string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

פתאום עם האמנות אתה נעשה בן אדם

השבוע הלך לעולמו בגיל 93 הצייר נפתלי בזם. בעוד מרבית בני דורו פנו לעבר המופשט, יצירתו של בזם עסקה בין היתר בקשיי החיים במעברות, באנשי ובנשות הכפיים ובאירועים המטלטלים של התקופה – כאשר הוא אינו מהסס להביע עמדה פוליטית ברורה
גלעד מלצר

חוקר תרבות, אוצר, מבקר אמנות וקטלוגים, מרצה בכיר במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל

שניהם נולדו ב-1924 בהפרש של כמה חודשים. שאחנור אזנבוריאן נולד ב-22 במאי בפריז לפליטים כורדים שמשפחותיהם ברחו מטורקיה ומעיראק. כשגדל, בעצתה של אדית פיאף, החליף את שמו לשארל אזנבור, ונהיה אחד מגדולי השאנסונרים של מולדתו ומגדולי הזמר העולמי במאה העשרים. חוץ מזה, היה מענטש. ביום שני השבוע, הוא הלך לעולמו. למחרת נפטר בירושלים נפתלי בֶּזֶם, שנולד באסן, גרמניה, ב-27 בנובמבר. באוגוסט 1938 הוא היגר לפלסטינה-א"י במסגרת עליית הנוער של תנועת השומר הצעיר. שבועיים אחר כך החלה מלחמת העולם השנייה, וכל משפחתו שנותרה מאחור, נרצחה.

אחרי שסיים את לימודיו בבצלאל, פחות או יותר כש"הסתיימה השואה", בזם הצעיר הבין שהעולם שחרב – משפחתו, הקהילות, חיי התרבות – הם הנושא עמו ייכנס לעולם האמנות. אבל, כפי שציין שנים מאוחר יותר אדם ברוך, "הציור של נפתלי בזם חי ופועל בתחום הפוליטי. בזם הוא אמן פוליטי והציור הוא בעבורו אמצעי". בציוריו, בזם לא רק קונן אלא גם ביקר את היחס לניצולי השואה, ואת הניסיון להשתיק הן את שוועת הניצולים והן את שרידי התרבות שנמחקה. על כך זכה בכתף קרה ראשונה. גלותי, בניגוד לציוני-ישראלי. יהודי, בניגוד לעברי. נוסטלגי, בניגוד למודרניסט. מספר סיפורים במקום לצייר – למשל כמו אופקים חדשים, הזרם השולט בעשייה האמנותית באותן שנים, שפניו היו אל המופשט.

את דרכו האמנותית החל בזם במה שאפשר לכנות בדיעבד כניסיון חלוצי לייצר סדנאות ל"תרפיה באמנות" במחנות העקורים בקפריסין, בשנת 1947. הרוב המוחלט של העקורים היה ניצולי שואה, שעוכבו בדרכם לפלסטינה-א"י ושחלקם חי שם עד 1949, אחרי הקמתה של מדינת ישראל. בזם, שרגא וייל, זאב בן-צבי, אבא פניכל ואחרים הפליגו לקפריסין, ציירו, רשמו וחרטו את שראו במחנות, ויזמו הקמת סדנאות אמנות אליהם הם בחרו כמה עשרות פליטים, שציירו את חוויותיהם בהווה ואת הזכרונות והטראומות שלהם מהעבר הקרוב.

נחום בנדל, אחד התלמידים, סיפר: "בקפריסין קיבלתי את אהבת האמנות. השואה היא טראומה שלא יוצאים ממנה אף פעם […] ופתאום עם האמנות אתה נעשה בן אדם, אתה יכול להתחיל לתת ביטוי. זה נתן לי אישית הרגשה שגם אני מסוגל לעשות משהו שאף פעם לא תיארתי לעצמי. שם ציירתי גם ציורים על השואה." את פירות הסדנה כינס בזם לספר, "בגירוש קפריסין" – אלבום הדפסים (1948), אסופה חלוצית של טיפול בטראומת השואה וההגירה.

הקשיים, העוולות וחוסר הצדק שליוו את שנותיה הראשונות של ישראל לא נעלמו מעיניו של בזם. בעוד שאמנים מרכזיים עסקו בעיקר בחיפוש אחר שפה אמנותית עכשווית, הוא צייר את קשיי החיים במעברות, תוך הקפדה לייצג באופן מכבד, לא אוריינטליסטי ואוהד את עולי המזרח. "המדונה של המעברה" (1952) היא עולה חדשה כנראה מצפון-אפריקה, אשר לה כפות ידיים גדולות, תומכות, את התינוק שהיא מזינה בחיוך שליו. רישומים אחרים שלו ממעברת נוף ים (ג'לילה ליד צומת גלילות) מנכיחים את השעמום, הבטלה וההשפלה של הגברים שממתינים לרכזי העבודה. כמה חמלה ודיוק יש ברישום "ספונג'ה" מ-1953.

נפתלי בזם, "המדונה של המעברה", 1952 (שמן ועיפרון על מזוניט)
נפתלי בזם, "המדונה של המעברה", 1952 (שמן ועיפרון על מזוניט)
נפתלי בזם, "ספונג'ה", 1953 (פחם על נייר)
נפתלי בזם, "ספונג'ה", 1953 (פחם על נייר)
נפתלי בזם, "מעברה", 1953 (פחם וטמפרה על נייר)
נפתלי בזם, "מעברה", 1953 (פחם וטמפרה על נייר)

כשפרץ מרד הימאים בנובמבר 1951, מיהר בזם להתייצב לצד הימאים שפתחו בסכסוך מול הגורם הכי חזק במשק הצעיר: הסתדרות העובדים. השביתה, שנחשבת עד היום כאחת החריפות בתולדות יחסי העבודה בישראל, הביאה להפעלת צה"ל לדיכויה, ולקריאה של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שלא מדובר בשביתה אלא ב"ניסיון חבלה על ידי אויבי המדינה". רק מפ"ם ומק"י עמדו לצד השובתים, ובין אנשי הרוח, במפתיע, נתן אלתרמן הקדיש להם כמה טורים, והמשורר אברהם שלונסקי אף ישב לילה בכלא. כותרת הציור הגדול שלו "לעזרת הימאים" שצויר במהלך השביתה, לא משאיר ספק לצד מי עמד בזם. מעניין לציין שכאשר מוזיאון ישראל חידש את תערוכת האוסף שלו לפני כשלוש שנים, על ההזמנה התנוסס "לעזרת הימאים". נקיטת עמדה פוליטית באמנות הפכה כיום לבון-טון. פועלים, חוצבים והקמת עיירות הפיתוח בלב המדבר המשיכו ללוות את היצירה של בזם לתוך שנות השישים, בהן עולם האמנות המקומי הפנה את מבטו לניו יורק.

נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", 1952 (צבעי-שמן על עץ לבוד)
נפתלי בזם, "לעזרת הימאים", 1952 (שמן על עץ לבוד)

אולי יותר מכל יצירה, הציור "בחצר הבית השלישי" של בזם היה הרדיקלי מכולם. הוא צויר בתגובה לטבח בכפר קאסם ב-20 באוקטובר 1956. בראיון לאלי ערמון-אזולאי ב"הארץ", נזכר בזם: "אנשים רצו להרוג אותי", אבל הוסיף, "זה היה רצח אך לא עשו דבר לאף אחד, כולם נותרו קצינים בתוך הארץ". העבודה, שאין ספק כי הנה מושפעת מהציור האנטי-מלחמתי המפורסם ביותר, "גרניקה" של פיקאסו, זכתה במפתיע בפרס דיזינגוף היוקרתי לשנת 1957, אך נגנזה ואופסנה עד לאחרונה במחסני מוזיאון תל אביב.

ממסד האמנות בארץ, כאמור, דחה את העמדה המגויסת, הסימבולית, של בזם והוא עבר להתגורר באירופה שם נחל הצלחה. גם מותו של בנו יצחק בפיגוע בירושלים בשנת 1975, לא הסיט אותו משאיפתו לדו-קיום ולשלום הוגן עם שכנינו, כפי שבא לידי ביטוי בכרזות שעיצב.

נפתלי בזם, "בחצר הבית השלישי", 1957 (גואש על קרטון)
נפתלי בזם, "בחצר הבית השלישי", 1957 (גואש על קרטון)

בעשור האחרון חי בתל אביב, בה יצר עד שבריאותו התדרדרה.

בן דורו, האמן גרשון קניספל שנפטר בחודש שעבר, וסבל אף הוא מדחיית הממסד האמנותי בארץ, כתב לפני שלושים שנה:

"יימצא מי שיאמר, כי בזם שילם את המחיר המלא על נאמנותו המופלגת לדגל, ויוסיפו ויאמרו כי זהו בדיוק המחיר שכל ה'מגייס' את מכחולו להשקפותיו חייב לשלם. אמנם בראייה שטחית, דומה שנפתלי בזם הרים שוב ושוב דגל כלשהו ואף החליף דגלים לא מעט. אך לזכותו ייאמר כי את הדגלים השונים הרים מתוך הכרה עמוקה ואמון ללא סייג, אמון שהתערער ונשבר שוב ושוב אל תוך התהום".

*

כשאזנבור הלך לעולמו בשבוע שעבר, 1 באוקטובר 2018, הוכרז בארמניה יום אבל לאומי. לטקס האשכבה הממלכתי שלו הגיעו נשיאי צרפת, ראשי ממשלה ושרים, וכמובן כל המי ומי של עולם המוזיקה והתרבות הצרפתי, בעבר ובהווה.

ללווייה של בזם הגיעו ארבעים איש. כמו בלווייה של קניספל, שבעוונותיו הקומוניסטיים היה ממתכנני האנדרטה לחללי יום האדמה בסכנין – לא נראה נציג רשמי אחד של מדינת ישראל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

להגיב על יהושע רוזין לבטל

 

  1. דפנה

    מרתק. רק תיקון קטן, – מלחמת העולם השנייה פרצה ב – 1939, ולפי ויקיפדיה זו גם שנת עלייתו ארצה של בזם.

  2. יהושע רוזין

    אין לי. אלא לתמוך בתגובתו של רחמן חיים. ,,הגורמים הממשלתיים׳׳ זה משטר העוולה. והאפרטהייד של ישראל..נוכחותם רק תחלל את זכרו של בזם זצ׳׳ל.