string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["_ga"]=> string(26) "GA1.2.417056494.1497969443" }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

בחירות האמצע בארה"ב: התגייסות ציבורית חסרת תקדים, נצחונות ואכזבות

התברר שרוב האמריקאים לא אוהבים את טראמפ, ועם זאת שחלק עיקש מהאמריקאים תומך בו בהתלהבות ויילך איתו ועם גזענותו באש ובמים. החלק הזה נעזר בשיטה הפוליטית הבלתי דמוקרטית שמעניקה יתרון אדיר ללבנים ולשמרנים. מושיק טמקין על הגל הכחול, על האופטימי והפסימי
מושיק טמקין

התלבטתי מה לכתוב על הבחירות שהתקיימו שלשום (ג') בארצות הברית כי לא הייתי בטוח איך להתייחס אליהן. בדרך כלל יש לי פרשנות ברורה, ואילו הפעם אני ממש מתנדנד: רגע אחד התוצאות נראות לי מצוינות, ורגע אחר – קטסטרופליות. האמת איפשהו באמצע, תאמרו? לא. האמת אף פעם לא באמצע. האמת היא כנראה שילוב של האופטימי מאוד והפסימי מאוד, כאילו שהקיצונים משני הצדדים צודקים.

אז קודם כל, הרקע: למיד-טרמז בארה״ב יש בדרך כלל מוניטין של תהליך לא מעניין במיוחד, בחירות שמשתתפים בהם בעיקר לבנים בגיל הזהב. אחוז הבוחרים בארה״ב מכלל ציבור המבוגרים נמוך מאוד, ובבחירות האמצע הוא נמוך במיוחד. אבל לא הפעם: ואלה החדשות הראשונות הטובות, עוד לפני שהבחירות עצמן התקיימו. אני לא זוכר, אולי מאז המירוץ הראשון של ברק אובמה לנשיאות (כשהוא רץ כפופוליסט פרוגרסיבי מלהיב), כזאת התגייסות ציבורית להשתתף בדמוקרטיה האמריקאית, המכוונת בעיקר כלפי צעירים, שנוטים לא להצביע.

היו לזה סיבות מצוינות. הבעיה עם דונלד טראמפ היא לא רק שהוא גזען, מיזוגן, שקרן, ומסית, אלא שהוא נתמך עד עכשיו על-ידי כל המערכת הפוליטית, שהרי גם הסנאט, גם בית הנבחרים, וגם בית המשפט העליון, כמו גם רוב המושלויות בארה״ב, נמצאות בידיים רפובליקאיות. המפלגה הרפובליקאית הראתה בשנתיים האחרונות שאין לה שום תחתית או קו אדום. כל עוד היא משיגה עבור תורמיה העשירים ביותר קיצוצי מס ועוד הטבות, ומינוי שופטים שמרנים מטעמם, הם יבלעו כל מה שטראמפ מאכיל את העם האמריקאי, כולל התעללות במהגרים, גזענות גלויה, שחיתות חסרת תקדים ופגיעה במוסדות דמוקרטיים ובשלטון החוק.

מיליוני אמריקאים עבדו לקראת היום הזה, נכנסו בעצמם לזירה הפוליטית או תמכו באחרים ואחרות שעשו זאת, ואקטיביסטים דרשו לקחת חלק בהנהגה הפוליטית, לא רק במסגרת החברה האזרחית אלא בשלטון עצמו

אז התחושה היתה שהבחירות האלה יקבעו לא רק את יחסי הכוחות בין הרפובליקאים המושחתים לדמוקרטים המושחתים קצת פחות, אלא גם את עתידה של הדמוקרטיה האמריקאית עצמה. מיליוני אמריקאים עבדו לקראת היום הזה, השקיעו את כל האנרגיות שלהם, נכנסו בעצמם לזירה הפוליטית או תמכו באחרים ואחרות שעשו זאת, ואקטיביסטים דרשו לקחת חלק בהנהגה הפוליטית, לא רק במסגרת החברה האזרחית אלא בשלטון עצמו. נולדו כוכבים חדשים בצד השמאלי של המפה: אלכסנדריה אוקסיו-קורטז מניו יורק, בטו אורורק מטקסס, אנדרו גילום מפלורידה, ורבים אחרים. הסקרים גם חזו ״גל כחול״, ניצחון גורף של הדמוקרטים, כשהתוצאה תהיה סוף סוף איזון ובלם לטראמפ המושחת והדיקטטורי.

אחרי כל הציפיה, המתח, ההמתנה, הגיעו סוף סוף הבחירות. והתוצאות? מעורבות. יש אכזבות מרות. יש הצלחות מפתיעות ומעודדות. ובסופו של דבר, יש חדשות ממש טובות, וחדשות ממש רעות. החדשות הממש טובות הן שהעם האמריקאי הראה שברובו הברור הוא דוחה את טראמפ ואת כל מה שהוא מייצג. החדשות הממש רעות הן שהשיטה הפוליטית בארצות הברית נותרה אנטי-דמוקרטית מתמיד והיא מונעת באופן פעיל את מימוש הרצון הדמוקרטי של האמריקאים.

האכזבות המרות

שלושה מהכוכבים הגדולים של הדמוקרטים, שסביבם התקשורת רעשה ועליהם האקטיביסטים במיוחד בנו, הפסידו (כנראה) במירוצים צמודים. אורורק, שניהל קמפיין גראס-רוטס מרשים ברחבי מדינת הענק טקסס, הפסיד בסופו של דבר לסנאטור המנוול והמושחת טד קרוז. הדעה שלי על אורורק מעורבת: הוא כריזמטי והגון, יש לו כשרון אדיר, ברמת המדיניות הוא טוב, והכי חשוב: הוא לא לקח כסף מבעלי הון או מיליארדרים. אבל מצד שני, הוא נחמד מדי. המסר החיובי שלו, שהדגיש לאורך כל הדרך את האחדות, הפטריוטיות וההגינות, הלהיב המון ליברלים שמתגעגעים לאובמה מ-2008, אבל בעידן טראמפ צריך פייטר אמיתי, וקרוז הוא טיפוס שיש על מה להכות בו פוליטית ללא רחמים. מצד שני, טקסס היא מדינה שמרנית על אף הדמוגרפיה המשתנה שלה, ואורורק השיג הרבה במירוץ שלו. הקריירה שלו כפוליטיקאי ברמה הלאומית רק מתחילה ועכשיו יחלו דיבורים עליו כמועמד דמוקרטי פוטנציאלי לנשיאות ב-2020. אולי.

אכזבה שנייה, גדולה ביותר מבחינתי: אנדרו גילום, המועמד השחור והפרוגרסיבי למושלות בפלורידה. זה ההפסד הכואב ביותר בעיני. גם כי המנצח, רון דה-סנטיס, הוא חלאה רפובליקאית מהסוג הנואל ביותר, גזען ומושחת שכל מה שהיה לו לומר לתושבי פלורידה הוא שהוא אוהב את טראמפ ושיריבו הוא *שחור*. וגם כי יש כאן פספוס של גילום, ראש עיריית טלאהאסי, שניצח בפריימריז הדמוקרטיים על מצע פרוגרסיבי, כולל ביטוח בריאות ממלכתי (מדיקייר-פור-אול) ושכר מינימום של 15 דולר. גילום קיבל אפילו את התמיכה של ברני סנדרס, אבל במהלך הקמפיין נגד דה-סנטיס, הממסד של המפלגה הדמוקרטית זיהה את גילום ככוכב אפשרי והגיע לפלורידה כדי לנסות לרכב על ההצלחה שלו וכצפוי, זה רק פגע בו, כי אף אחד לא אוהב את הממסד של המפלגה הדמוקרטית חוץ מהממסד של המפלגה הדמוקרטית.

רון דה-סנטיס ואנדרו גילום. "המנצח, רון דה-סנטיס, הוא חלאה רפובליקאית מהסוג הנואל ביותר, גזען ומושחת שכל מה שהיה לו לומר לתושבי פלורידה הוא שהוא אוהב את טראמפ ושיריבו הוא *שחור*"
רון דה-סנטיס ואנדרו גילום. "המנצח, רון דה-סנטיס, הוא חלאה רפובליקאית מהסוג הנואל ביותר, גזען ומושחת שכל מה שהיה לו לומר לתושבי פלורידה הוא שהוא אוהב את טראמפ ושיריבו הוא *שחור*"

כך התקבלה ההחלטה האובדנית להזמין את הילרי קלינטון, שהפסיה את פלורידה ב-2016 לטראמפ ונותרה בלתי-פופולרית בעליל ברחבי ארצות הברית, להשתתף בקמפיין שלו. פתאום גילום הפסיק לדבר על ביטוח בריאות ממלכתי ונשמע הרבה יותר ממסדי וקונבנציונלי, גם אם לזכותו ייאמר שדיבר על הגזענות של יריבו באופן ברור וגלוי (בניגוד לכמעט כל פוליטיקאי שחור אחר, כולל אובמה). הוא איבד, מסתבר, משהו מהמומנטום שלו, והפסיד בהפרש צר מאוד. אבל ההישג של גילום מרשים בכל זאת: השחורים מהווים רק 14 אחוז מתושבי פלורידה והוא הפסיד רק באחוז אחד. ואפילו בפלורידה היו חדשות טובות: המצביעים בעד תיקון לחוק שיאפשר ל-1.4 מיליון אזרחים שהורשעו בעבר וריצו זמן כלא, להצביע. רובם המוחלט, כמעט מיותר לציין, הם גברים שחורים. זה ישנה את המפה הפוליטית במדינה הזאת כבר בעתיד הקרוב.

גם במדינת ג׳ורג׳יה אכזבה: הכוכבת הדמוקרטית סטייסי אייברמס, אשה שחורה שהסקרים ניבאו לה ניצחון במירוץ על המושלות, הפסידה למועמד הרפובליקאי הגזען והמושחת בריאן קמפ. הבחירות בג׳ורג׳יה נראו כמו משהו שלקוח מהעולם השלישי: גם ככה יש למדינה הזאת, כמו למקומות רבים אחרים בארצות הברית, בעיה של מניעת הצבעה שיטתית משחורים. קמפ היה לא רק מועמד למושלות אלא מזכיר מדינת ג׳ורג׳יה ולכן הוא היה האחראי על הבחירות בהן הוא עצמו היה מועמד. והוא עשה ככל יכולתו לרמות, להסתיר, להוריד את רמת הצבעה בקרב שחורים (שמצביעים בדרך כלל לדמוקרטים), וזה כנראה עבד – קמפ ניצח. הוא ניצח בפער של 70 אלף קולות, אחרי שדאג להעלים כמעט 700 אלף מצביעים, כמעט כולם שחורים, מרשימת הזכאות להצבעה. תעשו בעצמכם את החשבון. עם זאת, אפילו בג׳ורג׳יה צריך להסתכל על הצד החיובי: אף אחד לא היה יכול לצפות לפני שנתיים שמועמד דמוקרטי יתקרב לניצחון על מושלות המדינה, לא כל שכן אישה שחורה.

גם במדינת ג׳ורג׳יה אכזבה: הכוכבת הדמוקרטית סטייסי אייברמס, אשה שחורה שהסקרים ניבאו לה ניצחון במירוץ על המושלות, הפסידה למועמד הרפובליקאי הגזען והמושחת בריאן קמפ.

יש אכזבות נוספות, חלקן פחות מתוקשרות אבל כואבות אף יותר. בעיני, התוצאה המדכאת של הבחירות הן במחוז ה-50 הנידח של קליפורניה, שעליו כתבתי לא מעט בעבר. הנציג הרפובליקאי, דנקן הנטר, הוא איש מושחת, גזען, ולא-יוצלח, שירש את הכיסא מאבא׳לה, שהיה באותו תפקיד 25 שנה, כך שמשפחה מושחתת וגזענית אחת שלטה במחוז הזה במשך ארבעים שנה. בנוסף, נגד הנטר הוגש כתב אישום עם 60 סעיפים (!) על גניבת מאות אלפי דולרים של תרומות לקמפיין שלו לצרכים אישיים שלו ושל אשתו. מול הטיפוס הדוחה והמפוקפק הזה התמודד עמר קאמפה-נג׳אר בן ה-29, מועמד פרוגרסיבי שגדל עם אם יחידנית מקסיקנית בעוני בסן דייגו; אביו הוא פלסטיני מעזה וסביו היה יוסוף אל-נג׳אר, אחד מרוצחי האתלטים הישראלים במינכן ב-1972, ושאז נרצח על-ידי ישראל ב-1974, 16 שנה לפני שקאמפה-נג׳אר נולד. הנטר, בהיעדר טיעונים פוליטיים של ממש, רץ על קמפיין גזעני ואיסלמופובי, כשהוא טוען שקאמפה-נאג׳ר (שהוא בכלל נוצרי) הוא טרוריסט מוסלמי כי סבא שלו היה טרוריסט מוסלמי. קאמפה-נג׳אר, שעבד בממשל אובמה ובנה את עצמו מכלום, ניהל קמפיין יפה וגייס יותר כסף מהנטר המושחת, על בסיס תרומות קטנות. עקבתי אחרי המירוץ הזה מקרוב כי ראיתי בו מבחן: האם מחוז שמרני ולבן מאוד, שטראמפ זכה בו ב-2016 ברוב מוחץ, יוכל לעבור לצד הפרוגרסיבי, ועוד אל מועמד פלסטיני-מקסיקאי-אמריקאי.

התשובה העצובה היא לא. הנטר נבחר מחדש, מה שמראה שבמקומות רבים באמריקה, רפובליקאי לבן שהוא פושע ומושחת עדיף על דמוקרט לא-לבן מוכשר ונקי, והטראמפיזם חי וקיים ופורח.

היו עוד תוצאות מאכזבות: המושלות של אוהיו, למשל, נשארה בידיים רפובליקאיות, למרות שלדמוקרטים היה מועמד טוב, ריצ׳רד קורדריי; זה מעיד שהמדינה הזאת (למרות נצחונו של הסנאטור הדמוקרטי שרוד בראון, שגם עליו ידברו בקרוב כעל מועמד דמוקרטי פוטנציאלי לנשיאות ב-2020) כנראה הפכה לרפובליקאית לכל דבר. והסנאט לא רק שנשאר בידיים רפובליקאיות, אלא שהרוב שלהם הפך מוחלט, אחרי ניצחונות רפובליקאיים על סנאטורים דמוקרטיים מכהנים בפלורידה, מיזורי, וצפון דקוטה.

מה זה אומר? בעיקר דברים רעים: הסנאט נותר גוף אנטי-דמוקרטי בעליל, כשהרוב הרפובליקאי מייצג מיעוט באוכלוסייה, ציבור שהוא כמעט כולו לבן ולא-עירוני. רוצים דוגמא? ווייאומיג, מדינה כפרית לבנה שבה חיים 500 אלף איש, מקבלת את אותו מספר סנאטורים (שניים) כמו קליפורניה, מדינה מגוונת שבה חיים 50 מיליון איש. רוצים עוד דוגמא? הדמוקרטים זכו ב-7.5 מיליוני יותר קולות בסך כל הבחירות לסנאט ואיבדו בכל זאת שלושה מושבים. זה נשמע אבסורדי עד שמבינים שהסנאט הפך להיות בלם של ממש על הדמוקרטיה, והרפובליקאים עושים כל מה שהם יכולים כדי שלדמוקרטים לא יהיה לעולם סיכוי לזכות בו ברוב. הסנאט הוא הגוף שממנה שופטים, כולל לבית המשפט העליון, שהוא האמצעי החשוב ביותר בידי הרפובליקאים כדי לשמר את כוחם הפוליטי גם אם הרוב המוחץ של האמריקאים ירצו לשלוח אותם סוף סוף הביתה.

ובכל זאת, אחרי כל זה, היו גם תוצאות חיוביות

הדבר הכי חשוב שקרה הוא שבית הנבחרים עבר לשליטה דמוקרטית. וזאת למרות שיטת הג׳רימנדרינג (הטיה בקביעת מחוזות בחירה), שבאמצעותה פוליטיקאים קובעים איך ייראו מחוזות הבחירה, היוצרת מצב סוריאליסטי שלפיו הם בחרו את המצביעים שלהם ולא להיפך. יש לניצחון הזה משמעות רבה כי זה אומר שטראמפ לא יוכל לעשות ככל העולה על רוחו, לפחות לא ברמת החוקים שהיה רוצה להעביר. הדמוקרטים בבית הנבחרים יכולים לעשות הרבה כדי למרר את חייו, אם ירצו. אבל בעיקר, הם יוכלו למנוע ממנו לפגוע באנשים המוחלשים ביותר, ובסביבה, כפי שעשה עד עכשיו. מעבר לכך, חלק מהדמוקרטים האלה, כולל הרבה חדשים וחדשות, מצוינים. אוקסיו-קורטז בת ה-29 היא עכשיו חברת קונגרס עם כוח ממשי. היא תחבור לעוד פרוגרסיבים בקונגרס שינסו להביא לשינוי אמיתי, בעיקר בתחומי הבריאות, החינוך, הסביבה, והרווחה. הניחוש שלי הוא שבשנתיים הקרובות יקרה מעט מאוד שהוא טוב, כי לרפובליקאים יש עדיין את הסנאט ואת הנשיאות, אבל גם מעט מאוד שהוא ממש רע, כי כאמור, בית נבחרים דמוקרטי יבלום את המהלכים הכי גרועים של טראמפ. אבל יש דברים שגם בית הנבחרים לא יוכל למנוע: אם למשל טראמפ יחליט לצאת למלחמה באירן, או בוונצואלה, מה שהוא בהחלט יהיה מסוגל לעשות אם הוא יחשוב שזה יעזור לו לזכות בכהונה שנייה ב-2020, לא יהיה להם הרבה מה לעשות נגדו. כך גם אם ימשיך לצפצף על שלטון החוק. והם גם לא יוכלו למנוע, לעת עתה, את המשך ההתעללות של ישראל בפלסטינים. בשביל שינוי בתחום הזה לא מספיק בית הנבחרים, צריך, מה לעשות, גם לזכות בנשיאות.

אילהאן עומאר, סומאלית-אמריקאית, נבחרה לבית הנבחרים מטעם מדינת מינסוטה
אילהאן עומאר, סומאלית-אמריקאית, נבחרה לבית הנבחרים מטעם מדינת מינסוטה

וזה לא נגמר, היו עוד חדשות טובות. מקומות שנחשבים שמרנים לגמרי שלחו רפובליקאים מושחתים הביתה. כך, למשל, מחוז שמרני באוקלהומה, ששלח דמוקרט לקונגרס בפעם הראשונה מזה יותר מארבעים שנה. כך למשל מדינת וויסקונסין, שם המושל הרפובליקאי המושחת סקוט ווקר, שניסה להחריב את האוניברסיטה הציבורית המצוינת בעיר הבירה מדיסון, הפסיד למועמד הדמוקרטי טוני איברס. כך גם בשאר מדינות המידווסט, איאווה ומישיגן ומינסוטה. שתי האחרונות בחרו אמש בשתי הנשים המוסלמיות הראשונות בהיסטוריה של הקונגרס, אילהאן עומר הסומלית-אמריקאית ממינסוטה וראשידה טלאיב הפלסטינית-אמריקאית ממישיגן. כך מדינת קנזס החליטה שנמאס לה מהרפובליקאים שהחריבו את כלכלת המדינה, העיפו את המושל המושחת והנוראי קריס קובאץ׳ והחליפו אותו במועמדת הדמוקרטית לורה קלי. קנזס גם שלחה לבית הנבחרים את אחת משתי הנשים הנייטיבז הראשונות בהיסטוריה של הקונגרס, שאריס דייוידס, שגברה על הנציג הרפובליקאי המכהן והמושחת קווין יודר (השנייה היא דב האלנד מניו מקסיקו). שיא חדש של נשים ישרתו כחברות קונגרס, רובן המוחלט בצד הדמוקרטי, רבות מהן לא-לבנות, וזה אולי הסיפור המרגש והמשמעותי של הבחירות. הנבואה שנשים ומיעוטים ייכנסו למסדרונות השלטון בעקבות הסיוט השלטוני של טראמפ התגשמה. ושווה לציין שבכל הצד הרפובליקאי בקונגרס (ובבית הלבן) אין ולו שחור אחד או שחורה אחת.

נהיה ברור לגמרי שרוב האמריקאים אינם אוהבים את טראמפ, רובם ליברלים מבחינה חברתית ותרבותית, רובם רוצים כלכלה שוויונית יותר, רובם אינם מעוניינים במלחמות, ורובם דוחים את הגזענות ואת הקסנופוביה

הסיכום שלי, אם כך, מעורב. הטוב גובר על הרע, לא כי הדמוקרטים מושלמים (הם לא, והרבה מהם לא הרבה יותר טובים מהרפובליקאים בהרבה נושאים חשובים), אלא כי הבחירות המחישו את מה שכבר ידעתי אבל עדיין לא ברור לי איך ייפתר: מצד אחד נהיה ברור לגמרי שרוב האמריקאים אינם אוהבים את טראמפ, בלשון המעטה, רובם ליברלים מבחינה חברתית ותרבותית, רובם רוצים כלכלה שוויונית יותר, רובם אינם מעוניינים במלחמות, ורובם דוחים את הגזענות ואת הקסנופוביה והשחיתות של טראמפ והרפובליקאים. אבל יש גם חלק עיקש של האמריקאים – איפשהו בין 30 ל-40 אחוז מהציבור, אני מעריך – שתומך בטראמפ, אפילו בהתלהבות, קונה את הסחורה הגזענית והמיזוגנית שלו, ויילך איתו באש ובמים. האמריקאים האלה הם אמנם במיעוט, וחשוב תמיד לזכור זאת (כי לא תקראו את זה בתקשורת, בטח לא הישראלית), אבל הם נעזרים בשיטה פוליטית בלתי-דמוקרטית, שמעניקה יתרונות אדירים ללבנים ושמרנים, דואגת לייצוג יתר של רפובליקאים, שומרת על כוחם של התורמים הכספיים גדולים לפוליטיקה הרפובליקאית, וכשכל זה לא עוזר, הם משתמשים גם בתכסיסים אחרים, כולל בעיקר מניעת הצבעה משחורים, כדי לשמור על כוחם ולמנוע מעבר כוח אל הדמוקרטים.

ב-6 בנובמבר היה בארצות הברית גל כחול, ושלא יספרו לכם אחרת. הפרש הקולות בין הדמוקרטים והרפובליקאים היה אדיר, כמעט חסר תקדים (יותר מ-9 אחוזי הבדל בבית הנבחרים, שזה פער ענק). אבל החומה הרפובליקאית מנעה מהמפלגה המושחתת הזאת את הנזק שהצונאמי הדמוקרטי היה אמור להביא. אני חושש שבאיזשהו שלב, הפער הזה בין ההעדפה הדמוקרטית של העם לבין התוצאה הפוליטית הלא-דמוקרטית תהפוך בלתי נסבלת בעיני יותר מדי אמריקאים. כשזה יקרה, אנחנו עלולים להגיע למצב אמיתי של חוסר אמון במוסדות. ואז באמת אין לדעת מה יקרה.

מושיק טמקין מלמד היסטוריה ופוליטיקה אמריקאית באוניברסיטת הארווארד

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות