string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

נקודת אחיזה בתוך בליל של זהויות

יוצאות ברה"מ מחפשות גשר בין דורי להורים, לדודות, לסבתות, וחשות מחסור עצום בכלים חיצוניים שיאפשרו להן לתווך את המציאות לא.נשים הכי קרובים, שלמרות הרצון הכן להיות שם בשבילן, לא יודעים איך
אירה קונטורובסקי ומרינה שולמן שתיל

צעירים דוברי רוסית בישראל, אלה שנולדו שם אך גדלו פה, נמצאים פעמים רבות בתווך שבין לבין, במקום לימינאלי בין תרבויות, בין מקומות גאוגרפיים וחברתיים של השתייכות.

כדי להיות חלק צריך לחיות בתוך מרחבים נכונים, לדבר ולחיות את השפה הנכונה, להבין הקשרים היסטוריים, פוליטיים ועוד. כשאת גדלה כילדה, נערה, אישה צעירה שמשפחתה היגרה לישראל יש לך חופש לפעול, להתנסות, להבין הכול בעצמך, לברוא את עצמך כפי שאת רוצה, כמיטב יכולתך. וגם יש לך כבלים משני סוגים (לפחות) שמקרקעים אותך: ראשית, את המתווכת בין החברה החדשה שבה מצאת את עצמך לבין המשפחה שלך, את הגרר שסוחב אחריו אוטו מוכר שבסך הכול נוסע, אבל לא תמיד מחובר למערכת הג'יפיאס. ושנית, אין לך שורשים, אין לך עוגנים, אין לך תמיכות. ולמרות כל ההיעדר הגדול הזה יש רגעים כשאת מסתכלת למטה ועפה על עצמך,כי הצלחת ועשית את זה לבד וגם כשלא, את בנית לעצמך את ה-לא לבד הזה בעשר אצבעותייך.

יום יום את סוחבת מטענים שנצרבים לאיטם בתוכך ואת צריכה למצוא בקרבך את עצמך ואת האחרים שהכרת, ואז הכרת מחדש, ואז אחרת, ושוב, וחוזר חלילה. בחברה הישראלית, אין לאיש סבלנות לשמוע ולהכיר עוד תרבות וחברה שלמה, האנשים פה לעתים קרובות מדי מעדיפים להתייחס אלייך מתוך פריזמה מוכנה מראש של סטריאוטיפים על א.נשים ברה"מיות. אלה הסטנדרטים שאליהם על פי רוב ישוו אותך וישאלו שאלות כמו 'וואו, אז את ממש רוסיה בלאי אם כך?!' או 'הבנתי שאצל הרבה רוסים זה ככה…'.

בחברה הישראלית, אין לאיש סבלנות לשמוע ולהכיר עוד תרבות וחברה שלמה, האנשים פה לעתים קרובות מדי מעדיפים להתייחס אלייך מתוך פריזמה מוכנה מראש של סטריאוטיפים

הסביבה משייכת אותך לאחת מתוך שתי קטגוריות: או שאת משתלבת (כלומר, הופכת לישראלית -מה שזה לא יהיה, מוותרת על כל מה שהיה לפני ומקבלת על עצמך את הקודים התרבותיים החדשים) או שאת מתבדלת (כלומר, שומרת על מאפייני התרבות שממנה באת או במילים אחרות: 'למה לדבר ברוסית כשאת בארץ ישראל?!').

בתוך בליל זהויות, רותח ועולה על גדותיו, את תמיד מחפשת נקודות אחיזה. ונקודת האחיזה הבסיסית, עבור רוב הא.נשים היא כמובן, בית. אבל גם כאן, הקרקע לרוב נשמטת מתחת לרגלייך. האמיתות שאת צוברת ומנסחת ומלטשת לעצמך לא תמיד מתקבלות בעין יפה על ידי דור ההורים שלנו. לא לכל דבר יש לך מילים ויש דברים שאין להם מילים ומשמעות ברוסית. והפער הזה הוא לפעמים תהומי. לעיתים מורגש מחסור עצום בכלים חיצוניים שיאפשרו לך לתווך את המציאות שלך לא.נשים הכי קרובים, לא.נשים שבעדך, אך למרות הרצון הכן והעמוק ביותר להיות שם בשבילך, לא יודעים איך.

לאחרונה נוסף דבר חדש לארסנל הכלים בהתמודדות עם חזית הפער הבין דורי. התוכנית "שניים באחד" של לנה רוסובסקי, פמיניסטית ופעילה חברתית, שמשדרת  ברדיו "כאן רק"ע" בשנה האחרונה. תוכנית ייחודית ברחבי המדיה לדוברי רוסית, שמבקשת לחולל את האינטגרציה החסרה כל כך בין שם לכאן, בין הם לאתן לאנחנו. התוכנית היא משב רוח רענן וייחודי המסמן את הצורך ואת המחסור בתוכניות שמדברות בקול שלנו, ושמחברות אותנו אל דור ההורים, הדודות, הסבתות ואל החברה שנותרה מאחור.

לנה רוסובסקי. צילום: CC BY-SA 4.0 Borisshin
לנה רוסובסקי. מדברת ברוסית הנפלאה והמיוחדת של מהגרות לישראל. צילום: CC BY-SA 4.0 Borisshin

בתוכנית שלה פונה לנה לקהל של יוצאי.ות ברית המועצות- על כל גווניו וסוגיו – ומדברת ברוסית הנפלאה והמיוחדת של מהגרות לישראל. אחד הסממנים הכי מובהקים של משבר הגירה של הדור שלנו הוא ויתור על שפת האם, בעיקר במרחב הציבורי. בגלל שרוסית, הכל כך צורמת לאוזן הישראלית, נאלצה להתבטא בעיקר בין כתלי הבית, איבדנו את העומק והעושר שלה. שפת האם שלנו הפכה לכלי שדחפו עמוק בבוידעם וששולפים אותו רק כשיש צורך. הרוסית המושלמת בפי השדרנים הוותיקים ברדיו ובטלוויזיה ישראלית ברוסית לעיתים רק מחריפה את הפער ואיתו את תחושת הניכור.

"שניים באחד" הופכת את היוצרות במובן הזה. מנחת התכנית מראיינת א.נשים ברה"מיות מהדור שלנו שמתעקשות לבנות לעצמן.ם זהות וחיים במדינה הזאת ועושות את זה על בסיס פסיפס מפואר של ילדות שהייתה שם ושל נערות ובגרות שהתעצבו פה. אורחי ואורחות התכנית הן אמניות, פעילות חברתיות, יזמים בתחום התרבות והחברה, א.נשים שמתמודדות עם סוגיות שמעסיקות את המהגרים והמהגרות מברית המועצות לשעבר בכלל וא.נשים בני דורנו בפרט.

רדיו כאן רק"ע מתמקד בעיקר בקהל ותיק ומטרתו לאפשר להם למצוא זיקות מגוונות, בשפה שלהם, לכל מה שמתרחש פה. אבל לעשות זאת מבלי לתת במה לקולות חדשים, צעירים, שגיבשו לעצמם.ן הבנה מורכבת, עכשווית ואינטגרטיבית של העולם הזה שכולנו חיות בו – המטרה לא יכולה להתממש. אנחנו זקוקות.ים למרחבים משותפים עבור קהל הוותיק והצעיר כאחד ולאנשים בני גילי, המרחבים הנדירים האלה הם נכס צרוף כי הם חושפים פתח להידברות מעבר לפערים של תרבות, של מנטליות, של שפה.

על כן, במות שמאפשרות קול וביטוי עבור הדור שלנו, נושאות את הפוטנציאל להיות הגשר שכה חסר לנו בשנים הראשונות שלאחר ההגירה ושחסר עודנו: גשר בין המקום המורכב שלנו מול ההורים שלנו – מקום הורי אך לא תמיד שייך, מקום של אחריות וגם של בדידות ובין המקום המורכב לא פחות שלנו מול החברה בישראל שעד היום חיה בפיצול שבין לתת לנו את מלוא הניקוד על הלובן שלנו ובין אימוץ של קסנופוביה ורוסופוביה מערבית וגזענות.

במציאות המשתנה משעה לשעה, עם כל כך מעט איים של יציבות, יש לנצור במות כאלה ולהקים במות חדשות דומות כדי שיהיה לנו – לכולנו – מקום לבטא את עצמנו בתוך חברה שבה קל כל כך למצוא את עצמך מצידו הלא נכון של המתרס.

עבודות של הציירת אנה לוקשבסקי. מימין פורטרט של אישה, פרויקט "חיפה הסובייטית". משמאל, פורטרט של הציירת לריסה מילר.
עבודות של הציירת אנה לוקשבסקי. מימין פורטרט של אישה, פרויקט "חיפה הסובייטית". משמאל, פורטרט של הציירת לריסה מילר.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות