string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

העיר שקפא בה הזמן: איך הפך חולדאי לשליט הבלתי-מעורער של תל אביב?

עשר שנים לאחר פריצתה של עיר לכולנו ושבע שנים לאחר המחאה החברתית בישראל, ממשיך ראש העיר הניאו-ליברל בבטחה אל קדנציה חמישית. כיצד נוטרל האיום של עיר לכולנו על שלטונו של חולדאי ומה צופן העתיד לפוליטיקה העירונית?
מתן קמינרמתן קמינר

מתן קמינר כותב דוקטורט על היחסים בין מהגרי עבודה תאילנדים בערבה למעסיקים שלהם ובין קפיטליזם לציונות. פעיל ב״אקדמיה לשוויון״

11 בנובמבר 2008 היה יום חשוב בתל אביב-יפו. בבחירות לראשות העיר שנערכו באותו יום זכה דב חנין לכמעט 46,000 קולות, 34% מסך כל הקולות; בבחירות למועצה קיבלה ״עיר לכולנו״, הרשימה שהוביל, את מספר הקולות הרב ביותר וזכתה בחמישה מקומות. זאת היתה תוצאה חסרת תקדים עבור רשימה שבראשה עומד חבר כנסת מטעם חד״ש הערבית-יהודית, אך רוב מי שהצביעו לחנין ולעיר לכולנו לא עשו זאת בגלל עמדותיו של חנין בנושא הפלסטיני, אלא בגלל שהתנועה הצליחה לדבר אל הצרכים המידיים שלהם ולהציב אלטרנטיבה מובהקת לשלטונו של חולדאי.

עשור מאוחר יותר, לא נשאר הרבה מהניצחון הגדול הזה. עיר לכולנו מפוררת ופעיליה נפוצו לכל עבר: כיום ניתן למצוא בוגרים שלה בלא פחות מארבע רשימות המתמודדות למועצה, ביניהן היורשת החוקית של השם, בראשות אהרון מדואל שהיה ברבות הימים לסגנו של חולדאי. חולדאי עצמו שועט בבטחה לעבר כהונה חמישית, כאשר האיום היחיד על המשך שלטונו מגיע מבן טיפוחיו המשובט, אסף זמיר. הסוגיות המבניות העקרוניות שהעלתה עיר לכולנו על סדר היום שקעו בינתיים בתהום הנשייה. כבר מזמן הגיע הזמן להבין מה קרה כאן, ומאמר זה הוא ניסיון – חלקי וסובייקטיבי בעליל, פרי עטו של מי שהיה פעיל מעורב מאד בעיר לכולנו בשש השנים הראשונות לקיומה – לקדם במשהו את הדיון.

*

קריאת התיגר של עיר לכולנו

עיר לכולנו מודל 2008 הייתה ייחודית בנוף הפוליטי העירוני והארצי משלוש בחינות: מבחינת מבנהּ הארגוני, מבחינת הסוגיות שהציבה במרכז סדר היום, ומבחינת הבלוק האתנו-מעמדי שביקשה לגייס את תמיכתו. יוזמי התנועה – שרק מיעוטם היו אנשי חד״ש או מקורבים לחנין – עשו במשך כשנה עבודה מקיפה, זהירה וסבלנית של מיפוי מאבקים חברתיים מתקדמים ברחבי העיר וחיבורם זה לזה במלאכת מחשבת ארגונית של פורומים נושאיים ואזוריים, שתרמו כל אחד את חלקו לכתיבת מצעה היצירתי של התנועה. כתוצאה מכך השתלבו בתנועה פעילים מרכזיים במאבקים מקומיים – על בריכת גורדון, פארק קריית ספר, איצטדיון אוסישקין, כפר שלם, מצב החינוך בדרום העיר, נושא הפליטים, ועוד – והשקיעו בה את מירב מרצם כיוון שהאמינו במחויבותה לעניינם. אדריכליה של התנועה הצליחו לתפור יחד את המאבקים הללו לנרטיב שכוון נגד שלטונו בן העשור של רון חולדאי, ששירת במובהק את המעמד הגבוה בעיר, ולהציב במרכז סדר היום סוגיות מבניות ועמוקות כמו יוקר הדיור ומצב התחבורה הציבורית לצדן של שאלות בוערות, כמו חרב הפינויים שהתהפכה מעל ראשיהם של תושבי יפו וכפר שלם.

אך הדבר המבטיח והרדיקלי ביותר שהציעה עיר לכולנו היה כינונו של ״בלוק היסטורי״ שביקש לחבר בין שלוש קבוצות שנפגעו ישירות משלטון חולדאי: צעירים תושבי מרכז העיר רבתי, יהודים שמוצאם ממעמד הביניים, שכרעו תחת נטל השכירות; תושבי דרום-מזרח העיר המזרחים, שסבלו מהזנחה מבנית בכל התחומים, ובמקרה של כפר שלם גם מסכנת פינוי מבתיהם; ותושבי יפו הפלסטינים, שסבלו מהזנחה וסכנות דומות, אך קשות יותר, בהיותם לא-יהודים ב״עיר העברית״. הברית המוצעת בין שלוש הקבוצות האלה שברה את כל המוסכמות של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה, המפצלת בין ערבים ויהודים ובין אשכנזים למזרחים. יתרה מזאת, היא הבטיחה לעשות זאת במסגרת המכירה בחשיבותו של מעמד חברתי-כלכלי, מבלי להשטיח את ההבדלים בין סוגי הדיכוי שמהן סובלות הקבוצות השונות.¹

הצלחתה של עיר לכולנו בבחירות של 2008 נבעה במידה רבה מהטינה שצברו תושבי העיר כלפי ראשה בעשור הראשון לכהונתו. חולדאי, קצין חיל האוויר הקיבוצניק, הביא לעירייה רוח מפא״יניקית שמרנית וסמכותנית שלא תאמה את דימויה העצמי הליברלי והבוהמייני של העיר, כפי שהשתקף בתקשורת. חולדאי אסף אויבים בזכות הערותיו ההומופוביות, הנוהג שלו להטיף מוסר לכל מי שביקר אותו, והביטול הדורסני שבו התייחס כל התנגדות לתכניות הפיתוח הגרנדיוזיות שקידם; עיר לכולנו ניצלה את הטינה הזו כדי לנהל קמפיין אגרסיבי ואישי שהציב את חנין הצנוע ונעים-ההליכות מהצפון הישן, המוקף פעילים מכל שכונות העיר, כניגודו ההופכי של הטייקון השחצן והסוליסט מצהלה. בטווח הארוך, הביקורת לגופו-של-אדם היתה בעוכריה של האופוזיציה כאשר חולדאי הוכיח יכולת להמציא את עצמו מחדש כמגנו של הליברליזם התרבותי בעיר. אבל בטווח הקצר היא השתלמה.

עיר לכולנו, 2008.
עיר לכולנו, 2008. ייחודית בנוף הפוליטי העירוני

לשנות הכול כדי לא לשנות כלום

עיר לכולנו של 2008 הצליחה לשלב בין דרישות הנוגעות לצרכים הדחופים ביותר של התושבים – כמו הצורך בפארק ליד הבית, או להבדיל, בהסרת סכנת הפינוי מעל הבית – לבין דרישות לשינוי עמוק יותר שיישומן היה מצריך פנייה מהמסלול הניאו-ליברלי שקבע חולדאי לעיר לעבר מסלול סוציאל-דמוקרטי. חולדאי נענה בשלילה לכל הדרישות, וגזר על נציגיה של עיר לכולנו במועצה חמש שנים של חוסר-אונים כמעט מוחלט, ללא שכר או טובות הנאה, כאופוזיציה כמעט-בודדה.²

הפורומים ששפעו רעיונות ויוזמות לפני הבחירות נדמו והתפזרו כשהסתבר שליוזמות הללו לא תהיה תוחלת כל עוד חולדאי נשאר בשלטון, והתנועה לא השכילה למצוא דרכים אחרות להציב את עצמה כגוף חיוני ורלוונטי לתושבי העיר. עם כל זאת, ועל אף אין-ספור משגים שלא אכנס אליהם כאן, עיר לכולנו זכתה בשלושה מנדטים בבחירות של 2013 – אך מיד לאחר מכן התפוררה. כדי להבין מדוע, צריך להבין יותר טוב כיצד הרכיב חולדאי בסיס פוליטי וכלכלי לשלטונו, וכיצד הצליח לנטרל את האיום שהציבה עיר לכולנו.

בתל אביב, השנה היא עדיין 2008. ליתר דיוק, התאריך הוא 14 בספטמבר 2008: יום לפני קריסת בנק ליהמן בראדרז, המסמלת את פריצתו של המשבר הכלכלי העולמי שעדיין לא חלף. זה יותר מעשור שערים ברוב העולם מתמודדות עם תוצאותיו הקטסטרופליות של המשבר: התפוצצות של בועות נדל״ן, נפילות חדות בערכי הדירות, פינוי דיירים מבתיהם עקב אובדן הבתים לבנקים, וכן הלאה. בישראל, ובמיוחד בתל אביב, דבר מזה לא קרה, אפילו להפך: מחירי הנדל״ן בעיר מאמירים כבר יותר מעשרים שנה בשיעורים מסחררים – עלייה בלתי-נתפסת של 115% מ-2007 ל-2015. עלייה מתמדת שכזו בערך הנדל״ן משרתת, כמובן, את מחצית תושבי העיר (47.5% ליתר דיוק, נכון ל-2015) שמחזיקים ברשותם דירה,³ בה בעת שהיא הופכת רכישת דירה לקשה יותר למי שאין לו וכך מחריפה את הלחץ על שוק הדירות להשכרה.

שיפור בתשתיות פיזיות, כמו כבישים ופארקים, משרת בטווח המיידי את האינטרסים של כל תושבי האזור בו הוא נעשה, אך מיתרגם בטווח הארוך יותר לעלייה בערך הנדל״ן שמשרתת את בעלי הדירות, ולא את מי שגר בשכירות או בהסדר מיוחד (כמו תושבי עג׳מי וכפר שלם). זאת בניגוד להשקעה בשירותים חברתיים, כמו חינוך ורווחה, המשרתים בעיקר את התושבים בפועל. בעיר הניאו-ליברלית הצומחת, ניתן לומר, קיים ניגוד אינטרסים בין בעלי דירות, המעוניינים בעליית מחירי הדירות ובשל כך בשיפור התשתיות הפיזיות, לבין שוכרים ודיירים מוגנים, המעוניינים בירידת מחירי השכירות ובשירותים חברתיים. בשל כך, אולי הרדיקלית ביותר מבין דרישותיה של עיר לכולנו הייתה הדרישה לבנייה מסיבית של דיור ציבורי בבעלות עירונית, שישפיע על מחירי השכירות בכל העיר, לצד השקעה בשירותים חברתיים, כמו בתי ספר בחלקים העניים יותר של העיר.

שאלת התחבורה בעיר היא מבנית לא פחות משאלת הדיור. תל אביב של בעלי הדירות, הבייס של חולדאי, היא תל אביב הפרברית של בעלי המכוניות והחניה מתחת לבית. אבל תל אביב היא גם עיר שאליה נכנסים מדי יום כמיליון איש, רובם הגדול ברכב פרטי, ומייצרים פקקים שבגינם הנסיעה מקצה אחד של העיר לקצה האחר עלולה לקחת לתושבים נטולי רכב שעה וחצי בכל כיוון. כמו תכנית הדיור של עיר לכולנו, גם תכנית התחבורה שלה, ״מהיר בעיר״, הכירה במובלע בניגוד אינטרסים, הפעם בין התחבורה הציבורית לבין זו הפרטית. ״מהיר בעיר״ הציעה להפקיע מהמכוניות נתיבי תנועה מרכזיים ולהקים רשת של אוטובוסים מהירים, שהיתה חוסכת לתושבים עשרות דקות ביום במחיר זניח לקופה הציבורית. חולדאי התנער מאחריות למצב התחבורתי בעיר ובסופו של דבר ביכר על פני התכנית ההגיונית והפשוטה הזאת את תכנית הרכבת התחתית המגלומנית של הממשלה, תכנית שעולה למשלמי המסים מיליארדים ושעד יום סיומה – עוד חזון למועד – מאטה במקום לזרז את התנועה בעיר.

רון חולדאי, 2017. צילום: מיכאל יעקובסון
רון חולדאי, 2017. צילום: מיכאל יעקובסון

בעיות הדיור והתחבורה קשות יותר, לא פחות, בתל אביב של 2018 מבזו של 2008. אך בעשור שחלף חולדאי הצליח לעשות נס ולהפוך את הבעיות המבניות הללו, שבזכותן קומוניסט בסנדלים גרם לו להזיע, לרעש הרקע של הזירה הפוליטית. ההישג הגדול של חנין ועיר לכולנו היה בכך שהעלו את הסוגיות הללו על סדר היום, וההישג הגדול של חולדאי הוא בכך שהצליח לדחוק אותן החוצה שוב. גם היום תושבי העיר אינם חושבים שזה בסדר שהם מוציאים חצי מהמשכורת שלהם על שכר דירה או שהם מבלים שעתיים ביום בתחבורה ציבורית; ההבדל הוא שב-2008 הם חשבו שתוצאות הבחירות המוניציפליות עשויות לשנות משהו בתחומים הללו, והיום הם לא סבורים כך.

את הייהוד של יפו והשיכנוז של שאר העיר עושים לא דחפורי העירייה אלא כוחות השוק, במסגרת ג׳נטריפיקציה זוחלת שאינה מאפשרת לצעירים עתיד בסביבה שבה גדלו, וללא התנגדות של נציגיהם במועצת העיר

אלא שהשיפורים האלה נשענים בכבדות על הזמן שקפא בתל אביב ועל כך שבינתיים נמשכות בה מגמות שנעצרו ברוב העולם לפני עשור ויותר. עיריית תל אביב-יפו חולשת על עודפים תקציביים נרחבים שמקורם מארנונה עסקית, היטלי השבחה ועסקאות נדל״ן. בסיס המס הזה מתרחב מדי יום עם הקמתם של מגדלים חדשים בעיר, על חשבון הנוף ואיכות הסביבה. חולדאי מתעל חלק נכבד מהכנסות המס לשיפורים בתשתית הפיזית, שמשביחים בתורם את ערך הנדל״ן המהווה את בסיס התמיכה שלו. ההיזון החוזר הזה מאפשר לחולדאי גם להפנות משאבים לשירותים חברתיים שמביאים לשיפור ברמת החיים ברחבי העיר ויוצרים משרות שמחזיקיהן מכירים לו תודה. מלבד במקרה הכאוב של גבעת עמל, את עבודת הייהוד של יפו והשיכנוז של שאר העיר עושים היום לא דחפורי העירייה אלא כוחות השוק, במסגרת ג׳נטריפיקציה זוחלת שדוחקת החוצה דיירים במעמד מיוחד ואינה מאפשרת לצעירים עתיד בסביבה שבה הם גדלו, ללא התנגדות ממשית של נציגיהם במועצת העיר.

אלא שמצב העניינים הזה אינו יכול להימשך לנצח. כאשר רבים מהמשקיעים בנדל״ן בעיר עושים זאת מכיוון שהם מאמינים שערכו יעלה, עליית המחירים הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה ובבוא העת גם מפריכה את עצמה. ירידה בקצב צמיחת המחירים עשויה להביא לבריחת משקיעים ובעקבותיה לירידה חריפה יותר, שתרושש בעלי משכנתאות, תאיים על קריסתם של בנקים ותצמצם מאד את בסיס המס של העירייה כמו גם את בסיס המצביעים של חולדאי. ייתכן, למעשה, שהירידה כבר כאן, ושהיא מתחילה דווקא בקצוות העליונים של שוק הנדל״ן בעיר, כמו שוק מגורי היוקרה או השוק המשרדי, שהופך לדברי העירייה עצמה (PDF) ליקר מדי אפילו עבור הבנקים הגדולים במשק.

ברצלונה ברצלונה

ניתן לגלות משהו על הצפוי לנו במקרה של האטה כלכלית מקורותיהן של ערים אחרות שנשענו עד 2008 על מודלים דומים, כמו לונדון וברצלונה. בעקבות המשבר הפיננסי פנו עיריות וממשלות ברחבי העולם למדיניות של ״צנע״ (austerity) שאינה אלא שם מכובס למלחמת מעמדות חד-צדדית המבקשת להניע את גלגלי הצבר ההון באמצעות פירוק של מנגנוני רווחה והעברת הכנסות מהעניים לעשירים. בכל מקרה של הצטמקות בסיס המס העירוני, שלא לדבר על גירעון, אנו צפויים לראות בתל אביב של חולדאי או זמיר תופעות דומות למה שקרה בערים הללו לאחר 2008: פינוי בכוח של דיירים חדלי-פירעון מבתיהם, לצד הזרמה של כספי ציבור לבנקים למניעת קריסתם; קיצוץ סיטונאי של השקעות בתשתית פיזית וחברתית; המשכה של הג׳נטריפיקציה באמצעים אגרסיביים ואלימים; וניפוח של כוחות השיטור כדי שיוכלו לדכא כל מחאה מאורגנת או ספונטנית.

זה לא תרחיש משמח, כמובן, ואני לא מספק אותו כדי להפיח אופטימיות אלא במידה רבה כאזהרה. עם זאת, ניתן גם לשאוב השראה ממה שקורה בעולם, ובמיוחד בברצלונה שבה הולידה המחאה העממית נגד הצנע הניאו-ליברלי את תנועת Barcelona en Comú שזכתה בבחירות ושמנהיגתה עדה קולאו עומדת עתה בראשות העיר. ברצלונה דומה לתל אביב לא רק מבחינה כלכלית-עירונית אלא גם בשל היותה מסובכת בסכסוך לאומי חריף, שאת גלי ההדף שלו קולאו מצליחה בינתיים לשרוד בזכות תכנית אגרסיבית של בנייה להשכרה בת-השגה, העדפת תחבורה ציבורית, וקבלת פנים חמה למהגרים ופליטים לצד כתף קרה לתיירים.

מהפכות עירוניות כמו זו של קולאו לא היו אפשריות לפני 2008. וכיוון שבתל אביב הזמן קפא מאז, לא מפתיע לגלות שכיום היא בלתי-אפשרית גם כאן. להפך, עשר השנים שעברו ומיליארדי הדולרים שזרמו לקופת העירייה רק הרחיקו, לכאורה, את אפשרותו של השינוי. אלא שהתשתית הפוליטית שהביאה בסופו של דבר את קולאו לראשות עיריית ברצלונה לא נולדה ב-2008. יש לה שורשים עמוקים בשמאל הברצלונאי, שעסק בפעילות שכונתית אינטנסיבית מאד בשנים שקדמו למשבר. אפשר ללכת להצביע ב-30 באוקטובר, למשל, לאסף והראל ו״אנחנו העיר״ שמתחייבים להישאר באופוזיציה, אך לא מסבירים כיצד יימנעו מגורלה של עיר לכולנו כאשר נקודת הפתיחה שלהם חלשה ממנה משמעותית. אך את האלטרנטיבה האמיתית לחולדאי לא נבנה בקלפי – לעת עתה – אלא ברחובות, בשכונות, בפארקים, בבתי הספר ובמקומות העבודה שמהם בנויה העיר שלנו.

* תודה לאורי אנזנברג ודניה וקנין שנתנו הערות על טיוטה של המאמר. הדעות והטעויות המופיעות בו כולן שלי כמובן.

— — — — — —

¹ הבטחת הברית המשולשת הזאת מעולם לא מומשה במלואה. בבחירות 2008 לא היתה נציגות יפואית-פלסטינית בעיר לכולנו,
מאחר שאנשי חד״ש ובל״ד ביפו רצו יחד למועצה ברשימת יאפא, שקיבלה מנדט אחד. עם זאת, יאפא תמכה בחנין לראשות העיר
והוא זכה בלמעלה מ-60% מהקולות בשכונות הערביות ביפו. בתמורה, עיר לכולנו נמנעה מלערוך קמפיין בעיר ולהתחרות עם
יאפא על קולות למועצה. בבחירות 2013 הצטרף נציג חד״ש יפו, אמיר בדראן, לעיר לכולנו, ויאפא (שייצגה עתה את בל״ד בלבד)
לא עברה את אחוז החסימה.

² בקדנציה של 2008-13 נשארו כל חברי עיר לכולנו באופוזיציה. עומר סכסכ מחד״ש-יאפא הצטרף אליהם, אך סאמי אבו-שחאדה
מבל״ד שהחליף אותו נכנס לקואליציה. בקדנציה של 2013-18 החליט ראש הסיעה אהרון מדואל להיכנס לקואליציה על אף
התנגדותם של רבים מפעילי התנועה; יעל בן-יפת נכנסה אתו, אך שלי דביר נשארה בחוץ. אמיר בדראן, שהחליף אותה ברוטציה,
 הצהיר על עצמו כחבר אופוזיציה אך הצביע בעד התקציב העירוני של 2017. ציפי ברנד, חברת סיעת היחיד ״שימו לב הורים״,
נשארה באופוזיציה. דביר וברנד השתלבו מאז ברשימת ״רוב העיר״ של אסף זמיר.

³ הסטטיסטיקות מדו״ח של הלמ״ס שניתן למצוא כאן (DOC). גם מי שרוכש בית כדי לגור בו אינו יכול להיות אדיש לתנודות
בערכו של הבית עקב הרכישה: עלייה בערך מאפשרת שיפור דיור, הוצאת משכנתא לצרכים אחרים, וירושה נאה לילדים שלא בהכרח
יגורו בדירה. לחלופין, ירידה בערך הנכס מסוכנת מאד לבעליו, במיוחד אם הם עדיין משלמים את המשכנתא הראשונית – שגובהה
נקבע לפי ערך הדירה בשעת הרכישה.


					 
			
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות