string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

להיות פארטי פופרית באקדמיה

האחראי על ניהול הישיבה מסתכל בי בחוסר סבלנות: "אני חושב שמיצינו את הדיון ואפשר לעבור לנושא הבא". "אפשר לעבור", אני אומרת. "אבל לא מיצינו בכלל". הרהורים על הרווחים והמחירים של היות פמיניסטית ידועה
תמר הגר

אדם סיפר לכיתה שכבר שנתיים הוא מרגיש מושתק ושאף קורס בלימודי מגדר לא מייצג אותו וכל זה רק כי הוא גבר. "זה לא שאני לא רוצה ללמוד על נשים ועל מצבן של נשים. זה היה ממש חשוב לגלות עד כמה הוא גרוע. אי שוויון ואפליה וכל זה. ממש מקומם כל האי השוויון והאלימות והחלוקה הלא צודקת של תפקידים חברתיים. אני גם הראשון שאאבק על זה שלא תהיה אלימות נגד נשים. באמת, הכול ממש מעניין. אבל אנחנו הגברים גם לא ממש נהנים מהסדר הזה. אנחנו צריכים לפרנס, ולהיות חזקים. אנחנו מחמיצים את הילדים שלנו כי אנחנו כל הזמן עובדים. למה לא מדברים גם על זה?" את כל זה הוא אמר ברצף, במתינות, אבל גם בלי נשימה. זה היה באמצע קורס  על אקטיביזם מגדרי – התאוריה והפרקטיקה. אדם, שישב והקשיב למהות האקטיביזם הפמיניסטי, להיסטוריה שלו, להתמודדות עם דיכוי לצורותיו בקרב קבוצות נשים שונות, שתק במשך כל השיעורים. ואז כשדיברתי על intersectionality הוא הצביע וחתם את דבריו ב"ואני עוד גבר לבן יהודי… ואסור שיהיו לי תלונות בכלל".

אני פותחת דווקא בקול של גבר, בתחושת דיכוי של גבר, כי נדמה לי שאנחנו מתמודדות עם הקולות האלה בלימודי מגדר יותר מאי פעם. זאת גם הסיבה שמתרבים הקורסים ללימודי גבריות ושגבריות הפכה לנושא מרכזי במחקר. מול המונולוג של אדם נזכרתי למה בכלל יש לאדם הזדמנות ללמוד על דיכוי נשים. זה היה אי אז בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 של המאה ה-20 כשנשים פמיניסטיות ראו בעבודה התאורטית והביקורתית חלק מעבודתן הפוליטית, מנגנון שאפשר להילחם ביחסי הכוח הפטריארכליים ולשנות את העולם. באמצעות תכניות לימודים באקדמיה שנוצרה על ידי גברים לבנים ולמענם הן ניסו לאתגר לא רק  את הדרכים לבניית ידע, ואת הידע האקדמי הניטרלי, אלא את דרכי ההוראה ואת הפעילות המוסדית. אם הכול בנוי כדי לתחזק את הסדר הפטריארכלי והכול מציית לסוציאליזציה גברית, הרי שמטרת לימודי הנשים הייתה לייצר אלטרנטיבה שבה ידברו קולות אחרים של נשים ושל מיעוטים פוליטיים. תוך עשור תהליך המיסוד של לימודי הנשים באקדמיה חיסל את הלהט האקטיביסטי. הקול המתגבר של התפיסה האקדמית השמרנית הפך בהדרגה את לימודי הנשים והפמיניזם באקדמיה המערבית ללימודי המגדר הניטרליים, הידע האקדמי נפרד מהאקטיביזם, שנדחף החוצה דרך אותו השער שאליו הוא נכנס כמה שנים קודם לכן ונותר מאז בחוץ, פחות נחשב ו"לא אקדמי".

בהקשר הזה אני חושבת שאדם צדק. אם לימודי מגדר הם עוד תחום ידע כמו סוציולוגיה וספרות שאין להם שום יומרות פמיניסטיות אקטיביסטיות לשנות את העולם, גם אם כרוכה בכך הסתכנות בעולם האקדמי ההיררכי, שמשמר מבנים פאודלים ומאמץ תבניות ניאו ליברליות הרסניות, אין בעיני שום הצדקה לתת קדימות לדיכוי של נשים. אפשר וזה יותר מגוון ומעניין אקדמית ללמוד על שלל של דיכויים למשל דיכוי של גברים, אנשים עם מוגבלויות, עניים ועוד. לימודי מגדר בעיני שואבים השראה בעיקר מהיותם תולדה של הפמיניזם שהוא תנועה אקטיביסטית ובלעדיו הצדקתם מטשטשת.

מי שבעיקר מייצר את ההון התרבותי אלה גברים והידע של נשים נדחק לשוליים וזה היה נכון בזמנו כשהקימו את המחלקות ללימודי נשים וזה תקף גם היום

אבל התחושה הזאת של דיכוי מתמשך בהקשר של לימוד על יחסי כוח ועל היכולת לפעול נגדם, היא נכס, תהליך משמעותי של לימוד. וזה מה שאמרתי לאדם. לא רק לו אלא לכל הסטודנטים הגברים הצעירים והמבוגרים שישבו יושבים תמיד בכיתות. אמרתי לו שאני יודעת על בשרי כמה זה קשה מה שהוא מתאר. שחוויתי את זה לא מעט, אני חווה את זה לא מעט גם היום בתוך המבנים ההיררכיים של האקדמיה שבה אני פועלת. הפרספקטיבה המגדרית שלי, ניסיון החיים והצרכים שלי כאישה לרוב לא רלוונטיים לשיח ולעשייה. אז אני מזדהה עם תחושת הכעס שלו. אבל הנה הזדמנות להתבונן בזה כידע חדש, כדי להבין תהליכי הדרה וניכור. ככה נשים מרגישות בהרבה הקשרים חברתיים. מה שמתארים בתחומי הדעת זה לא הסיפור שלהן. מי שבעיקר מייצר את ההון התרבותי אלה גברים והידע של נשים נדחק לשוליים וזה היה נכון בזמנו כשהקימו את המחלקות ללימודי נשים וזה תקף גם היום. ומה שהכי עצוב זה שאנחנו לרוב לא מרגישות את זה. לא כועסות כמוך אדם, כי התרגלנו שלא סופרים אותנו. אז אנחנו לומדות ממך להתעצבן ואתה לומד מאתנו איך מרגישה הדרה וזה לימוד משמעותי שעובר דרך הגוף. ואפשר אחר כך לדבר על זה.

מסביב לשולחן הישיבות במכללה

וזה לא רק ללמוד לראות את ההדרה השקופה כאישה, אלא להפוך לעוכרת שמחה כל פעם שאת מזכירה את זה. במאמרה Killjoy מתארת שרה אחמד רגעים כאלה במהלך מפגש סביב שולחן. אצלה במאמר זה שולחן האוכל בארוחה המשפחתית, כשמישהו אומר משהו מיזוגיני או גזעני או הומופובי או… וכולם צוחקים ונחמד וטעים סביב השולחן ואז היא/את מגיבה בכעס, בבחילה, וכולם כועסים עליך כי שוב, וזה תמיד שוב, הרסת את המשפחתיות בזה שסירבת לשתוק (את, ולא מי שאמר את הדבר הנתעב).

שרה אחמד. צילומסך
שרה אחמד. "כולם כועסים עליך כי שוב הרסת את המשפחתיות בזה שסירבת לשתוק". צילומסך

אצלי זה קורה סביב שולחן הישיבה במכללה. כל ישיבה. זה יכול להיות למשל דיון על מחקר בישיבת סגל הפקולטה של מדעי החברה והרוח. המצגת מראה התקדמות יפה במספרי המאמרים שפורסמו על ידי מרצים במכללה; היא מראה רשימה של מרצים שזכו לקידום בוועדות המינויים האחרונות; היא מראה מענקים חיצוניים מרשימים ורשימת מרצים שקיבלו הקלות בהוראה בגלל היקף יוצא דופן של מחקר. היא מראה אנשים שהפכו למספרים. הרוב יושבים חסרי הבעה ומקשיבים להישגים חוץ מאלה שבטלפון ובמחשב. אני סופרת לא מאמרים ולא מענקים אלא נשים. אני סופרת ורואה שמספרן פחות באופן ניכר מזה של הגברים בכל הפרמטרים, למרות שזאת פקולטה שהרוב בה נשים. בישיבה הקודמת על נושא אחר ספרתי נשים עם קביעות לעומת גברים עם קביעות. ראיתי הבדל. ליותר גברים יש קביעות וליותר גברים יש הקלות במחקר ובטח בנקודת זמן נתונה הם פרסמו יותר מאמרים.

אני מתבוננת סביב. האדישות, הניכור, חוסר האכפתיות – מעצבנים. אני מרימה יד. "תגידו", אני אומרת "ראיתם ששיעור הנשים בין מקבלי ההקלות נמוך יחסית?" "טוב, הן פרסמו פחות", מישהו בקהל האדיש אומר. "אתה צודק", אני אומרת "אבל צריך לשים לב שיש משהו מאוד לא הוגן במסלול ההתקדמות האקדמי. הוא מיועד לגברים בלי לחשוף את ההטיה המגדרית. בשנים של הקדום רוב הנשים הופכות לאימהות ומתקשות בגלל גדול הילדים להתקדם במחקר. לגברים יש אשה בבית שמטפלת להם בילדים והם יכולים להתפנות לכתיבה. לכן – אני כבר רואה את המבטים הלא אוהדים של חלק גדול מהנוכחים, גם של הנשים  – צריך לחשוב על מסלול קידום ייחודי לנשים שלוקח אימהות בחשבון. מסלול קידום ש…" אבל אז אחת הנשים מתפרצת בכעס: "לי אף פעם לא הפריע שאני אימא. אף פעם. זה לא מנע ממני להתקדם לפרופסורה. אני לא מבינה למה את חושבת שצריך לייצר לנשים מסלול התקדמות אחר? מי שעובדת – מצליחה."  אחרות מהנהנות. וגבר אומר: "אבל זה הקידום האקדמי. הן היו צריכות לחשוב על הילדים קודם. את באמת היית רוצה שיכניסו לחוג שלך אשה פחות טובה ויתנו לה תקן רק כי היא אימא? אני לא הייתי רוצה". ואז עוד אשה אומרת: "תמר צודקת. באמת אין התחשבות, רק שאני לא חושבת שמסלול קידום נפרד יפתור את הבעיה," ואז בהיסוס, "אולי תמריצים?". האחראי על ניהול הישיבה מסתכל בי בחוסר סבלנות: "אני חושב שמיצינו את הדיון ואפשר לעבור לנושא הבא". "אפשר לעבור", אני אומרת. "אבל לא מיצינו בכלל".

משום שאני מחרבת שמחה – killjoy – ועד שדיברתי הכל היה ממש בסדר, ועכשיו בגללי – לא בגלל אי הצדק המובנה בחלוקת המשאבים בין גברים לנשים שחשפתי – יש ויכוח וכולם מרגישים לא נוח, צריך להעניש אותי. אף אחד או אחת לא ניגש אלי בהפסקה כדי להמשיך את הדיון. למעשה תמיד כשאני מבטאת עמדה פמיניסטית, מתעלמים ממני אחר כך. זה לא חרם, זה מין סבוב גב קטן, לא מורגש. לכמה דקות אני הופכת למוקצה. בדרך כלל אני נמלטת לשולחן העוגיות והקפה ועושה לעצמי תה עם חלב ושותה באיטיות, מסתכלת על החבורות שכרגע נידו אותי. בדרך כלל אחרי כמה דקות ארוכות מישהו ניגש אלי ומדבר/ת על נושא אחר. ולמרות שאני מכירה את התגובה הנוטשת/מעצבנת הזאת אני קצת נושמת לרווחה כשנגשים. אני לא מפקפקת במה שאמרתי ולא מתחרטת, אני יודעת שהייתי צריכה להגיד את זה. למרות שהם לא רוצים, הם חייבים לשים לב לחוסר השוויון. אבל בגלל שאני לא מאמינה שהם באמת ישימו לב, ומאחר שאני מסומנת כמחרבת שמחות, זה עולה לי לפעמים במאמץ להשמיע קול פמיניסטי.

תתביישי לך!

ושוב אני בישיבה. קפה עוגיות ותפוחים. הפעם כחברת ועד הסגל הבכיר והזוטר בתל חי. אני שם עם נציגי הוועד האחרים וכמה מנציגי ההנהלה. אנחנו מדברים על גמול הצטיינות, זה גמול כספי שניתן על הצטיינות בהוראה ל-60 אחוזים מחברי הסגל לפי מפתח של ציונים הכולל הערכות הוראה של הסטודנטים, השתתפות בפעילות המכללה ומחקר. מי שקובע הם ראשי החוגים, דיקני הפקולטות והסגנ/ית נשיא לעניינים אקדמיים. זה לא המקום היחיד שמדרגים אותנו. אנחנו מדורגים כל הזמן. זה המשטר החדש, משטר הדרוג. במקרה של גמול הצטיינות את שואפת למקום טוב בעשירייה הפותחת – עד 20 אחוזים תוספת – אבל לפעמים את נדחקת לעשירייה האחרונה או החוצה מהשורות אל הלימבו של הלא כלום, אל ההכרזה שאת לא מצטיינת ולא ראויה. וזה כמובן בלי קשר למה שעשית, או הרגשת שעשית למען ההוראה, המכללה והסטודנטים.

אנחנו לא יודעים/יודעות מי זוכה. אנשים ונשים עושים ועושות מאמץ לא לדבר על זה, אבל אפשר לראות במסדרונות אנשים ונשים חיוורים ביום שהערכות ההוראה צנחו לנו פתאום למודל. מישהי נשבעת שהיא לא תיתן יותר מטלות ואחרת שהיא לא תעלה יותר סוגיות פוליטיות בשיעור כי זה רק מתנקם בך. "המורה מלמדת את הנושא רק כדי שהיא תוכל ללמד את העמדות הפוליטיות ההזויות שלה". אופס 3.2 נקודות על השאלון הזה. אכלתי אותה. כל מה שצריך לעשות זה להשוות לעמודה בקצה ולראות שאת פחות טובה מאחרים. הטבלה בנויה שתרגישי ככה. הממוצע של הנחמדות במכללה הוא השנה 4.62. תתביישי לך. את אף פעם לא יודעת מי קיבלה וכמה, את רק יכולה לשער. אלה בלי הפרצופים החיוורים ועם החיוך המנצח אולי קיבלו ציון יותר גבוה ממך, מראש החוג, מהדיקן.

יש לי השערה בלתי מבוססת עדיין ששיעור הגברים שמקבלים את גמול ההצטיינות גבוה יותר משעור הנשים. כדי לבדוק צריך נתונים. להשיג נתונים זה מורכב. הם לא ניתנים בקלות. הטענה הרווחת נגד מסירת מידע מהסוג הזה היא אתית. לא אתי לחשוף שמות של אנשים ואת המשכורות שלהם. אפשר לתחזק חוסר שוויון לא רע עם שיח מוסרי. זה בעצם לא אתי לחשוף חוסר שוויון לעין המבקרת. מאמץ לשכנע את הגורמים שיתנו את הנתונים בכל זאת בטענה ששתיקה מכסה לפעמים על חוסר צדק ופוגעת בחלשים, זאת עבודה. ויש לי כבר המון עבודה, בהוראה, במחקר ובכתיבה וגם בוועד. ואם אני רוצה לנסות להיכנס לעמודה הראשונה של גמול ההצטיינות אני חייבת לא להיות לעומתית ולא להשקיע אנרגיה במקומות לא מתגמלים, למשל בגילויים של חוסר צדק ובפעולה נגדם.

העליתי את אי השוויון המגדרי כהשערה באחת הישיבות, אמרתי שיש מחקרים בעולם שמוכיחים את זה. אמרו לי מחקרים בעולם זה לא מספיק. את צריכה להוכיח שזה קורה במכללה, אנחנו לא כמו העולם. לא אמרתי להנהלה, למרות שזה מה שחשבתי, זה לא התפקיד שלי זה אתם שצריכים לשמור שיהיה שוויון מגדרי. שתקתי כי ידעתי שהם לא רואים בזה את תפקידם ולנסות לשכנע אותם, זה עוד עבודה שיש סיכוי שתסתיים בכישלון. לא הכל זה מגדר, אמרו לי יותר מפעם אחת. נכון, חייכתי כי למרות שאני פמיניסטית לפעמים יש לי הומור, זה גם מעמד, מוצא אתני ונטייה מינית. הם לא צחקו.  ככה שכשמדברים על גמול הצטיינות אני נעה בין הצורך להעלות את סוגית המגדר לבין הצורך לשתוק אותה, כדי שלא יסתכלו באירוניה ויגידו בעיניים: שוב זאת עם הפמיניזם שלה… או אם את רוצה תבדקי את זה.  ואז אני אצטרך להוסיף לעצמי עוד מטלה לא מתגמלת. כי אף אחד לא ייתן לי פרס כשאגיע עם התוצאות, בטח אם הן יוכיחו שיש חוסר שוויון בסקרים. זה רק יצור בעיה. אני זאת שאצור אותה כמו ליד השולחן של אחמד.

ואז בישיבה כשהחלטתי לאכול עוגיה והושטתי יד, מישהו אמר שנשים הן יותר מדי נחמדות לסטודנטים והן נותנות להם ציונים יותר גבוהים בלי שזה מגיע בהכרח וזה מתנקם בכולם. לקחתי את העוגיה ולא הגבתי כי לא היה לי כוח להיכנס לזה. בחרתי לא להיכנס לזה.  אפילו שאני מכירה גברים נחמדים ממני שנותנים ציונים הרבה יותר טובים ומטלות הרבה יותר קלות ומקבלים הערכות הוראה הרבה יותר טובות, אז מה זו השטות הזאת. אבל אני גם יודעת שגברים קשוחים זה ממש בסדר זה עובר ונשים קשוחות זה מתנקם, הן חורגות מהציפיות המגדריות, הן אנומליה, הן בטוח רשעות. אחרת למה הן לא מחייכות? לפעמים סטודנטים כותבים לי בסקרים: המורה קשוחה ותובענית לפעמים אפילו: היא לא נחמדה.

אבל לפני שהצלחתי לסיים את העוגייה ולהיזכר בכל ההיגדים על הקשיחות שלי, אחד מחברי הועד אמר: תמר תהרוג אותך על מה שאמרת עכשיו. אמר וצחק. כולם הסתכלו עלי וחיכו לראות איך אני אהרוג אותו.

כשאת פמיניסטית ידועה הגוף שלך, הקיום הפיזי שלך הופך לתזכורת, לביקורת חברתית על אי שוויון מגדרי

היו לי שתי מחשבות מקבילות והן הופיעו בו זמנית: האחת הייתה כשאת פמיניסטית ידועה הגוף שלך, הקיום הפיזי שלך הופך לתזכורת, לביקורת חברתית על אי שוויון מגדרי. את לא צריכה להגיב למתרחש, את רק צריכה להיות שם על הכיסא. כשאת נוכחת האמירות הסקסיסטיות בולטות גם לאלה שלא בהכרח מסכימים אתך. ויש סיכוי שהם יצביעו עליהן וידרשו באופן עקיף התנצלות בדרך כלל בשמך. אבל יש סיכוי שהם גם ירגישו תחושת רווחה כשתיעלמי עם הגוף שלך מהמרחב, אבל כל זמן שתהיי שם הם יהיו מודעים. אז אולי גם כשאת שותקת את עושה אקטיביזם פמיניסטי לעצירת הסקסיזם? המחשבה השנייה: למה אתה חושב שאתה יכול לנצל אותי לצרכים האלה בכל תנאי? באיזה אופן אני הסמל של הפמיניזם? החלטתי לא לדבר אז איך זה שאתה מכריח אותי להגיב. אני לא קרקס של תגובות לאמירות סקסיסטיות ושוביניסטיות. השיחה הזאת התנהלה בראשי כי לא רציתי לכעוס את זה. רק חייכתי כדי להיות נחמדה ואמרתי: "נכון, זה באמת שטויות וזה סטראוטיפי." לא אמרתי סקסיסטי, חששתי שאצטרך להסביר.

תמר הגר פמיניסטית מחוץ לארון, כותבת מרצה ופועלת למען צדק חברתי, חינוך פמיניסטי ואקטיביזם במכללה האקדמית תל חי

עוברי אורח נעצרים ליד המטה של National Association Opposed to Woman Suffrage. צילום: The U.S. National Archives
עוברי אורח נעצרים ליד המטה של National Association Opposed to Woman Suffrage. צילום: The U.S. National Archives
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יוחאי חקק

    נשמע לא קל אבל הכרחי כדי לשמור על הכבוד העצמי. מעורר הערכה