string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

קומוניסטים מזרחים: ספר היסטוריה עם אג'נדה

בספרה החדש מעניקה תמר גוז'נסקי הצצה למאבקה הנשכח של המפלגה הקומוניסטית בישראל נגד אפליית מזרחים ואל מול ה"שמאל" של מפא"י, בקריאה שנותנת פייט לפוליטיקת הזהויות של ימינו
אורי וולטמן

"בסמינר נפגשתי עם כמה עיראקים. אחד מהם, אברהם שמו, ממעברת נתיבים שבדרך לבאר-שבע. הוא סיפר לי מעשייה מעניינת. תנאי קשים שוררים במעברה שלו. אדמה צחיחה וחום לוהט. העיראקים שבמעברה הם מאנשי מוצול, ובחלקם כורדים. השאר ממרוקו. עבודה לא הייתה להם וחיו בקושי. מנהל המעברה, אחד מאלה המתוחבלים, היה מעורר סכסוכים בין עיראקים ומרוקאים, בין אנשי מוצול והכורדים. כל יום היו מהומות. מה עשה אברהם זה? בערב יום-הכיפורים הפגיש את זקני שלוש העדות והשביע אותם לחדול מהמריבות. במוצאי יום-הכיפורים נפגשו שוב זקני העדות בבית-הכנסת ובחרו ועד ובראשו אברהם עצמו. למחרת בבוקר הלכו אנשי הוועד וכבשו את משרד המנהל. הוא התחלחל. 'מה קרה?' שאל. 'אנחנו נבחרי המעברה', השיב אברהם. 'צווינו לנהל את ענייני המעברה ולהשיג עבודה למובטלים'. מה אגיד לך? ממש כמו הסיפור על מיראבו ושליח המלך! תאר לעצמך, זקנים חבושי מצנפות, כפיות וברטים, שאינם יודעים קרוא-וכתוב, ישבו אל השולחן ואמרו: אנחנו ההנהלה!"
(שמעון בלס, "המעברה", עמ' 129-130).

בשנים האחרונות אנו עדים לדיון ער בשאלות של אפליה עדתית וגזענות כלפי מזרחים בתוך החברה הישראלית. חלק ניכר מהדיון הזה מתנהל בשדה התרבותי, ומיעוטו עוסק באופן ישיר יותר בשאלות חברתיות וכלכליות. גם באקדמיה גובר העיסוק הביקורתי באופנים בהם הממסד הפוליטי בארץ נקט – בעיקר בשנות ה-50', ה-60' וה-70' של המאה הקודמת – במדיניות מפלה בכל תחומי החיים כלפי היהודים שהגיעו ארצה מצפון אפריקה, מאסיה, מארצות ערב ומהבלקן.

אולם הדיון הביקורתי במדיניותן הבעייתית והפסולה של ממשלות מפא"י ומפלגת העבודה לא נלווה תמיד בלימוד שיטתי של ההתנגדות למדיניות זו, כפי שבאה לידי ביטוי במאבקים שנוהלו במעברות ובשכונות העוני. אומנם, המקרה של "הפנתרים השחורים" בשנות ה-70' והמרד בוואדי סאליב ב-1959 נחרתו בזיכרון כדוגמאות בולטות של המאבק המזרחי. אולם בצד שתי אפיזודות דרמטיות אלה, שגם ביחס אליהן קיימות עוד זוויות שיש להאיר, כמעט ונשכחה ההיסטוריה העשירה של מאבקים חברתיים עממיים שנוהלו באופן יום-יומי בידי מזרחים, וביתר שאת – את התפקיד הייחודי, הנשכח, שמילאו במערכות אלה קומוניסטים יוצאי עיראק, בולגריה וארצות אחרות.

בספרה החדש "קומוניסטים מזרחים" (פרדס, 2018) ניגשת תמר גוז'נסקי לשפוך אור על הנקודה העיוורת הזו, ולהציע תיאור מקיף, אך נגיש וקריא, של המאבקים השונים שניהלו חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ בתקופת המנדט הבריטי ובשנים שאחרי הקמת המדינה, נגד אפליה עדתית ונגד המציאות החברתית הקשה עמה התמודדו מזרחים. גוז'נסקי – לשעבר חברת הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ומחוקקת חברתית נמרצת מטעם סיעת חד"ש בכנסת – פרסמה בעשור האחרון מספר ספרים התורמים תרומה להבנת ההיסטוריה המעמדית של ישראל, ובהם – "לחם עבודה: מעמד הפועלים הישראלי – מבט עכשווי והיסטורי" (פרדס, 2013), ו"בין נישול לניצול: שכירים ערבים – מצבם ומאבקיהם" (פרדס, 2014). עיקרון העובר כחוט השני במפעלה הספרותי הוא הארת התפקיד שמילאה המפלגה הקומוניסטית במערכות החברתיות בפלשתינה-א"י המנדטורית ולאחר מכן במדינת ישראל.

התנועה הקומוניסטית בארץ אינה נמנית עם המנצחים, ולא אחת נפקדת תרומתה מן ההיסטוריה הממסדית הנכתבת בישראל. ספריה של גוז'נסקי הם בבחינת מעשה תיקון

אין לקרוא את כתיבתה ההיסטורית של גוז'נסקי בקריאה א-פוליטית, בבחינת ריכוז של עובדות ותאריכים, אלא יש להבין אותה גם כמעשה פולמוסי. אומרים שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, ואילו התנועה הקומוניסטית בארץ אינה נמנית עם המנצחים. בשל כך, לא אחת נפקדים תרומתה ותרומת פעיליה מההיסטוריה הממסדית הנכתבת בישראל. לכן, ספריה של גוז'נסקי הם בבחינת מעשה תיקון, שנועד להעמיד את הדברים על דיוקם.

כך למשל, את ספרה הקודם, על מאבקיהם של פועלים ערבים, ניתן להבין כוויכוח עם אותם זרמים פוליטיים חדשים-יחסית בציבור הערבי בישראל, שמבקשים להמעיט מהתפקיד החשוב שמילאו הקומוניסטים בגיבושה של האוכלוסייה הערבית בשנים שאחרי 1948, לכדי מיעוט לאומי הנאבק על זכויותיו והתובע שוויון (מאבק שרשם שיא משמעותי ב-1976, בשביתת "יום האדמה" ההיסטורית), וכן להקטין את ההיבטים המעמדיים של מאבק זה, בו הזכויות הלאומיות והסוציאליות של הפועלים הערבים קשורות זה בזה. משחק כיפופי-ידיים היסטוריוגרפי זה עודנו ממשיך ומתנהל, כפי שאפשר ללמוד, למשל, מהספר החדש "היבטים פוליטיים בחייהם של הערבים אזרחי ישראל" (הוצאת מכון ון ליר, בעריכת חזיז חידר, 2018) שבו פרקים הדנים בכמעט כל רוחב הקשת הפוליטית בהווה ובעבר בקרב הציבור הערבי: בל"ד, התנועה האיסלאמית, רשימת אל-ארד, התנועה המתקדמת לשלום, ואפילו פרק שדן בהשתתפותם של ערבים במפלגות הממסד הציוניות. אך מקומה של מק"י… נפקד.

בדומה, גם ספרה האחרון של גוז'נסקי הוא בעל גוון פולמוסי, ואין היא מסתירה זאת:

"למרבה הצער, אינטלקטואלים מזרחים, ודווקא מהבולטים ביניהם, התעלמו מתפקידם של הקומוניסטים בהיסטוריה של מאבקי המזרחים… סיבה אפשרית אחת להתעלמות מתפקידם של הקומוניסטים בהעלאת נושא האפליה העדתית על סדר היום ובארגון מערכות ציבוריות של מזרחים להגנת זכויותיהם החברתיות – היא אי-ידיעה. אך סיבה סבירה יותר, לדעתי, היא שהכרה בראשוניות תרומתה של המורשת הקומוניסטית המעמדית המורכבת במערכה החברתית-פוליטית נגד אפליה עדתית, שראשיתה עוד בשנות ה-20 של המאה ה-20, מושכת את השטיח מתחת לרגליהם של הזרמים המכונים פוסט-קולוניאליים ופוסט-מודרניים ושל תיאוריית הזהויות. זרמים אלה, המקדמים את 'שיח הזהויות', עוסקים באפליות על רקע לאום, עדה ומגדר באופן נבדל זו מזו וללא הבנת הקשר העמוק בין אפליה, כל אפליה, למשטר המעמדות הבורגני" (עמ' 17).

אם כך, לפנינו ספר היסטוריה עם אג'נדה. באמצעות העלאה על הכתב ומתן פומבי למערכות החברתיות והפוליטיות בהן השתתפו והובילו קומוניסטים מזרחים – נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור – מבקשת גוז'נסקי להתעמת עם "פוליטיקת הזהויות", שהפכה פופולארית במעגלים מסוימים באקדמיה ומחוצה לה, ולקרוא תיגר על הנחות-יסוד שלה ועל המסקנות הנגזרות מהן.

עמודים
מתוך הספר "קומוניסטים מזרחים". מערער מוסכמות לגבי השמאל

ואכן, קריאת הספר מערערת על כמה מהמוסכמות, שנראה שהפכו למקובלות מאליהן. ישנה טענת ביקורת מוכרת לפיה מחנה השמאל בארץ לא התעניין מעולם בתנאי חייהם ובמציאות המפלה עמה נאלצו להתמודד מזרחים. טענה זו נסמכת, לרוב, על התנהגותן בהווה של המפלגות שמקובל בישראל לכנותן בשם "שמאל", או על מדיניותן של מפלגת העבודה וקודמותיה בתקופה בה היו בשלטון. אולם ספרה של גוז'נסקי מפנה זרקור על פעילותם של הקומוניסטים בארץ כבר לפני קרוב למאה שנים, כאשר ייחדו בפעילותם הציבורית מקום לפנייה לעובדים מזרחים, לשכנע אותם ולארגן אותם לפעילות. הספר מפנה זרקור גם להתארגנות של עובדים מזרחים בעצמם במסגרת המפלגה הקומוניסטית, ופעילות מחאה שלהם נגד שלטון מפא"י והגזענות שאפיינה אותו.

כך למשל, פירסמה הסיעה של המפלגה הקומוניסטית בהסתדרות – כבר במאי 1923 – כרוז בעברית המופנה לבני עדות המזרח, לקראת הבחירות למועצות הפועלים של יפו ושל ירושלים, ובו נכתב:

"ההסתדרות לא התעניינה ואינה מתעניינת בכם… ובינתיים עובדים אתם הפועלים הספרדים והתימנים, בבתי-המלאכה האפלים והמחניקים 14-15 שעות ליום, מקבלים בעד זה מבעל הבית משכורת שאינה מספיקה אפילו לקיומכם, והיחס אליכם הוא ממש בלתי-אנושי. וכבוא זמן חוסר-עבודה – דבר שאינו בא לעיתים רחוקות, אזי נשארים אתם, נשיכם וטפיכם בראשי-חוצות מבלי מחיה לפיהם, בעוני ומחסור-כל באין מי שיעזור לכם בעת צרה. וכשיש עבודה אזי מתחילה התחרות מגונה בין פועל לפועל ובינתיים משתמש בעל-הבית להוריד את מחיר העבודה. מה נחוץ ומה אפשר לעשות נגד זה? דבר אחד יש בידנו והוא: לאחד את כל הפועלים העובדים במקצוע אחד לאגודה מקצועית. לזה הכרחית ההשתתפות של כל הפועלים, בין שהם אשכנזים, ספרדים, תימנים וערבים" (עמ' 23-24).

לקראת הבחירות לאסיפת הנבחרים השנייה בדצמבר 1925 פרסמה המפלגה הקומוניסטית מנשר בעברית שכותרתו "אל העובדים בני העדות המזרחיות (ספרדים, תימנים, פרסים, גורז'ים, וכו')", ובו נכתב "העובדים הספרדים והתימנים הם המעוניינים ביותר ביצירת [פרלמנט של כל תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד]… כי היהודי בן העדה-המזרחית והיושב בארץ מזה שנים רבות מבין את העובד הערבי, חי בתנאים דומים לתנאיו, והעובד הספרדי והתימני יכול וצריך לשמש הגשר המקשר את כל העובדים היהודים עם אחיהם העובדים הערבים" (עמ' 25).

בתעמולה ראשונית זו מובלטים קווים שאיפיינו את פעילותם של הקומוניסטים בקרב המזרחים גם במרוצת העשורים שבאו לאחר מכן: ראשית, אין הכחשה אלא הבלטה של המציאות החברתית הקשה במיוחד והמפלה לרעה עמה מתמודדים מזרחים. שנית, הניתוח שהציעו הקומוניסטים אינו מנתק את המימד העדתי של האפליה מן המימד המעמדי, אלא מבין את שני ההיבטים של הדיכוי במשולב. ושלישית, התביעה היא להתארגנות בצוותא, למען האינטרסים המשותפים לא רק של עובדים מזרחים ואשכנזים, אלא גם של עובדים יהודים וערבים.

עיקרים אלה המשיכו לאפיין את הניתוח שהציעו הקומוניסטים לשאלה העדתית גם לאחר הקמת המדינה. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, הדגיש ביטאון מק"י – "קול העם" – בגיליונו מ-10 בינואר 1949 כי המזרחים בישראל מתמודדים הן עם אפליה עדתית והן עם דיכוי חברתי-כלכלי:

"שתי הבעיות קשורות ושלובות זו בזו, כאשר הקיפוח העדתי פוגע קודם כל בדלת העם. עדות המזרח מהוות אחוז ניכר בקרב הפועלים השכירים, בהם פוגעים ניצול וקיפוח ראשית כל בתור פועלים, אך במידה יתרה בתור פועלים מבני עדות המזרח. אמת מרה זו בולטת יום-יום בכל שטחי החיים: במקום העבודה, בשכונה, בצבא, בבית הספר. כאשר העירייה שוללת משכונות העוני את השירותים החיוניים ביותר, הרי זה משום שרוב התושבים הם מעדות המזרח. כאשר ילדים נזרקים מבית הספר בגלל אי-תשלום שכר לימוד, הרי ראשית כל משום שילדי פועלים הם. אך מאידך, בין הילדים הבטלים מתורה בגלל שכר הלימוד הגבוה, גדול במיוחד האחוז של ילדי עדות המזרח. ובצבא: כשיש צורך בביצוע עבודות 'שחורות', חיילים מבני עדות המזרח הם הראשונים המצווים 'ללכלך את הידיים'" (עמ' 36).

הדרך היחידה לטעון שהשמאל בישראל התעלם מבעייתם של מזרחים היא בעצם העלמת הקומוניסטים מהדיון, או בכינוסם בכפיפה אחת מתחת לכנפיה של מפא"י היריבה

הדרך היחידה לטעון כי השמאל בישראל התעלם מבעייתם של מזרחים (או אפילו יותר מכך – היה חלק מבעייתם של המזרחים) היא בעצם העלמת הקומוניסטים מהדיון, או בכינוסם בכפיפה אחת מתחת לכנפיה של מפא"י. אך אם מביאים בחשבון כי מק"י הייתה היריבה המרה ביותר של מפלגת השלטון דאז (ולהיפך), אז הזיהוי של הקומוניסטים עם "השמאל" נוסח מפא"י הופך שגוי במיוחד. ואכן, גוז'נסקי מתארת בספרה מקרים רבים בהם מפלגת השלטון התנכלה לפעילותם של הקומוניסטים בשכונות העוני ובמעברות, וחששה מ"חתרנותם". כך למשל, באסיפה מטעם מק"י במעברה כפר אונו (10.01.1953), בה נשאו דברים אליהו עזר וראובן כדורי (מזכיר סניף מק"י במעברה), השתתפו כאלף תושבים. בריונים שאירגנה מפא"י יידו אבנים על משתתפי האסיפה, ופרצה תגרה. השוטרים – בהוראת מפלגת השלטון – עצרו שמונה מהקומוניסטים, ביניהם המזכיר כדורי, אך אף לא אחד מהבריונים (עמ' 67).

מתוך "קומוניסטים מזרחים"
מתוך "קומוניסטים מזרחים". חששה של מפא"י מ"חתרנותם" של הקומוניסטים, שימשה אמתלה לצעדי ענישה ולפעולות דיכוי קיצוניות

כה רב היה חששה של מפא"י מ"חתרנותם" של הקומוניסטים, שלא אחת שימשה נוכחותם אמתלה לצעדי ענישה ולפעולות דיכוי קיצוניות, לרבות פינוי בכוח של תושבים. גוז'נסקי מספרת (עמ' 68) כי בפברואר 1953 נשלחו חיילים ושוטרים לבצע פינוי ללא הודעה מוקדמת של מעברת כפר סבא, ואלפי תושבי הועברו למעברות אחרות. במעברה חיו תושבי יוצאי תימן, טורקיה, רומניה ועיראק, שבחודשים שקדמו לפינוי קיימו הפגנות מול בניין המועצה המקומית, ותבעו פתרונות דיור. היא מצטטת את פרופ' אברהם שמה, שכילד בן תשע גר עם משפחתו במעברת כפר סבא, ותיאר את הפינוי האלים כך: "החיילים קיבצו את תושבי המעברה המבוהלים ודחפו אותם לתוך משאיות ריקות, בלי לאפשר להם לקחת עמם את חפציהם".

בדיון בנושא שנערך במועצה המקומית כפר סבא, הסביר ראש המועצה דאז, מרדכי סורקיס, כי ההוראה לפינוי הגיעה מלוי אשכול, שהיה אז ממלא-מקום ראש הממשלה. אחד ממשתתפי הדיון טען כי נוכחותם של קומוניסטים במעברה מהווה איום ביטחוני, וכי זו הייתה הסיבה לפינוי: "הקומוניסטים הם אלמנט מסוכן במיוחד בגבול המדינה, ויש לקומוניסטים קשר עם הערבים מעבר לגבול". ואילו הפרופ' אברהם שמה העריך: "כמה קומוניסטים התחילו לשאול שאלות – למה אין עבודה? למה אין שירותי בריאות? כנראה שהממשלה הרגישה מאוימת".

מעניין להסתכל על היחס השונה של מפא"י ושל מק"י לאירועים כגון מרד ואדי סאליב, כדי להבין עד כמה חוטאים לאמת אלו הסבורים כי את התווית "שמאל" ניתן להחיל במידה שווה על שתיהן. כך כתב ביטאון ההסתדרות "דבר" (ששיקף, למעשה, את עמדותיה של מפא"י) על ההפגנות הלוחמניות שהובילו תושבי השכונה:

"קבוצות נחשלות של עולים, השרויים ברמה כלכלית וסוציאלית נמוכה מהממוצע, הלוקים מחמת מיעוט השכלה והכשרה מקצועית וכד', זוקפים שלא בצדק את מצבם הירוד, שהוא לא רק פרי המשטר הקיים אלא גם תוצאת הזנחה של דורות, על חשבון ישראל ותנאי קיפוח עדתי. רמתם התרבותית הנמוכה גורמת, כי תגובתם היא בלתי-ראציונלית, ילדותית ופרימיטיבית – בדומה לילד שאינו מתקיף את מקור סבלו אלא כל הבא לידו במקרה, כך דרכם של אוכלוסין מפגרים, שאינם מבינים את המקורות ההיסטוריים והסוציאליים לסבלם אלא שופכים את זעמם על אנשים ואובייקטים המזדמנים להם באקראי" (עמ' 97).

ואילו מק"י – במצע שכתבה לקראת הבחירות להסתדרות, שנערכו בסמוך לאירועי ואדי סאליב – נקטה בקו פוליטי אחר לגמרי:

"מצוקת העולים החדשים היא לא רק מצוקה של חוסר תעסוקה קבועה ומלאה, אלא גם של חוסר דיור אנושי. מצוקת דיור מקיפה 45% מכל המשפחות בישראל, המתגוררות – לפי הסטטיסטיקה הרשמית – בחצי חדר עד חדר וחצי. אולם במיוחד חמורה מצוקת הדיור אצל העולים החדשים. וגם בקרב העולים החדשים קיימת אפלייה. קיים קיפוח משווע לגבי עולי ארצות אסיה ואפריקה ('עדות המזרח'): 55% ממשפחותיהם גרות בצפיפות העוברת את גבול המותר, בעוד מבין עולי אירופה ('עדות המערב') גרות בצפיפות כזאת 15% מהמשפחות" (עמ' 103).

עטיפת הספר
עטיפת הספר (פרדס)

גוז'נסקי לא מהססת להיות ביקורתית, כשצריך, גם ביחס לפרקטיקות מוטעות של מק"י, ובהן – העובדה כי קומוניסטים מזרחים שהתבלטו בפעילותם בשכונות העוני ובמעברות לא זכו לרוב להימנות עם שורות הנהגת המפלגה, וגם לא להיכלל במקומות ריאליים ברשימות המועמדים שהעמידה לכנסת: "אלו מהם ששמרו אמונים לקומוניזם, ציפו שההערכה כלפיהם תתבטא גם בייצוג… וקיוו שתינתן הזדמנות למי מהם להגיע, למשל, לסיעת מק"י בכנסת. כמה מראשי הפעילים במעברות הציעו להנהגת המפלגה להציב את יעקב קוג'מן ברשימת המועמדים לכנסת השלישית (1955) במקום ריאלי, אך הצעתם לא נתקבלה. כאשר בבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הוצב קוג'מן במקום ה-10, ראו הפעילים בכך ביטוי של זלזול" (עמ' 87).

לספרה של גוז'נסקי מקום חשוב במדף הספרים של ההיסטוריה החברתית של מדינת ישראל, והוא מספק חומרי גלם ונקודת מוצא לחוקרים עתידיים של המאבק המזרחי. הוא מצליח להקיף – למרות שאינו כרך עב כרס – שורה ארוכה של זירות מאבק, כך שהקורא מוצא עצמו מדלג בין המערכה שניהלו יוצאי בולגריה ברמלה, לבין הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים, לבין מרד ואדי סאליב בחיפה, לבין המאבק "דירה תמורת דירה" בשכונות העוני של יפו ותל-אביב, והכל בשפה מדויקת, מוקפדת ובהירה, שהופכת את הקריאה לקולחת.

אבל אולי התרומה החשובה ביותר של הספר, הוא לא רק בהיותו מעורר השראה, אלא גם בהיותו מעורר מחשבה. ההיעדר-היחסי של נוכחות שמאלית מאורגנת במאבקי השכונות המתנהלים כיום (גבעת עמל, שכונות דרום תל אביב, שכונת ליפתא בירושלים, וכו') עומד בניגוד חד לניסיונם של אנשי השמאל הרדיקלי משנות ה-50' וה-60', שמוקד פעילותם היה בזירות דומות של מאבק. הדרך לבנייתו של שמאל עממי בישראל של היום – כזה ששואב השראה לא מנוסטלגיה למפא"י, אלא מהמופת של מי שהתנגדו לה – מחייבת הן ויכוח עם מי שמסבירים לנו שאין זה נחוץ, והן ויכוח עם מי שמסבירים לנו שאין זה אפשרי. בוויכוח הזה, הניסיון ההיסטורי הוא נשק – וגוז'נסקי היא קצינת חימוש נאמנה.

אורי וולטמן הוא קומוניסט וחבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד نقف معًا"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ג. אביבי

    התמצית של יחסי מק"י האשכנזית – מזרחים:
    "גוז'נסקי לא מהססת להיות ביקורתית, כשצריך, גם ביחס לפרקטיקות מוטעות של מק"י, ובהן – העובדה כי קומוניסטים מזרחים שהתבלטו בפעילותם בשכונות העוני ובמעברות לא זכו לרוב להימנות עם שורות הנהגת המפלגה, וגם לא להיכלל במקומות ריאליים ברשימות המועמדים שהעמידה לכנסת: "אלו מהם ששמרו אמונים לקומוניזם, ציפו שההערכה כלפיהם תתבטא גם בייצוג… וקיוו שתינתן הזדמנות למי מהם להגיע, למשל, לסיעת מק"י בכנסת. כמה מראשי הפעילים במעברות הציעו להנהגת המפלגה להציב את יעקב קוג'מן ברשימת המועמדים לכנסת השלישית (1955) במקום ריאלי, אך הצעתם לא נתקבלה. כאשר בבחירות לכנסת החמישית ב-1961 הוצב קוג'מן במקום ה-10, ראו הפעילים בכך ביטוי של זלזול" (עמ' 87).".