• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

בין הסגד לסיגדיאדה

בחגיגות ה"סיגדיאדה" בתיאטרון הבימה כמעט ולא נותר זכר לחג הסגד עצמו. מדובר בפסטיבל אתיופי ססגוני שכזה, "אתיופיאדה"
דני אדמסו

אבא לילדים חומים, מנהל ארגון הל"ה למען החינוך ודוקטורנט בתוכנית "פרשנות ותרבות" אוניברסיטת בר-אילן

״סיגדיאדה – פסטיבל לתרבות אתיופית" הוא פרויקט פרי יוזמתו של בחור מוכשר, המתקיים בסוף השבוע הזה בפעם השביעית בתיאטרון הבימה בתל אביב. שמו נגזר מהמילה "סגד" באמהרית (לא סיגד, סגד), שפירושה תפילה. הסגד הינו חג דתי לחלוטין הנושא משמעויות עמוקות בדומה לתשעה באב, כאשר הדמיון אינו רק בתענית (חורבן הבית), אלא בטוב שיכול להיות כאן אחרי – בחידוש הברית של העם היהודי בארץ ישראל. לפחות כך קיוו יהודי אתיופיה.

ה"סיגדיאדה", אם אני מבין נכון, נועד להנגיש לציבור בישראל מועד יהודי חשוב, שנשמר במשך אלפי שנים רק בתרבות קהילת יהודי אתיופיה. אני רואה באופי הפסטיבל, במקום שנבחר (הבימה) ובאופי התכנים רצון להצעיר ולחלן למען החברה הישראלית בכלל והדור הצעיר של הקהילה האתיופית – זה שלא בדיוק הולך להתפלל עם הקייסים בטקס הממלכתי, הדתי והרשמי, שמתקיים מדי שנה בארמון הנציב בירושלים, או בזה המתקיים בנפרד בכותל המערבי.

זו יוזמה ייחודית, ססגונית ויחידה בהקשר של תרבות יהודית אתיופית בישראל, ולא פחות משלושה ימים של שכרון חושים מבחינה תרבותית והנגשת התרבות האתיופית כאפריקאית: בתחום התרבות, האומנות, האופנה ויצירות מרתקות אחרות. היוזמה ייחודית אף יותר, במיוחד כאשר זו מוצגת במתחם ובבית תרבות שנשלט רוב השנה על ידי התרבות האירופאית.

ואולם, בהיעדר תוכן המזכיר אפילו ברמז את הסגד, פסטיבל ה"סיגדיאדה" הוא חילון הקודש, כפי שביטא זאת חבר חובש כיפה ביטא באופן מעניין: "לקרוא לסגד סיגדיאדה ולעשות מה שעושים שם, זה כמו לקרוא לשמחת תורה תורתיאדה". רצה לומר, שזה פסטיבל "אתיופיאדה" – פעילות חשובה, אבל אחרת. אני לא אדם דתי, אבל הבנתי את כוונתו במדויק. מרבית ההורים שלנו והקייסים (כגוף), אלו מאיתנו שזוכרים את משמעות החג וגדלו בבית אדוק מבחינה מסורתית או דתית, לא יכירו כך את הסגד. העובדה שהפסטיבל מתקיים ב"בית הכנסת הגדול" של החילוניים (הבימה), היכל הקודש של החילוניות, מוסיפה לבלבול ולהתקוממות בקרב ציבור מסורתי ודתי.

ייתכן שבמרחב אחר לא היה עובר המסר החברתי והתרבותי. ואכן, מדהים לראות כיצד אירוע שיזם איש אחד ומשוגע במובן הטוב, שי פרדו (שחקן מקצועי ומוצלח), כובש במשך שלושה ימים רצופים את ליבה של תל אביב. פרדו נחסם לא מעט פעמים, אבל נלחם כל שנה כמו גור אריה על קיום האירוע. אלא ש"סיגדיאדה – פסטיבל לתרבות אתיופית", מדגיש את "האתיופית" ופחות את "הסגד" או החילון של הסגד. מדובר בחג דתי ויהודי, בעל משמעויות יהודיות דתיות עמוקות, יום תענית וצום – הרבה לפני השמחה, החגיגה והפסטיבליות שבו; צום, לפני חגיגות וסעודות המתקיימות בו בסוף היום. הסגד בקרב הקייסים וההורים שלנו, או בקרב צעירים ובוגרים שומרי המצוות או המסורת, נחשב עדיין ליום תפילה ותחינה. על מה ולמה? חפשו בגוגל, בטוח תמצאו כמה מסמכים ברשת.

הבעיה שלי (מדגיש: שלי!) אינה באי-דתיותו של פסטיבל ה"סיגדיאדה", אלא באי-סגדיותו, מבחינת המהות שעל גבה רוכב הפסטיבל. אין בו תוכן ממשי מרכזי המזכיר לכולם שלא רק שיש אתיופים בישראל, אלא גם ששמרו למשמורת חג יהודי מתקופת עזרא ונחמיה ושכעת משיבים את האבידה למקומה הטבעי. נכון להיום, מנקודות מבט מסוימות ה"סיגדיאדה" היא מעין חיקוי לחג צפון אפריקני אחר, המימונה. בשניהם יש אוכל בשפע, מתוק בצפון אפריקה וחריף בדרומה.

ציון אחד הימים החשובים למקורות יהדותנו בעידן שבו מתקיימת הכחשה מוחלטת של קיומנו, חייב להיעשות ולהיראות אחרת. כיצד? זו שאלה לאנשי מקצוע העוסקים בתוכן, אבל אפשר לחשוב על שבועות ופסח בקיבוצים ובתנועות הנוער, שם היהדות מופיעה בכל מיני צורות ואינה נוטשת את מחוזותיה. היא מתחלנת קצת, אבל מתרחבת יותר; הצורה משתנה, אבל לא ניטשת.

נכון להיום, ה"סיגדיאדה" היא מעין חיקוי לחג צפון אפריקני אחר, המימונה. ציון אחד הימים החשובים למקורות יהדותנו בעידן שבו מתקיימת הכחשה מוחלטת של קיומנו, חייב להיעשות אחרת

הסתייגות אחרת שלי קשורה לקיום הפסטיבל לפני המועד הרשמי של החג, כאסטרטגיה שיווקית מודעת. בעדינות אומר, שזו מזרזת את מותו של הסגד כחג. זאת בנוסף להפיכתו של המועד הרשמי הממלכתי המתקיים בירושלים בכ"ט בחשוון, חמישים יום אחרי יום הכיפורים, ללא רלוונטי. הקדמת ה"סיגדיאדה" לעומת הסגד היא הקדמת החול על פני הקודש במלוא מובן המילה. אני לא דתי, אבל נאמן לתרבות, ובעיקר למסורת אבות כמו רבים מחברי. החג לא יכול להיות צילו של פסטיבל, משום שזה להפוך את היוצרות. לטעמי, כשסדר הבריאה יתחלף כבמקור, צריך ויהיה אפשר לחגוג בגדול.

בשולי הדברים אומר, שאני מכיר לא רק את הפסטיבל ואת היזם שי פרדו, אלא גם את החג מכמה זוויות: מכיר את החג מהבית באתיופיה. אני זוכר את עצמי חוגג. אומר עוד, ש"חוק הסגד" אושר על ידי הכנסת ביוזמת "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה" בהיותי מנהל הארגון, יחד עם הצוות המסור שהיה איתי (תשאלו את אבי מספן, שהתרוצץ כלוביסט להחתים חברי כנסת ואנשים מבני הקהילה, יחד עם עוזרו של ח"כ אורי אריאל. בשבילי כמנהל האגודה, "חוק הסגד" היה מטרה ומשאלה; אבל בשביל אבי, זהו חוק כמעט שלו!)

לא תמיד יוצא לי, אבל אני משתדל ללכת לאירוע התל אביבי. לצערי, במקום להתמלא בתוכן החג, אני חוזר ממנו יותר מאוכזב, לעתים מרוקן. אם אין שום קישור מהותי לסגד, אז למה השם "סיגדיאדה"? שהרי פסטיבל אתיופי ססגוני כזה, אפשר לעשות כל השנה.

נשים בדרכן להר הסיגד, אמבובר 1984
נשים בדרכן להר הסיגד, אמבובר 1984
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יאיר ברהנו

    את הכל אפשר לפתור אם רק רוצים.
    במקום לקיים את האירוע לפני הסגד, אפשר לקיים אותו בתאריך הנכון, ככה שאנשים לא יוכלו להשתתף באירוע הסגד בירושלים.
    במקום לקיים אותו ב"הבימה" האירופאית, אפשר לקיים אותו במועדונית במרכז קליטה באיילת השחר.
    במקום להעלות תצוגת אופנה, אוכל אתיופי, הצגות, סרטים ודיונים, אפשר לשמור על האופי האותנטי של החג, לצום, לעלות לראש ההר הסמוך, לשמוע את הקסים שרים תפילות ארוכות בגעז (שאף אחד לא מבין) על געגועינו לציון (כאילו שלא חזרנו), ולחתום בהקרבת קורבנות צאן ובקר לאגזיבר.
    אין ספק שאירוע אותנטי כזה לא רק ינכיח את הקהילה בציבוריות הישראלית, אלא גם ימשוך המון קהל מכל העדות והמגזרים.
    אפשר גם לקיים אירוע שידוכים ושתיית טלה לבני ובנות העדה, כמו שיש כל שנה בירושלים ועליו אתה לא מתלונן.
    השאלה רק מה רוצים לעשות. או שאולי רוצים רק לשבת בצד, לא לעשות כלום ולהוציא קיטור על אלה שכן עושים.

  2. דפנה

    לדני,
    התסכול שלך מובן, אבל לציבור החילוני אין שום עניין בארועים דתיים. למעשה גם החגים שאנחנו כן מציינים הם הרבה יותר מדי לרובנו.
    ובאשר לציבור הדתי או החרדי, אני לא מאמינה שאדם המשתייך לאחת הקבוצות הללו היה טורח להשתתף, או אפילו סתם להפגין נוכחות, בארוע דתי של הקהילה האתיופית.
    ראשית, כי כל אחת מהקבוצות הללו מחולקת לתת-קבוצות, ולתת-תת-קבוצות. וכל קבוצה כזו מבוצרת במנהגיה, ולא בנקל תחרוג מהם.
    בנוסף, אני מזכירה לך כי בעיני חלקים גדולים מהציבור הדתי והחרדי היהדות שלכם מוטלת בספק. ראה את המלחמות המתלקחות מידי שנה על רקע אי קבלתם של תלמידים אתיופיים לבתי-ספר/ישיבות/אולפנות של הציבורים הללו. קשה לי לדמיין השתתפות של מי מהם בארוע דתי שלכם.
    לעומת זאת, דווקא ארוע כמו זה הקרוי סיגדיאדה, יכול למשוך אליו חילוניים רבים, בין אם כצופים מהצד, ובין אם כמשתתפים פעילים.
    אישית, מעולם לא השתתפתי בשום ארוע נישתי כמו מימונה, תימניאדה או סהרנה. ארועים עדתיים מכל סוג אינם מתאימים לי. אבל רבים אחרים הרי כן משתתפים, וזו בהחלט דרך מקובלת וסבירה להביא את מנהגי התרבות של יוצאי אתיופיה ללב-ליבו של העם בישראל.