string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

תעסוקת נשים ערביות-בדואיות בנגב: מבט ביקורתי

הקהילות הבדואיות בנגב סובלות ממצוקה כלכלית ומעוני חמור, והנשים נדחקות לאבטלה או לתעסוקה בשכר נמוך ובתנאים לא הולמים. נייר עמדה זה מציג את החסמים העיקריים אשר מקשים על נשים בדואיות בנגב להשתלב בשוק העבודה
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי

מכלול החלטות הממשלה והתכניות הנובעות מהן להעלאת שיעורי התעסוקה בחברה הערבית לא הביאו לתוצאות המיוחלות בקרב נשים בדואיות מהנגב. למרות השקעה ממשלתית רחבה ופיתוח תכניות, ב-2016 עמד שיעור התעסוקה בקרב נשים בדואיות בגילאים 25-64 על 19.2% בלבד. בהתחייבות מפורשת ל-OECD, אשר באה לידי ביטוי בהחלטת ממשלה מספר 1994, נקבע כי שיעור התעסוקה של נשים ערביות יגיע ל-41% עד שנת 2020, אך באף אחת מהתכניות הייעודיות לאוכלוסייה הבדואית אין יעדי משנה לשיעור התעסוקה הרצוי לשם מימוש התכנית ונדמה כי אין תכנית סדורה וייעודית להעלאת שיעורי התעסוקה בקרב נשים בדואיות. בנוסף, אין גורם שיספק תמונת מצב באשר לחסמים הספציפיים שנשים חוות בכניסה לשוק התעסוקה ושיקבע מדדים ויעקוב אחר ביצועם.

הקהילות הבדואיות בנגב סובלות ממצוקה כלכלית ומעוני חמור. קושי מרכזי בא לידי ביטוי בשוק העבודה, כאשר רבים מבני הקהילות סובלים מנחיתות בתחרות על מקום בשוק העבודה, בין השאר בשל הדרה ואפליה כנגדם. כנשים במיעוט אתני, הבדואיות בנגב נתונות לאפליה והדרה כפולה, אשר דוחקת אותן לעוני, אבטלה או תעסוקה בשכר נמוך ובתנאים שאינם הולמים. תהליך האורבניזציה של החברה הבדואית בנגב שהחל בשנות ה-70 של מאה הקודמת, מהלך כפוי של ממשלת ישראל, לא לקח בחשבון את מרכיבי התרבות הבדואית המסורתית ואת ההשפעה השלילית על נשים בדואיות בנגב. העיירות הבדואיות סובלות מהשקעה דלה בתשתיות תעסוקה, בהכשרות מקצועיות ובחינוך המובילות למחסור חמור במקורות תעסוקה בתוך הישובים. עובדה זו גרמה לקיטוב מגדרי בתפקידים הכלכליים – הגברים יצאו לעבוד מחוץ לישוביהם והנשים נותרו בבית. היות ורובן לא ידעו קרוא וכתוב ולא שלטו בשפה העברית, ובשל התלות בכלכלת המגזר היהודי, איבדו הנשים הבדואיות את מרב אפשרויות התעסוקה.

שבע העיירות הבדואיות שהוקמו על ידי המדינה, לא הציעו תשתיות מודרניות שיקלו במעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, נהפוך הוא, עיירות אלו הם סמל לתכנון אורבני כושל שאינו מתחשב בצרכי הקהילות עבורם הוא נבנה ודוגמא לחוסר השקעה בתשתיות ולאפליה בתקציבים.  אין זה מפתיע אפוא שעיירות אלו נמצאות בתחתית הדירוג הסוציו-אקונומי בישראל.  

הגברים יצאו לעבוד מחוץ ליישוביהם והנשים הבדואיות נותרו בבית. היות ורובן לא שלטו בעברית ובשל התלות בכלכלת המגזר היהודי, הן איבדו את אפשרויות התעסוקה

עשרות אלפי תושבים המתגוררים על אדמותיהם בכפרים בהם מסרבת המדינה להכיר, נותרים במצב מאתגר יותר מאלו בישובים המוכרים. בשל אי ההכרה של מדינת ישראל בעשרות כפרים בדואים בנגב, תושבי ותושבות כפרים אלו משוללים זכויות חברתיות ופוליטיות ועומדים בפניהם חסמים נוספים להשתלבות בשוק העבודה. חסמים אלו מאריכים את פרק הזמן בחיפוש אחר משרות והדבר עלול להוביל לייאוש וחוסר אמונה ביכולת למצוא תעסוקה ולהתחיל לעבוד, או לחלופין, לחזור למעגל העבודה.

מן הממצאים שהובאו בדו"ח "מבט לתעסוקת נשים ערביות-בדואיות בנגב", שפורסם במרץ 2018 ע"י פורום דו-קיום בנגב לשיוויון אזרחי, עולה כי השתתפותן של נשים ערביות-בדואיות בכוח העבודה הוא נמוך בהרבה בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. בשנת 2015, 16% מהנשים הבדואיות בנגב בגילאי 15 ומעלה היו שותפות בכוח העבודה, לעומת 27% בקרב כלל הנשים הערביות בישראל, ו-64% בקרב נשים יהודיות מהנגב. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה לאורך השנים בקרב נשים יהודיות המתגוררות בנגב ונשים ערביות בשאר חלקי הארץ, אך נדמה כי בקרב נשים בדואיות בנגב, לפחות בעשור האחרון, ישנן עליות ומורדות ואין מגמה ברורה.

לחצו לקריאת הדו"ח המלא
לחצו לקריאת הדו"ח המלא

האבטלה ביישובים הבדואים בנגב היא מהגבוהות בישראל, ולפי הנתונים נשים מהוות את רוב דורשי העבודה. הפערים בין נשים לגברים בדואים ובינן לבין מקבילותיהן היהודיות מהנגב ניכרים גם בגובה השכר, שלעיתים מגיע לעשרות אחוזים. ניתוח הענפים בהם עובדות נשים ערביות בדואיות מראה כי הן מרוכזות בענפים שממוצע השכר בהם נמוך, למשל: חינוך, שירותי בריאות וסעד. נקודת האור הכמעט יחידה שעולה מן הממצאים היא שיעורי העלייה בשכרן של נשים ערביות-בדואיות, שבשנים האחרונות רשמו עליות גבוהות יותר מאשר נשים יהודיות בנגב וגברים בדואים. עם זאת, יש לזכור שבמונחים מוחלטים הפערים עדיין גדולים.

חסמים לשילוב נשים ערביות-בדואיות בשוק התעסוקה

להשתתפות הדלה בכוח התעסוקה ולשכר הנמוך של נשים ערביות-בדואיות יש הסברים מוסדיים ותרבותיים, אשר בדרך כלל מזינים זה את זה. אזלת ידה של המדינה באספקת מוסדות חינוך נגישים ואיכותיים בעיירות ובישובים המוכרים, אך במיוחד בכפרים הבלתי-מוכרים, רק מחזקת נורמות עבר, שלא ייחסו חשיבות רבה ליציאה לשוק העבודה.

חינוך: נכון לשנת הלימודים תשע"ז (16/17), מכלל 94 בתי הספר היסודיים ו-41 בתי הספר העל יסודיים, רק 10 בתי ספר יסודיים ואף לא בית ספר על יסודי אחד קיימים בכפרים הבלתי-מוכרים, על אף שתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים מהווים כשליש מן האוכלוסייה הבדואית בנגב. שיעורי הנשירה של הנערות בכפרים הבלתי-מוכרים עמדו על מעל ל-60% עד תחילת העשור הקודם. בסקר שערכה עמותת סידרה בנגב בשנת 2004 בחלק מהכפרים הבלתי-מוכרים, נמצא כי אחוז הבלתי אורייניות בקרב הנשים בנות 30 ויותר הגיע עד ל-80%. עד היום ממשלת ישראל מסרבת להקים מוסדות חינוך ראויים בכפרים הבלתי-מוכרים כחלק ממערך הלחצים המופעל על תושבי הכפרים הבלתי-מוכרים לזנוח את תביעות הבעלות שלהם ולעבור לעיירות הקבע הממשלתיות.

הבעיות המרכזיות איתם מתמודדים מוסדות החינוך בישובים הבדואים בנגב הן תופעת הנשירה, הישגי בגרות נמוכים, תשתיות פיזיות ירודות ומחסור חמור של כ-1,200 כיתות. שיעור בני ה-17 שאינם לומדים באחת ממסגרות החינוך הבדואיות עמד בשנת 2016 על 29.3%. משרד החינוך מכיר במחסור חמור של כיתות לימוד וגנים אך עם זאת, מספר הכיתות שבנייתן תוקצבה על ידי המשרד בכל שנה נותן מענה רק ל-20% עד 60% מן הצרכים שהוכרו על ידי המשרד עצמו.

יש לציין כי ההיסטוריה הפוליטית של הבדואים בנגב מהווה נדבך נוסף המסביר את הפערים ההיסטוריים בחינוך, היות ובין השנים 1948-1966 נכפה על הבדואים שלטון צבאי אשר מנע מכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב גישה לחינוך ותעסוקה. כלומר, תהליך רכישת ההשכלה התאפשר רק למעלה מ-20 שנה לאחר הקמת מדינת ישראל. פערי ההשכלה ההיסטוריים הם גורם מרכזי המסביר את שיעורי התעסוקה העכשוויים הנמוכים של נשים ערביות-בדואיות בנגב.

מסגרות לגיל הרך: חסם נוסף המקשה על שילובן של נשים בשוק התעסוקה הוא המחסור החמור במסגרות לילדים ופעוטות. מערכת החינוך בישובים הבדואים רעועה וכמוה גם המסגרות לגיל הרך. נכון לשנת 2015, פעלו רק שישה מעונות יום המפוקחים על ידי הממשלה בכלל ישובי הבדואים בנגב ובהם 384 ילדים בלבד. לפי נתונים שהתקבלו מעמותת סיכוי, בשנת הלימודים תשע"ז (2015/16) 4,843 ילדים בישובים הבדואים לא היו רשומים לגני ילדים, כ-20.8% מכלל הילדים הבדואים בגילאי גן. מדינת ישראל לא ממלאת את חובתה כלפי הקהילה הבדואית גם בבנית גני ילדים לגילאים 3-6, כאשר חמישית מהילדים הערבים-בדואים בגילאים אלו אינם רשומים לגנים. מצב זה גורם לאמהות רבות לוותר על השתלבות בשוק העבודה שכן גם אם הן חפצות בכך, הן נאלצות להשאר ולטפל בילדים.

תחבורה ציבורית: עד שנת 2009 לא פעלה כלל תחבורה ציבורית באף אחד מן הישובים הבדואים בנגב, וגם כיום היא לוקה בחסר, דבר שפוגע בעיקר בנשים בשל העובדה שבישראל הן המשתמשות העיקריות של קווים אלו וביחוד בחברה הערבית בה יש מיעוט של בעלות רישיון נהיגה. בעוד שבעיירות המתוכננות מצב התחבורה הציבורית הבין-עירונית השתפר במעט, בכפרים המוכרים והבלתי-מוכרים, בהם מתגוררת כמחצית מהאוכלוסייה הבדואית בנגב, לא ניתן מענה אמיתי לצרכי האוכלוסיה. ברוב הישובים עוצרים האוטובוסים בתחנות על כבישים ראשיים, מצב המחייב את התושבים לצעוד מרחקים משמעותיים עד הגיעם לתחנה ואף לסכן את חייהם בחציית כבישים ראשיים. היעדר תשתית של כבישים סלולים ומותאמים למעבר תחבורה ציבורית מונעת מאוטובוסים להיכנס לתוך הכפרים, ולעיתים גם לצירים מסוימים בתוך העיירות.

אם נביא בחשבון שדווקא בישובים הבדואים, בהם אחוז בעלי כלי הרכב הוא נמוך ומצב התחבורה הציבורית רעוע, נקבל חסם נוסף אשר מצמצם את האפשרויות של נשים לצאת לעבוד.

מרכזי תעסוקה ואזורי תעשייה: חסם משמעותי נוסף המקשה את שילובן של נשים ערביות-בדואיות מהנגב הוא היצע נמוך של מקומות עבודה בישובים הבדואים. העיירות הבדואיות הוקמו ללא תשתיות תעסוקה מספקות, כגון אזורי מסחר או אזורי תעשייה צמודי דופן, ובכך הפכו את רוב האוכלוסייה הבדואית לתלויה במקורות תעסוקה מחוץ לישובים אלו. ב-2014, 73% מכלל הנשים הערביות-בדואיות בנגב היו מועסקות מחוץ לאזורי מגוריהן, לעומת 50% מן הנשים היהודיות בנגב שהיו מועסקות מחוץ לאזורי מגוריהן. מחסור במקומות עבודה בתוך הישובים הבדואים, המתווספים לתחבורה ציבורית לקויה ומחסור במוסדות חינוך לילדים, מונעים מנשים יציאה לעבודה מחוץ לישובי מגוריהן והינם חלק מהגורמים לשיעורי תעסוקה נמוכים בקרב נשים ערביות-בדואיות בנגב. מאידך, הנתונים מצביעים על כך שנשים ערביות-בדואיות רבות עובדות מחוץ לישוביהן ולכן יש לשער שלו היו תנאים המקלים את יציאתן, נשים נוספות היו מצטרפות לכוח העבודה.

תכניות החומש כפתרון ממשלתי – האמנם?

בעשור האחרון, גורמים כלכליים ואסטרטגיים הביאו לשינוי במדיניות הממשלה בנוגע לפיתוח כלכלי-חברתי באוכלוסיה הערבית בישראל וזוהתה חולשה מוגברת בקרב נשים ערביות הממעטות להשתתף בשוק התעסוקה.

שינוי המדיניות בא לידי ביטוי בתכניות חומש לפיתוח חברתי כלכלי בין השנים 2012-2016, שהייתה חלק מתכנית רחבה שנועדה בין היתר לפתור את סכסוך הקרקעות בין הבדואים למדינה; ובין השנים 2017-2021, בנוסף לחלקה של האוכלוסייה הבדואית בנגב בהחלטה 922 אשר מיועדת לפיתוח כלכלי בכלל החברה הערבית. עם זאת, נראה שעד כה תכניות אלו נותנות מענה חלקי והיעדים אינם ברורים כך שאין לדעת האם הן עונות על צרכי האוכלוסייה. יש לציין כי התכנית מתעלמת באופן מכוון מהאוכלוסייה הבדואית המתגוררת בכפרים הבלתי-מוכרים.  

למרות שהחלטת הממשלה על תכנית החומש החדשה קבעה שיינתן ייצוג הולם לנשים בוועדה הציבורית למעקב אחריה, מי שמייצג את החברה הבדואית הם לרוב גברים

מכלול החלטות הממשלה והתכניות הנובעות מהן להעלאת שיעורי התעסוקה בחברה הערבית לא הביאו עד כה לתוצאות המיוחלות בקרב נשים בדואיות מהנגב. כיום, בחלק מהתכניות ניתנת עדיפות מסוימת לנשים אך בכדי להעלות את שיעור התעסוקה נדרש להתאים תכניות ספציפיות עבור נשים אלו ומערך תומך תעסוקה שיפעל להתרת החסמים העומדים בפני נשים. בנוסף, נראה כי למרות שהחלטת הממשלה על תכנית החומש החדשה קבעה במפורש שיינתן ייצוג הולם לנשים בוועדה הציבורית למעקב אחרי התכנית, מי שמייצג את החברה הבדואית הם לרוב גברים מהקהילה ומספרם קטן. במצב זה צרכיהן של נשים נדחקים הצידה. ההתעלמות הבוטה והמכוונת מתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים מעיבה גם היא על ההשקעה העצומה של תכניות החומש.

סוגיית הבעלות על הקרקעות שבה ועולה פעם אחר פעם בכל דו"ח ומחקר על האוכלוסייה הבדואית בנגב, ולא בכדי. סירובה של המדינה למצוא פתרון הולם בשיתוף האוכלוסייה הבדואית בנושא זה מקבע את המצב הקשה בו נתונה האוכלוסייה ומשליך על פיתוח כל תחומי החיים– תעסוקה, חינוך, בריאות, דיור ועוד. בכפרים הבלתי-מוכרים כמעט ולא קיימות תשתיות ואין שירותים ממשלתיים. זוהי מדיניות מכוונת המערימה קשיים על תושבות ותושבי הכפרים הבלתי-מוכרים שנועדה לאלצם לוותר על תביעות הבעלות על הקרקעות והעברתם לישובים עירוניים צפופים.

הפתרונות התעסוקתיים לא יכולים להיות אחידים לכלל הנשים הערביות-בדואיות בנגב. המדינה צריכה להכיר בהבדלים בין האילוצים והנסיבות שבהן פועלות נשים בעיירות, בכפרים המוכרים והבלתי-מוכרים. על הממשלה מוטלת האחריות לפרק את החסמים המונעים מנשים נגישות לעולם התעסוקה ובמיוחד להשקיע במערכת החינוך בכלל הישובים הבדואים, מגילאי גן ועד תיכון, בכדי לתת תקווה ושוויון הזדמנויות אמיתי לדור הצעיר. על מדינת ישראל להפסיק עם מדיניות הריסת הבתים הדורסנית שלה ולפעול לחלוקת משאבי קרקע ומשאבים כלכליים צודקת בין הקהילות השונות בנגב.  הזרמת תקציבים מבלי להגיע לפתרון מוסכם בסוגיות הבעלות על הקרקעות תמנע מן הישובים הבדואים את האפשרות להתפתח. רק פתרון שיתבסס על שיתוף הציבור ועל הכרה בשאיפותיו, רצונותיו ואורח חייו, יוביל לארגון המרחב באופן שמכבד ומאפשר חיים בכבוד לכל המתגוררים בו, ערבים ויהודים כאחד.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות