלם מהמניעים הפוליטיים הברורים. תולדות הניסיונות להתפלל על הר הבית כרוכים במניעים פוליטיים, לעתים בוטים, מראשיתם. אמת, לא אחת קשה להבחין בין כורח דתי לבין הנמקות פוליטיות, ולא אחת הם משמשים בערבוביה. אולם הקושי אינו פוטר אותנו מהצורך לעשות כן, וישנם מקרים בהם נקל לעשות זאת. כך למשל כותב ליאור, פיסקה לאחר זו שצוטטה למעלה:

מעבר לכך, יש לבחון גם את העלייה להר הבית גם מצד המשמעות הציבורית שלה. כפי שהרב גורן כבר התריע בעבר, אם הציבור הרחב יתרחק מהר הבית ולא יעלה אליו, הדבר יקל על הממשלה למסור את השטח סופית לידי הוואקף. למעשה, מבחינה מציאותית הממשלה כבר מסרה את רוב השלטון בהר לידי הוואקף – המפתחות של הר הבית הוחזרו אליהם כמעט מייד עם כיבוש ההר במלחמת ששת הימים, וכפי שעשו גם במערת המכפלה. הממשלה חיפשה בכך "שקט תעשייתי"; הר הבית מנוהל בפועל בידי הוואקף, חופש התנועה של היהודים בהר מוגבל, וכך הם מקווים להשיג שקט. כפי שאנחנו רואים כיום, התהליך לא נעצר, ויש גורמים המבקשים למסור את השלטון בהר באופן סופי לידי הערבים – גם מבחינה מדינית. רק אם הציבור שלנו יעלה להר בקצב מוגבר ואוכלוסייה גדולה, יש סיכוי להרתיע את הממשלה מלהסגיר את ההר לערבים. עליה בהיקף גדול יכולה גם לשנות את יחסן של הממשלה והמשטרה לעולים להר, ולאלץ אותן – כפי שאנו רואים בעינינו, ברוך ה' – לרכך את חוקי אפליית היהודים בהר הבית, שעדיין מופעלים למרבה החרפה והביזיון. ככל שכמות העולים להר תהיה גדולה יותר, יופעל יותר לחץ על השלטון לאפשר תפילת יהודים בהר, ולהרחיב את שעות הכניסה, וכן הלאה. העולים כיום להר הבית, אם כן, משתתפים גם בגאולת ההר מידי הערבים. (עמ' 24-5, דגשים שלי)

כפי שליאור מדגים היטב, בסופו של דבר התביעה מבטאת את הזיקה להר הבית ורצון לקיים תפילה שהוא בחלקו דתי ובחלקו פוליטי. במקרה הטוב התביעה להתפלל על הר הבית כרוכה בהתעלמות וחוסר התייחסות "עקרוני" מכך שמתחם הר הבית הוא מתחם מוסלמי. במקרה הפחות טוב, היא נועדה לשנות את המצב הזה.

חופש הדת אינו חופש בלתי מוגבל לייצר זכויות חדשות. כדי לבסס זכות צריך להראות שבבסיסה נמצא אינטרס דתי חיוני ולגיטימי

כאמור, באופן כללי אין בכוחם של זיקה או רצון עז בלבד כדי לבסס זכות. חשוב להדגיש שהדברים נכונים אפילו במקרים בהם הרצון מתורגם לציווי, כמו בדוגמא של הכנסייה למעלה. חופש הדת אינו חופש בלתי מוגבל לייצר זכויות חדשות. כדי לבסס זכות צריך להראות שבבסיסה נמצא אינטרס דתי חיוני ולגיטימי. אולם כמו במקרה של יישובים ליהודים שקיומו של אורח יהודי אינו תלוי בהקמתם, כך קיומו של אורח החיים הדתי אינו תלוי באפשרות להתפלל על הר הבית. האינטרס אינו חיוני. האינטרס גם אינו לגיטימי, שכן התביעה מתעלמת מהעובדה שהר הבית הוא מתחם מוסלמי, ומההשלכות של מימושה. בסופו של דבר, הבקשה לאפשר תפילה על הר הבית מתבססת על תפיסת הערך שנזכרה למעלה – על כך שהעותרים רוצים בכך. לטענה שמדובר במימוש של זכות אין על מה להסתמך.

המגנומטרים בהר הבית, 2017 (צילומסך מ-0404)
המגנומטרים בהר הבית, 2017 (צילומסך מ-0404)

4. נספח: רגע, אבל מה עם נשות הכותל?

האם התביעה של נשות הכותל לקיים תפילה מעורבת בחלק ממתחם התפילה דומה לתביעה להתפלל על הר הבית? על פני הדברים, התשובה שלילית. הטעם לכך הוא שתביעתן של נשות הכותל מתבססת על קיומה של פרקטיקה של תפילה בכותל המערבי, מרכזיותה בפועל של הפרקטיקה בחיים היהודיים, והמשמעות של הדרתן ממנה. בסיס מטיפוס זה הוא בדיוק מה שחסר לתביעה להתפלל על הר הבית.

נשות הכותל מבקשות להשתתף בפרקטיקה שמתנהלת באתר דתי של המדינה, ואשר נמנע מהן להשתתף בה כדרכן. זהו הבדל מכריע. המחלוקת לגבי התפילה בכותל אינה לגבי הצדקת קיומו של נוהג תפילה חשוב בכותל, אשר פגיעה בו היא פגיעה בחופש הדת של יהודים. המחלוקת נסובה אודות השאלה האם התפילה המעורבת צריכה לזכות להגנה במסגרת ההגנה על זכות התפילה בכותל המערבי – האם מניעת התפילה פוגעת (ואם כן, האם מדובר בפגיעה לא מוצדקת) בחופש הדת של נשות הכותל ומהווה אפליה פסולה בין יהודים. מבחינה זו, ובניגוד לדרישה להתפלל בהר הבית, תביעתן של נשות הכותל דומה לתביעה דומה של עדה היפותטית כלשהי (למשל עדה שעלתה לארץ זה עתה) שנמנע ממנה להתפלל בנוסח שלה בכותל המערבי.

1 מתוך מאמרו "העליה להר הבית בזמננו" שיצא בעלוני ממרא: ביטאון ישיבת 'ניר' קרית ארבע, גיליון 122, תשס"ט. לסקירה
 הלכתית שכוללת התייחסות לטעמים מסוג זה בזכות העליה להר הבית ולהצגת העמדות המסורתית המתנגדות ראו: ישראל יעקב
כהן, 'עליה להר הבית בזמן הזה'. בתוך משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, מהדורת הרב שטיינזלץ, הוצאת קורן, בנספחי ההרחבות.

² במקרים רבים מחדשי ההלכות באשר לתפילת גברים על ההר נוקטים בגישה שמרנית יותר באשר להיתר של נשים לעלות להר הבית.


					 
			
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. איש חופשי

    בואו נשתמש בטיעון המובא בסוף במאמר בתחילתו:
    הטעם לכך הוא שתביעתן של נשות הכותל מתבססת על קיומה של פרקטיקה של תפילה בכותל המערבי, מרכזיותה בפועל של הפרקטיקה בחיים היהודיים, והמשמעות של הדרתן ממנה. בסיס מטיפוס זה הוא בדיוק מה שחסר לתביעה להתפלל על הר הבית.

    רק נחליף את ה'כותל' ב'הר הבית', ואת 'נשות הכותל' ב'יהודים':
    הטעם לכך הוא שתביעתם של היהודים מתבססת על קיומה של פרקטיקה של תפילה בהר הבית, מרכזיותה בפועל של הפרקטיקה בחיים הדתיים, והמשמעות של הדרתם ממנה. בסיס מטיפוס זה הוא בדיוק מה שאינו חסר לתביעה להתפלל על הר הבית.

    QED

  2. יהושע רוזין

    עד כמה. שידוע לי האגנוסטי, ההלכה האורתודוקסית אוסרת עלית יהודים להר הבית/חראם א -שריף ( המתחם המכובד-קדוש) בגלל טומאת המת שכל יהודי חיב בו בגלל שאין לנו אפר פרה אדומה.
    נכון שקנאים דתיים מחפשים פרה אדומה כזאת. למען שלום ישראלי פלסטיני מאחל להם כשלון ומקוה שהשלטון הימני-דתי-קיצוני יהיה אחראי מספיק למנוע את הפרובוקציה.

  3. חזי

    אדון ד"ר לפילוסופיה בעצם טוען שהכל אסור, חוץ ממה שאפשר להוכיח שיש אינטרס ציבורי לקיומו, ולא סתם אינטרס אלא "אינטרס חיוני ולגיטימי" (כזה שהחיוניות והלגיטימיות שלו נגלים לעיני יודעי ח"ן מהאוניברסיטה הפתוחה).

    את העובדה שהמתפללים על הר הבית לא טוענים בשם "אינטרס חיוני ולגיטימי" מבסס החוקר על שתי טענות:

    1) זה לא מה שהיה פעם.

    2) הם לא נחמדים.

    מכיוון שזה לא היה פעם ומכיוון שהטוענים אינם נחמדים, הרי שתביעתם אינה מבססת "אינטרס חיוני ולגיטי", ולכן יש לשלול מהם זכויות – כלומר לא להעניק להם זכויות – בגלל שזכויות ניתנות על ידי המדינה – בהתייעצות עם ד"ר לפילוסופיה מהאוניברסיטה הפתוחה.

  4. ליכודניק

    אני חילוני, ואיני מצדד בשום "זכות" לתפילה יהודית בהר הבית, אבל משהו בהגיון של הכותב מטריד אותי.

    "עמדתי היא שחופש הדת מבוסס על הכרה באינטרס של בני אדם ליטול חלק ולקיים אורח חיים דתי במובן רחב, וליטול חלק במסורות ופרקטיקות נוהגות שונות, ובכלל זה גם להיאבק על דמותן ולפעמים לשנותן"

    עכשיו, השאלה מהי "מסורת ופרקטיקה נוהגת" היא שאלה בעייתית שקשה לענות עליה חד-משמעית; כפי שהמניע ל*תפילה בהר הבית* הוא פוליטי (רצון להניע תהליך של שליטה יהודית בהר), גם *האיסור* על התפילה שם היה בזמנו פוליטי (רצון לא להתגרות בכובש הרומאי/ביזנטי/מוסלמי/צלבני/ממלוכי/טורקי/בריטי). במיוחד בתחום הדתי, כל מנהג חדש מוצג כ-"החזרת עטרה ליושנה" או כ-"תגובה לשינוי יסודי בסביבה"; המחדשים לוקחים בחשבון שהם ייקבלו ביקורת רבה בסביבה הדתית שלהם

    או בשאלת תפילת נשים: הן טוענות שתפילה בכותל היא "מסורת נוהגת", ורוב היהודים יענו ש*תפילת נשים* אינה נוהגת ואף מפריעה להם! רק במבט היסטורי אפשר לומר, האם חידוש מסוים ייעלם, יהפוך למנהג דתי כללי, או יפלג את ה

    כאשר קבוצה דורשת התחשבות במנהג דתי שלה, אני הייתי מחפש עדות חיצונית לכך שהמנהג הנידון אכן מהווה חלק משמעותי עבור אותה קבוצה; למשל, האם "נשי הכותל" מגיעות לכותל בקביעות ,או רק לתפילה חגיגית בראש חודש? האם "נאמני הר הבית" יסתפקו במקום היפוטתי שהוא חלק מהר הבית ההיסטורי אך לא מה-"חראם אל שריף" המוסלמי? האם שתי הקבוצות יסכימו לשלם עבור קיום המנהג?

    הדרך שלי שלמה תיאורטית אך בעייתית ליישום; היא מעגלית- מי שנאבקת על מנהג, משמע שהוא חשוב לה, ויש לתת לה לקיים אותו. אבל היסטורית, כך הרי ניתנות זכויות בפועל.

  5. יהודה ישראלי

    המחבר טוען ש-"אין פרקטיקה". אבל הייתה פרקטיקה, היא נגדעה בכח הזרוע אחרי חרבן בית שני. אמנם, זה קרה לפני קצת פחות מאלפיים שנה, אבל עדיין זו לא הייתה בחירה מצד הדת היהודית. במשך אלפיים שנה התפללו יהודים לחזור לירושלים ולחידוש המסורת הזאת. מיעוט היהודים שכן היו באזור לא הורשו לחזור להר הבית. ברבות השנים הצטברו בעיות הלכתיות ואחרות בנושא, זה נכון. אבל בגדול, המתחם מוסלמי כי הגזל נותר בידיים מוסלמיות עד היום. מי מקוראי "העוקץ" יכול לטעון, אבל אחרי כמה זמן אתה מאבד את טיעון הבעלות, כי עברו הדורות והמצב התקבע כמות שהוא היום. ואני אומר, סבבה, אבל מי שטוען זאת צריך, למען ההגינות, לטעון אותו דבר בכל דיוני הנכבה והשיבה פה באכסניה הוירטואלית הזאת.