• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

הדיון על החיסונים כאנטי-דיון

בתוך התבהלה נשמעים טיעונים הרמטיים של בעד ונגד, מתפרצים רגשות עזים ואין מקום לערעור על מוסכמות. הרהורים על עידן המוסר הרפואי, על סולידריות חברתית ועל תפקידה של הרפואה המודרנית בשליטה ובחיטוט אינסופי בגופים שלנו, מלידה ועד מוות ואף אחריו
יסמין הלוי

תינוקת שחלתה בחצבת ומתה עוררה מחדש את סערת החיסונים ברשת. שוב גועשות המקלדות. בכל פעם מחדש אנשים מתווכחים, מאשימים וכועסים, אחרים נעלבים עד שמתעייפים. נשמעות בעיקר שתי דעות: בעד ונגד. ניואנסים נזנחים, עמדות מושטחות. ומפעם לפעם הפוגה, שבה אפשר לשכוח מזה ולנשום לרווחה. איש לא יאיים עוד על ילדינו הרציונלים.

למה סוגיית החיסונים מעוררת כאלה רגשות עזים? גלי הסערה הקודמת סחפו אותי להרהורים על תפקידה של הרפואה המודרנית ככלי של שליטה וחטטנות אינסופית בגוף שלנו, וכמובן של ילדינו, בידי משפטנים, פקידי הגירה, חברות ביטוח, בתי ספר, משטרות, בתי סוהר, רוצחים, יצרני נשק, יצרני ציוד רפואי, סופרים ויוצרי סרטים וסדרות פשע ורצח ועתידנות וסדרות בתי משפט וסדרות בתי חולים, וצבאות, אוהו כמה רופאים משרתים ושירתו בצבאות. וכמובן חקלאות, ותווי תקן למזון, לקוקה קולה, לחטיפי אנרגיה, לנקניקיות או למשחות שיניים. הרפואה שולטת בחדרי הלידה ובחדרי המתים. איננו מסוגלות עוד להעלות על דעתנו עולם שבו הלידה והמוות אינם אירוע רפואי. איש אינו מתכחש לכך; נהפוך הוא: אנחנו שמחים שקיימנו והגיענו לזמן הזה, המתקדם יותר בהשתלשלות הדברים כפי שהיו אמורים להשתלשל מלכתחילה, ולא רק שהיו אמורים, אלא שלא ייתכן שהיו מתרחשים אחרת, כי זה טבעם של הדברים, להתקדם ולהתברר. אנחנו נעשים יעילים כמו מכונות ויוצרים מכונות חכמות כמו בני אדם, והבריאות שלנו נעשית מתועדת, מדידה, פומבית יותר ויותר, מדווחת. הגוף שלנו שייך למדינה. היא אוספת עליו מידע, ובתמורה אמורה איכשהו לדאוג לו. אמנם האספקט הביטוחי של המדינה לא תמיד מקיים את חלקו בחוזה, והמדינה אפילו יכולה להחליט להרוג אותך, אבל אנחנו האזרחים תמיד חייבים לצאת איתה פסדר.

בכל זה צריך להתחיל מוקדם. הילדים שיהיו בריאים, בבת עינינו, משוש לבנו, הם הדבר הראשון ששולטים בו ומעצבים אותו. הגוף שנולד מקבל מספר והוריו מקבלים גם סכום כסף, אבל רק אם הוא נולד בבית חולים, במסגרת המנגנון שמנהל את הגופים. הרפואה גם עוזרת לנו לייצר ילדים אם לא הצלחנו לבד. גופים רגולטוריים שונים קובעים מה נאכל, ומה נלמד ואצל מי, ואם נחלה – אילו תרופות נקבל בחינם, ואילו יעלו יותר ביוקר. וגם אחרי המוות הגוף עדיין מנוטר, צריך לדעת איך הוא מת ולרשום ולתעד ואולי לשפוט את האשמים, אם יש. ומשתדלים שיהיו; מוות לא צריך להיתפס כאירוע טבעי מדי.

בתמורה לכל הטיפול ההיקפי הזה שאנחנו מתמסרים לו, אנחנו מקבלים מעין "זכאות לביטחון ילדינו". ואחרי ההשקעה שהשקיעו בנו גם לוקחים את הגופים האלה לכמה שנים כדי לשמור על ביטחונם של גופים אחרים וילדים אחרים, שיישנו בשקט בלילה, ואולי בעליהם יקריבו את גופם לשם כך, בתנאי שיישארו בחיים עד אז ולא יהיו חשופים ליותר מדי סיבות מוות.

גולת הכותרת של המדע

לא סתם הרפואה נחשבת למקצוע נעלה. בכל תרבות. רופאים הם גאוות האנושות החולה שלנו. יש טיפולים פורצי דרך שמאריכים לאנשים את החיים ומקילים על כל כך הרבה כאב, סבל ומוגבלות, ומצילים ילדים וילדות רבות, שאילו היו חולות לא היה להן שום סיכוי. וכן הלאה. נראה לי מגוחך להתחיל "לגנות את הטרור" ולהכריז שבוודאי שאני מאמינה לידע שיש לרפואה להציע. הידע קיים, הוא תקף. וזה דבר מדהים, איך האנושות הצליחה ככה לפצח את עצמה בעצמה, בכלים של האדון.

הכותרות זועקות
הכותרות זועקות

המצאת החיסונים הביאה להכחדה כמעט מוחלטת של מחלות עתיקות. עכשיו המחלות שלנו כבר לא מזוהות עם לכלוך וזוהמה; אנחנו סובלים ממחלות אחרות, פחות מדבקות, מחלות בלי חיידקים. אנחנו חרדים מאוד, מדוכאים, חסרי מנוחה, שמנים, רעבים, מכורים ומנוונים. אבל משהו בנו כנראה זוכר את הפחד ממאות ואלפי שנים של מות ילדים בלידות, במגפות ובפציעות ובשאר מיתות חפוזות וכואבות. הקלישאה אומרת שזה בדי-אן-איי שלנו, אבל מבחינה מדעית זה כמובן לא נכון. מצד שני המדע לא הכי מכיר בעובדות סימבוליות, בצבירה פסיכולוגית שנכנסת פנימה לגוף עקב ניסיון של כמה אלפי שנים מגוחכות. מכל מקום, בזכות הרפואה המודרנית – כך יצא, למזלנו – הרבה מפִּגעי החיים כבר אינם גורמים למוות.

יש גם קשר בין מדיניות רווחה, שבשמה ניתנים לנו שירותי בריאות וחינוך, לבין התחסנות, כאקט כמעט אחרון של סולידריות חברתית ורצון טוב כלפי הסביבה; בדומה לתשלום מסים, שבסך הכול לא תמיד "משתלם" למשלמיו, אבל הם מוכנים לשלם אותו בכל זאת כדי לדעת שאחרים לא מופקרים לגורלם. ערבות הדדית היא סיבה כבדת משקל להיענות להמלצה לחסן את האוכלוסייה – אף כי אולי בהתאם לשיקולים ספציפיים יותר מאשר אותה "חסינות עדר" מפורסמת, משל היו ילדינו עדר של "ראשים" שכולם בו זהים. אחרי הכול, למדינה יש אינטרס לגדל אותנו בריאים, או לפחות שנסבול בערך מאותם דברים.

אני מאמינה שחיסונים עשויים להזיק ולעתים אכן מזיקים לתינוקות ולילדים רגישים. זו למעשה עובדה שרבים מנסים להסתיר. בכל זאת, בתמונה הגדולה, רוב החיסונים מסוכנים פחות מהמחלות שהם מונעים ויש בהם תועלת רבה. האם מכאן נובע שאני מאמינה לכל מה שרופאים אומרים, או חושבת שמדיניות בריאות הציבור תמיד טובה לכולם? אופס, לא. מחקרים רפואיים הם תחום שטובע באינטרסים, ומקצוע הרפואה לא בדיוק מאויש רק באלברט שוייצרים ודוקטור דוליטלים. מחקרים רפואיים שיקרו והסתירו את נזקי הסוכר, ואת נזקי העישון, והמציאו את הדבר החולני והמעוות שנקרא לובוטומיה, והתירו ניסויים ועינויים. מחקרים מדעיים מרעיבים מיליונים בהנדסת זרעים. ובעיקר, מחקרים מדעיים הם עניין סבוך שלרוב הציבור אין דרך לקרוא ולדעת מה בדיוק הם בדקו ואיך, ומה תוקפם ותחולתם של ממצאיהם.

המצדדים בחיסון מסתמכים על חישובי סכנה: הסכנה שגורמות המחלות, לעומת הסכנה שטמונה בחיסונים – שלפחות לפי הרפואה היא לא קיימת. אבל האם אנחנו בכלל מסוגלים לאמוד את ערכו של משהו בלי להזדקק למושגים של סכנות וסיכויים? כמה זמן אחרי אירוע עוד אפשר להגיש מועמדות לסיבתיות? ואולי אין כאן סכנות, אלא שינויים דקיקים לאורך זמן, ואנחנו חיים בתוכם ומשתכנעים בהם?

פשע נגד עיקרי האמונה

כעת הפסקה רגע לנשום. לא באתי לטעון בעד חיסונים ולא נגדם. אני מכירה בערכם ובאותה מידה לא מתלהבת מהם. ילדיי חוסנו החל מגיל שנה ועל פני כמה שנים בכ-70% מהחיסונים המומלצים בישראל. אבל אני טוענת שיש להם ממד סימבולי, ורק הוא יכול להסביר את הרגשות שהם מעוררים. בהרבה תחומים, מה שנראה לנו מובן מאליו הוא פשוט אופציה אחת שהשתלטה במקרה על כל הנוף עד שהפכה למטריקס בלי צבע וריח. הרי לא קשה בכלל להעלים אופציות קיום, חיים, אורחות חיים, להשכיח אותם לגמרי. אפשר אפילו לומר שדברי ימיה של האנושות הם דברי ימי הנושאים שאסור לדבר עליהם ושהסתרנו מילדינו, אף כי בכל דור ודור הם בסוף מגלים אותם בעצמם.

הדיון על חיסונים הוא למעשה אנטי-דיון. ראשית, היות שיש קונצנזוס רפואי בנושא, עצם קיומו מהווה מעין הוכחה סטטיסטית של האמת. רופאים שהם גם אבות מגויסים להסביר שהם בצד העובדות והמחקרים. המחזיקים בעמדות חוץ-רפואיות מבוזים ונסקלים גם על ידי גדולי המוחות הביקורתיים, כאלה שמעזים לערער על אמונות אחרות שהשתלטו על חיינו וטוענות לכתר, וזאת כרגיל באותו נימוק – שעמדתם אינה מתחשבת באמיתות שנצברו בתוך הפרדיגמה הרפואית והמדעית, וחוזר חלילה ודבר ללמפות. אבל קונצנזוס הוא כידוע רק פרשנות רווחת של עובדות – ככל שאנחנו יודעים אותן – ונגד הספקנים תמיד מופעלת ארטילריה רטורית שנועדה לאיין אותם. ראשית חוכמה, את כל "המתנגדים" יש לשים בסל אחד ולטשטש את ההבדלים ביניהם, ושנית, יש להגחיכם, לדמות אותם להזויים, אוונגליסטים, דתיים, חשוכים, שונאי נאורות ומכחישי התחממות גלובלית הזויים שמקשקשים בחוסר אחריות על אוטיזם. נושא החיסונים זוכה לנאמנות חשודה מצד הציבור ולעוינות טריטוריאלית ממש כלפי גילויים של חריגה מהנורמה.

הרופאים הם נשאי חזון העתיד של אדם שאפשר לתפור, להשתיל לו איברים, להשתיל בו תוכנות, לחסן אותו מפני מחלות, להפרות אותו או לעקר אותו, להפוך אותו ללוחם ללא חת ולעובד בלתי נלאה

זה לא מאוד מפתיע בעולם שבו הרופאים, המחזיקים בידע על הגופים שלנו, הם למעשה הכוהנים הגדולים. הרופאים הם נשאי החזון העתידי של אדם שאפשר לתפור, להשתיל לו איברים, להשתיל בו תוכנות, לחסן אותו מפני מחלות, להפוך אותו לפורה או לעקר אותו, להפוך אותו ללוחם ללא חת ולעובד בלתי נלאה. הקִדמה שמרחיקה אותנו מהאי-ודאות ומהתחושה שאנחנו נתונים לחסדי הטבע כתובה להם על המצח, ואנחנו תמיד מעוניינים בכך. הידע שלהם הוא אימפרטיבי: הם קובעים איך נתרבה, ניוולד, נחיה, נעבוד, ניאסר, נחלה, נזדקן ונמות. וכדי שהרפואה תעבוד, היחיד חייב להשעות את השיפוט שלו ולתת לרופאים לעבוד. אנשים שמחליטים על דעת עצמם כיצד לטפל בגופם החולה זוכים לכל הפחות להרמת גבה. בעולם שבו סכנת המוות היא חזות הכול, אמת המידה המוסרית העליונה היא העמדה הרפואית. בחלקים הקובעים בעולם מותר היום להזדיין יחסית כמה שרוצים ועם מי שרוצים בלי גינוי חברתי חמור, אבל סיכון ילדי הזולת ופגיעה בסיכויי ההישרדות שלהם (כלומר פגיעה בהון האנושי העתידי) דומה להפרה בוטה של כללי הכנסייה.

בכל זאת, אנשים שמכירים בערכו של מזון אורגני, אמהות שרוחצות את עורם המתוק והדשן של ילדיהן הרכים בסבון טבעי עם צמחי מרפא מגרמניה, או בקושי מעיזות לקחת כדור נגד כאב ראש כשהן מיניקות, בוודאי יוכלו לתהות אם צריך בהכרח לחסן כל תינוקת ותינוק עד גיל שנה בכ-12 חיסונים שונים, כי נראה לנו הכרחי לבצע אקט של הדברת יילודים, כדי שיהיו היגייניים מספיק לחיות בסביבתם. חיסון הרי זה לא איזה הומאופתיה, נכון? כי זה עובד, תמיד עובד – כלומר יש שם חומרים פעילים מחוללי מחלות או חקייניים בעצימות נמוכה, כל מיני חלבונים עדינים, וחומרים משמרים ששומרים שהתרופות האלה לא יתקלקלו. האם נבון להחדיר את כל זה לגופם של תינוקות בלי שיקול דעת פרטני? טוב, לכל הפחות מתבקש להתעכב על זה, ולגיטימי לתהות על כך. שוב, לא אמרתי שזו סיבה, או ה-סיבה, לא לחסן. אבל כשנחשפתי לוויכוח הזה הרגשתי שמשהו גדול בהרבה מתנקז אליו; משהו שמתראה כרפואי, אבל המהות שלו נטועה איפשהו בין האסתטי לפולחני. חיסונים הם טקס ההטבלה של הילדים שלנו, שאחריו הם ראויים לבוא בחברה.

צעיר מקבל חיסון פוליו באונ' בירושלים, 1988. צילום: אילון מגי, לע"מ
צעיר מקבל חיסון פוליו באונ' בירושלים, 1988. צילום: אילון מגי, לע"מ

הגוף הלא-ממושמע

רופאים, מעבדות, מזרקים, שיבוטים, רפליקנטים, מניפולציות ורובוטים ממלאים את עולמנו התרבותי יותר מאי פעם. מכיוון שעל הפחד ממגיפות כבר די השתלטנו, החזית הבאה של הרפואה כבר נושקת חזק להנדוס. רפואה גנטית מנסה למנוע את הולדתן של וריאציות אנושיות לא רצויות ולא פרודוקטיביות. תרופות פסיכיאטריות מחולקות כיום ביד רחבה לאנושות המסוכסכת, שמתקשה להכיל את חוסר הטעם והבלבול בחיים של חופש בחירה שקרי, אכזריות ועולם עבודה תובעני מדי. העולם שלנו סוגד לרגשות, ובה בעת מחייב אותנו לגהץ אותם כדי שלא ירימו את הראש ויפריעו לנו לתפקד. היופי נעשה סטרילי, או אולי, הסטריליות נעשתה מושכת. עלינו להיות בריאים ומאוזנים, לעשות ספורט, לא לעשן, ולא להתבטל. גוף שמן, זקן, חולה, מכור או מטורף אינו גוף יצרני, ונתפס כדוחה ומאיים.

בתוך כל זה אנחנו מגדלים ילדים ואוהבים אותם. ולכן, אם אני דואגת לילדיי שלא יחלו ולא יהיה להם קר, מן הסתם אעדיף שאת גיברת לא תביאי לי הביתה ילדים מנוזלים, מגרדים בראש או לא מחוסנים. זה מובן; גם אני לפעמים חשתי עצבנות-מה כשבאו אלי הביתה אמהות עם דיבורים על תפילות ותדרים או ילדים מלוכלכים ופרועים, חצופים וקצת נועזים מדי, ילדים מנוזלים שהתגרדו ולעסו על כל סביבותיהם והשתעלו. חששתי לילדיי המטופחים, שככל הילדים חלו מדי פעם, וזה תמיד מדאיג ומלחיץ, ישר את נהפכת לזאבה, אפילו אם זה רק נזלת או קצת חום. היטב חשתי את האי-נחת הבורגנית מהגוף הלא-ממושמע, הלא-מפוקח, הלא-מדווח, הגוף שחייתיות בראשיתית מבצבצת ממנו, ומהוריו שחיים ברמות אי-ודאות שמעוררת בך בעת ובעונה אחת הערצה ותיעוב, ביקורת וקנאה, שיפוטיות ומשיכה. ההורים השאננים האלה, איך הם מעיזים? איך הם לא רצים למיון, לא מורידים חום גם ב-40 מעלות ולא הולכים לרופא? וודאי שחשתי את אותן סלידה והשתאות מופנות גם כלפיי, עם ילדיי שלא תמיד מושמעו לזרם המרכזי בחינוך, הרגלי ניקיון, תזונה או משטר חיסונים (רק בנימוסים והליכות הם ינקו פרוסיה עם החלב, מסכנים). "הפריבילגים האלה," אומרים לנו, מסכנים לנו את הילדים, בעוד שאנחנו לא נשלח ילד עם חום לגן כדי לא לסכן את ילדי הזולת, גם אם הוא יתרוצץ כל היום בבית בריא כמו שור. אבל האמת היא שהפריבילגים דווקא דואגים לבטח את ההון העתידי שלהם בחיסונים. מי שאינם עושים זאת הם מיעוט מבוטל, שלא אמור לאיים על ילדים שממילא מתחסנים.

בחזרה לסולידריות חברתית

כיפת נפש כרונית, אני לא מפסיקה להזדעזע ממופעים של אנוכיות ואכזריות, מהעיוורון לכך שכולנו רקמה אנושית אחת, מהדרגה ההישרדותית והרוחנית שהמין האנושי חוזר אליה. בתסכולי אני שואלת את עצמי לא פעם אם עולם אחר הוא באמת אפשרי, או שמא עליי להפסיק כבר עם הצקצוקים ולהכיר בכך שבעומקם של דברים, האנושות לא מתקדמת לשום מקום. בתוך התרבות המערבית, שרבים מתחלואיה נובעים לתפיסתי מן הערכים האגואיסטיים והאטומיסטיים להחריד שהיא קידמה, קשה לי לעמוד בפני הטיעון הסולידרי. ההתחשבות בזולת – ובעצם לא התחשבות אלא דאגה אמיתית וכנה – היא לדעתי הדבר שיכול לרפא רבים מתחלואי החברה והיחיד.

עם זאת, אינני יכולה שלא לראות שתפיסת הרווחה, הקדמה, המוסר והאסתטיקה שלנו מרודדות היום יותר ויותר לתוך תפיסה רפואית, וכאמור, כבר אין מדובר כאן ברפואה שמטרתה פשוט להקל על סבל או לרפא מחלות, אלא רפואה כעיקרון מארגן של החיים שנוגע בכל תחום, ובדומה לדת, הוא מכתיב את אורח חיינו מבוקר עד ערב ומלידה עד זקנה.

אם אכן השמירה על החיים היא שחשובה לנו, בוודאי נוכל לארגן מחדש את סדרי העדיפויות שלנו? אם שאינה מחסנת את ילדיה (הילדים של כולנו תמיד מעוררים רגשות חזקים ומועצמים ומושכים אש, עצות, גינויים וחדירה לפרטיות, ע"ע למה לא שמת לו כובע) היא מושא לנידוי והוקעה, אבל עדיין ניתן לעשות מיליונים ממזון שרוב מרכיביו רעילים, ממש כך; מאות מיליוני אנשים חיים ללא ביטוח רפואי, אפילו במדינות מפותחות; וכמות כלי הנשק שמסתובבת כיום בעולם, אפילו רק בידי אזרחים, היא מגפה מסוכנת וקטלנית הרבה יותר ממגפות, גם במונחים אבסולוטיים. בכל זאת, כלי נשק נתפסים כרע הכרחי, ואת הרפואה אנחנו שומרים כדי למזער את פגיעתם.

המחזיקים בעמדות חוץ-רפואיות מבוזים ונסקלים גם על ידי גדולי המוחות הביקורתיים, שמעזים לערער על אמונות אחרות שהשתלטו על חיינו וטוענות לכתר

מיגורם וצנזורם של הסוטים מהזרם המרכזי זוכה לתמיכתם של פלורליסטים, שבעיניהם המדע אינו דעה או גישה אלא עובדה, מציאות, שהפלורליזם אינו חל עליה. אבל יש עדיין כיסי התנגדות זעירים של אנשים שיותר משהם מסתמכים על תיאוריות קונספירציה, הם עושים הפרדה בין מידע רפואי למדיניות, וחושבים שרפואה היא כלי עזר לחיים ולא החיים עצמם.

"הרוב השקט" מתעורר כביכול מתוך דאגה לבריאות הציבור, אבל הוא חי בשלום עם דברים מסוכנים מאוד וממשיך לישון בשקט: עם כור אטומי משנת תרפפ"ו ששוכן על סף הבית; עם מפגעי זיהום תעשייתי שהם לא פחות מפצצת זמן; ועם ילדים מחוסנים שאוכלים דגני בוקר של דוקטור קלוגס (הרופא שעודד ברית מילה כדי למנוע אוננות), הולכים לבתי ספר שברבים מהם פושה אלימות, זוללים ריטלין לארוחת בוקר והולכים לצבא בשם ביטחון מסוג אחר. החריגה מטקס ההטבלה של יילודים לדת רפואת ההמונים ההגייינית – היא שמעירה את הרוב הזה, השקט כל כך כשדורכים עליו, כשמעצבים לו מדיניות הרסנית ומסוכנת, כשחומסים ממנו את המעט שיש ומרעילים לו את האוויר, את המים, את הים ואת המזון. נותר רק לקוות שהרוב הדומם ימשיך במגמה הזאת של עמידה על זכויותיו, שיפסיק כבר לדמום, שיתחיל לחשוב בשביל עצמו ולדרוש בתוקף מידע אמין ולא מסולף, בכל התחומים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכאל

    תודה יסמין על המאמר החשוב והמקיף הזה,
    היה שווה לצלוח את כל אורכו ולהגיע לליבת הנושא הנמצאת בסופו: ""הרוב השקט" מתעורר כביכול מתוך דאגה לבריאות הציבור, אבל הוא חי בשלום עם דברים מסוכנים מאוד וממשיך לישון בשקט: עם כור אטומי משנת תרפפ"ו ששוכן על סף הבית; עם מפגעי זיהום תעשייתי שהם לא פחות מפצצת זמן; ועם ילדים מחוסנים שאוכלים דגני בוקר של דוקטור קלוגס (הרופא שעודד ברית מילה כדי למנוע אוננות), הולכים לבתי ספר שברבים מהם פושה אלימות, זוללים ריטלין לארוחת בוקר והולכים לצבא בשם ביטחון מסוג אחר. החריגה מטקס ההטבלה של יילודים לדת רפואת ההמונים ההגייינית – היא שמעירה את הרוב הזה, השקט כל כך כשדורכים עליו, כשמעצבים לו מדיניות הרסנית ומסוכנת, כשחומסים ממנו את המעט שיש ומרעילים לו את האוויר, את המים, את הים ואת המזון. נותר רק לקוות שהרוב הדומם ימשיך במגמה הזאת של עמידה על זכויותיו, שיפסיק כבר לדמום, שיתחיל לחשוב בשביל עצמו ולדרוש בתוקף מידע אמין ולא מסולף, בכל התחומים."
    זהו פוסט העומד בפני עצמו ומייצג מבחינתי את גישתי הטולרנטית לנושא המשבחת את אנשי הבחירה המושכלת על עצם כניסתם לתהליך של בחירה מושכלת ותוהה מה כל כך באמת מאיים עלינו כחברה בהיותם של אלו הקוראים תגר על המוסכמות שלה?

  2. איש חופשי

    ניקח מחלה אחת: חצבת.
    אם החיסון לא ניתן לאוכלוסיה, אז הסיכוי של הילד הפרטי שלך לחלות עד גיל 10 הוא למעלה מ90%. הסיכון שלו למות מהמחלה הוא אחד לאלף (אולי אפילו אחד ל500).
    כלומר בישראל מתוך אוכלוסיה של 8מליון היו מתים: 7200 אנשים מחצבת.
    כמה אנשים את מכירה שמתו מחיסון החצבת ?
    בדיוק אפס.
    וזה עוד לפני שדיברנו על נזקים שאינם מוות, ומחלות אחרות (לדוגמא פוליו) בהן הסיכון גדול יותר.

    1. מיכאל

      "איש חופשי" האם אתה תומך בחופש בחירה לאנשים?