string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

רוקדים לבנקאים: פלמנקו והתנגדות בדרום ספרד

מוזיקת וריקוד הפלמנקו אמנם מושכים תיירים לדרום ספרד, אבל המרחבים הציבוריים והמרכזים החברתיים שמילאו תפקיד מרכזי בהיווצרותה של תרבות הפלמנקו מאוימים על ידי ג'נטריפיקציה, תקנות עירוניות חדשות ושיטור מוגבר
יוסי ברטל

Banner-wide-HaOkets-02 

ביום שישי גשום בחודש מרץ 2014, מול בית העירייה של העיר סביליה בספרד, למעלה מ-50 אנשים, מרביתם בגיל העמידה, עמדו במעגל מסביב לגבר שניגן בגיטרה וליוו אותו במחיאות כפיים, בעוד נשים מכל הגילים נכנסות מדי פעם לתוך המעגל ופורצות בריקוד.

רבים מהתיירים שחלפו בכיכר טעו לחשוב שהכינוס הזה הוא עוד מופע רחוב שגרתי. אולם הטֶרְטוּליָה (בספרדית: מפגש חברתי מוזיקלי) הציבורית הזאת היתה למעשה הפגנה פוליטית שאורגנה על ידי חברי Peña de los Torres Macarena, אגודה שמוקדשת להופעות פלמנקו, בתגובה לסגירתה על ידי המשטרה בגלל עבירות רעש.

אגודות פלמנקו כמו טורס מקרנה, שמכונות פֵּנְיָה (Peña), הן תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה של הפלמנקו. אלה הן אגודות שכונתיות של אוהבי פלמנקו, שצצו בכל רחבי אנדלוסיה כשספרד הפכה לדמוקרטיה בשנות ה-70 ומאז מילאו תפקיד משמעותי בהעברת מסורות המוזיקה והמחול לדורות הבאים, יצירת מרחב חיוני לאמנים מתפתחים וחיזוק המרקם החברתי של הפלמנקו באופן לא מסחרי.

מועדוני תרבות קטנים למען שימור

על אף שאמנים צעירים לעתים מבקרים את אותן פֵּנְיות על היותן מעוזים שמרניים המתנגדים לסגנונות חדשים ואקלקטים, רוב הציבור רואה את המועדונים הקטנים וההתנדבותיים הללו כחיוניים לשימור תרבות הפלמנקו.

הפֵּנְיָה דה לוס טורס מקרנה, שפועלת בשכונת מעמד הפועלים מקרנה למעלה מ-45 שנים, היא הוותיקה ביותר בסביליה וזכתה להערכה רבה מצד חובבי פלמנקו מכל העולם על האווירה הפתוחה שלה. למרות תהילתה המקומית והעולמית, היא היתה יעד לתלונות בלתי פוסקות מצד שכן שעבר לפני שנים אחדות לגור בקרבת מקום והתקשר למשטרה פעמים רבות בגלל הרעש. גם בידוד אקוסטי יקר, שאותו מימנה האגודה, לא הפסיק את תלונותיו של השכן. מועדונים מסחריים יכולים לשלם מס נוסף כדי לעקוף את החוק, אבל הפֵּניה אינה מסוגלת לעמוד בתשלומים כאלה.

לאחר שנגזלה מהם הזכות להתאסף בחלל משלהם, חברי הפֵּניה פתחו בקמפיין כדי להיאבק בהחלטת המשטרה. הם ארגנו פעולות רבות מול משרד ראש העירייה, שבמסגרתן הם הביאו את המוזיקה ואת המחול של הקהילה שלהם לרחובות, במה שבשביל רבים מחברי האגודה היה ההפגנה הפוליטית הראשונה שבה השתתפו. נוסף על כך, בעזרת פעילים צעירים יותר הם ארגנו סרטון יוטיוב שבו הופיעו כמה מאמני הפלמנקו הידועים ביותר – ביניהם ישראל גלוואן, כריסטינה הויוס, ריקרדו מיניו ואחרים – שהביעו את מחאתם על סגירת האגודה. אחרי שנים של דיונים ושל לחץ מצד אמנים מובילים על השלטון המקומי הורשתה הפֵּניה סוף-סוף לפתוח מחדש את שעריה, אולם תחת מגבלות רבות על רעש ועל שעות הפעילות, שפגעו בחלק גדול מפעילויותיה היומיומיות ומהופעותיה.

הסיפור של הפֵּניה טורס מקרנה אינו מקרה מבודד. לפי חברי התאחדות הפֵּניות של אנדלוסיה, אגודות רבות מסוגה נאלצו להיסגר בשנים האחרונות בגלל תקנות רעש עירוניות חדשות. הצעה לתיקון החוק, כדי להחריג ממנו הופעות חיות ללא הגברה שנערכות בחללים בלתי מסחריים, מתגלגלת כבר שנים בין הממשלה המקומית של אנדלוסיה לבין עיריית סביליה, בזמן שעוד ועוד פֵּניות ומרכזי תרבות מתמודדים עם קנסות גבוהים ודיכוי משטרתי. המאבק הזה קשה במיוחד לחלק מחברי האגודות המבוגרים, שמאז החרפת המשבר הכלכלי מצאו את עצמם נלחמים כדי לגמור את החודש.

השירה אסורה

תקנות רעש אינן המכשול היחיד שהציבו החוקים העירוניים החדשים בפני הפלמנקו הלא מסחרי. החוקים הללו, שמטרתם המוצהרת לנקות את הרחובות מרעש, מפשיעה, מאלכוהוליזם ומזנות ולהפוך את הערים לבטוחות יותר וידידותיות לתיירים, הציבו תחת מבטה הבוחן של המדינה את האינטראקציות החברתיות הבסיסיות שאיפשרו לפלמנקו להתקיים במרחב הציבורי.

כך, למשל, תקנה נגד שתיית אלכוהול בציבור פגעה באחד מהטקסים הפופולריים ביותר של צעירים ספרדים, שידוע בכינוי בּוֹטֶיוֹן (botellón, בספרדית: בקבוק גדול): לשבת עם חברים לדבר ולשמוע מוזיקה, תוך כדי שתייה משותפת של בקבוקי משקאות אלכוהוליים, בדרך כלל כאלה שנקנו בקיוסק בקרבת מקום.

תקנה נגד שתיית אלכוהול בציבור פגעה באחד מהטקסים הפופולריים ביותר של צעירים ספרדים: לשבת עם חברים ולשמוע מוזיקה, תוך כדי שתייה משותפת של משקאות אלכוהוליים, בדרך כלל כאלה שנקנו בקיוסק בקרבת מקום

התקנה הזאת, שבעיני רבים מפגינה מוסר כפול, הובילה לקנסות ולאלימות משטרתית כלפי אנשים שבסך הכל ישבו על ספסל ציבורי עם בקבוק בירה, תוך התעלמות מלקוחות ברים שהשתלטו על אותם המרחבים הציבוריים בדיוק (שפעמים רבות אף הופרטו למען שימושם הבלעדי של בתי העסק).

כיום, שנים ספורות אחרי שהתקנה החלה להיאכף, עדיין ניתן לראות לעתים קרובות התכנסויות מהסוג הזה, של צעירים ושל כל מי שידו אינה משגת לשתות בבר (וכאלה יש רבים מאז המשבר הכלכלי). אך הפחד מהמשטרה והצורך לא לעורר תשומת לב הפכו את המפגשים הללו לתוססים פחות ומוזיקליים הרבה פחות.

תקנות נוספות מהשנים האחרונות פגעו גם בנגני רחוב, והתירו לשוטרים להחרים כלי נגינה ולהטיל קנסות חמורים על נגינה או אפילו רק שירה במרחב הציבורי. כשמביאים בחשבון את כל האמור לעיל, אפשר להבין מדוע יש חשש גובר שכיכרות הערים של אנדלוסיה מאבדות בהדרגה את החיוניות המוזיקלית שלהן.

עיוותים היסטוריים

הפעולות של הממשלה המקומית ושל העיריות ביחס לפלמנקו – קידום מוסדות ואמנים מקצועיים ושימוש בפלמנקו כאטרקציה תיירותית, ובמקביל דיכוי של הגרסאות המקומיות והלא מסחריות שלו – ציניות במיוחד בהתחשב במקורות הפלמנקו כביטוי תרבותי של קהילות עניות ומודרות. עובדה זו עדיין ניכרת בתוכן ובסגנון של שירי הפלמנקו, שבאופן טיפוסי מבטאים את המצוקות והאלימות של חיי העוני, בייחוד מהסוג שמזוהה עם החיטאנוס (צוענים) – בני הרומה של ספרד.

אולם ההפרדה בין פלמנקו קהילתי למסחרי, על שלל תפניותיה האירוניות, התקיימה למעשה מאז עלייתו של הז'אנר לתהילה במאה ה-19, כשבני אצולה ותיירים שילמו לחיטאנוס לבצע את זמרתם העמוקה ואת ריקודיהם האקזוטיים. בהמשך הגיעו קפה קנטנטה, אופרה פלמנקה וטבלאו – הופעות מסחריות במסבאות ובתיאטראות, שהביאו את אסתטיקת הפלמנקו לקהלים ממעמד הביניים בכל רחבי ספרד וטענו לאותנטיות עממית ו"צוענית", בה רבים החלו לפקפק.

תחת משטרו הדיקטטורי של פרנקו זכה הפלמנקו למעמד של סמל לאומי כלל-ספרדי, אך במקביל דיכאה המשטרה החשאית כל סוג של התנגדות תרבותית בשכונות הפועלים, מה שהוביל במקרים רבים להוצאתן מחוץ לחוק של התכנסויות והופעות פלמנקו. ובעקבות התגברות התיירות (שהביאה איתה את שיווק הפלמנקו) והשפעתה על מחירי הדיור במרכזי הערים, קהילות של חיטאנוס נדחקו החוצה וסולקו מבתיהן ומשכונותיהן בכל רחבי אנדלוסיה במסגרת פרויקטים אגרסיבים של פינוי-בינוי.

הדוגמה המפורסמת ביותר למדיניות מסוג זה היא שכונת טריאנה, ששוכנת מעברו האחר של נהר הגאוודלקוויר לעומת העיר העתיקה של סביליה. היא עדיין משווקת במדריכי תיירים רבים בתור "באריו חיטאנו", שכונה צוענית, ורוב המבקרים אינם מודעים לכך שמרבית בני קהילת החיטאנוס הילידית סולקו בכוח ובלי פיצויים בתחילת שנות ה-70 של המאה שעברה, במסגרת קמפיין פינוי אכזרי שהוביל להיעלמותה של מסורת מוזיקלית רחבת היקף. מבלי להכיר את האובדן הזה, תיירים כיום מתהלכים בינות לסמטאות הציוריות לעבר הנהר ונהנים מגישה נוחה לאותנטיות של השכונה באמצעות תשלום דמי כניסה למועדוני פלמנקו עם הופעות קבועות מראש המגישים משקאות במחירים מופרזים.

יחד עם זאת, סיפורה של אמנות הפלמנקו הוא הרבה יותר מאשר הניכוס והמסחור שלה. יש הטוענים כי דווקא מתוך עמדה מלאת סתירות זו היא הצליחה לשרוד ולהתפתח, למרות העובדה שהחברה הספרדית השתנתה בצורה עמוקה מאז ראשית ימי הפלמנקו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. במהלך השנים ביטויים מסחריים ומקצועיים של פלמנקו הזינו את הפרקטיקות הקהילתיות ולהיפך, ואף אחת מהן לא היתה מתקיימת כיום אלמלא האחרת. אך למרבה הצער זהו בדיוק העושר של פרקטיקות ושל חללים, שאיפשר משמעויות רבות וסותרות לאמנות הזאת, שמצוי עתה תחת מתקפה מצד תקנות עירוניות וחוקים ממשלתיים, אשר מדכאים התנגדות פוליטית ורודפים אורח חיים לא–צרכני בעיצומו של משבר כלכלי שנמשך למעלה מעשור. אך דווקא כעת, כששיווי המשקל של התהליך הדיאלקטי שהוזכר לעיל מעורער על ידי פוליטיקה של דיכוי חברתי ותרבותי, הפלמנקו גילה מחדש את רוח הקרב שלו במסגרת עלייתה של תנועה עממית ואנטי–קפיטליסטית ברחבי ספרד בשנים האחרונות.

גופים מתנגדים

הפעולות הבולטות ביותר בתחום זה הן אלה של הקולקטיב האקטיביסטי Flo6x8, שמשתמש בשפת הפלמנקו במחאות פוליטיות. מקורותיו של הקולקטיב הזה נעוצים בתקופה שקדמה למשבר הכלכלי, אז נוצר כפרויקט אמנותי נגד העלייה במספר מצלמות המעקב בסביליה והפיקוח הגובר על חללים ציבוריים, והם נשענים על קשר רב-שנים בין אמני פלמנקו ובין פעילי שמאל רדיקלי, שחושל בסקוואטים ובפסטיבלים אלטרנטיביים בסביליה. חברי הקולקטיב, רבים מהם אמני ואמניות פלמנקו מקצועיים, מתפרצים מזה שמונה שנים לסניפי בנקים ומשרדי עסקים, שמסמלים את הניהול המושחת של המשבר הכלכלי בספרד ומקיימים שם הופעות פלמנקו נועזות, תוך שינוי מילותיהם של שירי בּוּלֶרִיָה, פנדנגו וטנגו ידועים כדי לגנות את פשעי האליטה הכלכלית ולצחוק על הבנקאים. במקביל, הם מתייחסים להופעות הפוליטיות שלהם ברצינות רבה ורואים את עצמם כחלק ממסורת ארוכה של אמנות פלמנקו שיצאה נגד חוסר צדק ודעות קדומות.

פלמנקו
מחאה של הקולקטיב האקטיביסטי Flo6x8.

בהשתלטות על אולמות של בנקים, בהשתתפות בהפגנות המונים ואפילו בהפרעה לישיבות של הפרלמנט המקומי, חברות הקולקטיב מאתגרות את המרחבים הנורמטיביים של הפלמנקו וקוראות תיגר על המסגרות החוקיות והכלכליות שלתוכן מנסה הניאו-ליברליזם לדחוק את הביטוי האמנותי. בנוסף, התיעוד המקצועי שלהם בווידאו והעלאת הסרטונים ליוטיוב הובילה למיליוני צפיות והיוותה השראה למחאה מוזיקלית מגוונת ברחבי ספרד בזמן המשבר. חוק לדיכוי מחאה, שעבר ב-2014 תחת הממשלה השמרנית הקודמת של ספרד והוציא מחוץ לחוק סוגים רבים של מחאה המזוהים עם תנועת המחאה העממית "אינדיגנדוס", מאיים עתה גם על המשך הפעילות של Flo6x8 באמצעות קנסות של למעלה מ-40 אלף דולר.

מאז הקמתו בגרסה הנוכחית בתחילת המשבר הכלכלי התפתח קולקטיב Flo6x8 מהתנגדות לניהול המושחת של המשבר למחאות נגד הפרטת החינוך הציבורי, פרויקטים של סדיקה הידראולית (פראקינג), פינוי דיירות סקוואטים ואלימות גברית. על אף שפעולותיהם עלולות להרגיז חובבי פלמנקו מסורתיים, שנחושים להשאיר את אמנות הפלמנקו האמיתית מחוץ לגבולות הפוליטיקה, הן עוררו התעניינות באמנות הפלמנקו בקרב פעילים פוליטיים צעירים, שהתנכרו לה בגלל הדימוי המיושן והשמרני שלה. באמצעות השימוש בפלמנקו למטרה פוליטית מובהקת שינו פעילי הקולקטיב לא רק את שיטות המחאה, אלא את הפלמנקו עצמו – בהוסיפם צורת ביטוי נועזת ומהפכנית להתגלמויותיו המרובדות. פעילותם מספקת תקווה להישרדותו של הפלמנקו כאמנות עממית, שמוצאת את דרכה אל תוך חיי היומיום של הדור הצעיר של אנדלוסיה.

כנגד תהליכי המסחור האמנותי והג'נטריפיקציה, נראה כי הופעותיהם נושאות את מילות השיר הידועות של פדריקו גרסיה לורקה: "מתחיל הבכי של הגיטרה. אין טעם להשתיק אותה. אי אפשר להשתיק אותה".

יוסי ברטל הוא מוזיקולוג ופעיל חברתי שמתגורר בברלין. בשנת 2014 ערך מחקר שדה בסביליה על השפעות המשבר הכלכלי על אומני פלמנקו מקומיים. המאמר פורסם לראשונה במגזין Truthout ב-2015 ועודכן לפרסום בהעוקץ. תרגום: יוענה גונן

*

המדור מסביב לעולם עם רוזה ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. זוהרה

    איזה מאמר מצויין! יופי של מחאה…