string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

איזה נשים עושות שלום וכיצד

להחלטה 1325 של האו"ם יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על חיינו, ולכן חבל שהארגונים המקדמים אותה בארץ ובעולם חוטאים לעתים קרובות למטרתה ופועלים בניגוד גמור לרוחה
שלומית ליר

לא מזמן חזרתי מכנס בברלין בנושא החלטת האו"ם 1325 שמצהירה על המחויבות של מועצת הביטחון של האו"ם להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. הכנס והתנהלותו עוררו בי מחשבות על הצורך להתייחס באופן ביקורתי לארגונים בינלאומיים המבקשים לקדם שיח נשים ושלום. מצד אחד, החלטה 1325 היא אחת הדוגמאות המובהקות לאופן שבו חקיקה מדויקת יכולה לקדם תהליכי שוויון מגדרי בקנה מידה גלובלי. מצד שני, במקרים רבים, בעיקר כאלה שבהם מעורבות נשים מהקהילה הבינלאומית בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי יש כשלים רציניים בדרך. משמעות ההחלטה וחשיבותה נהירים לי, ודווקא משום כך אני מודאגת מהאופנים שבהם הארגונים המקדמים אותה בארץ ובעולם עלולים לחטוא למטרה ולפעול בניגוד גמור לרוחה.

לעתים קרובות מדי, כשנשים נפגשות ביוזמות שונות מבורכות כשלעצמן במטרה לקדם את פתרון הסכסוך, חוסר השוויון ניכר במלוא עוזו. הסיבה הראשונה לכך היא שקבוצות נשים רבות הפועלות לקידום השלום מאופיינות במונוליטיות אתנית. מתוך כך, פעמים רבות נמצא הנהגה נשית ישראלית-יהודית של נשים ממוצא אשכנזי, לצד העדר מובהק של נשים יוצאות ארצות המזרח והאסלאם, אתיופיות או רוסיות. בארגונים אלה מתקיימת על פי רוב אחידות סוציו-אקונומית. מצב זה עלול לשחזר את המבט הסטריאוטיפי, המאחיד והמתנשא, שיכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בהדרה של נשים המזוהות כמזרחיות מייצוגים רשמיים של ארגונים או ייצוג עולב שלהן. דוגמה נוספת, שחוויתי לאחרונה על בשרי, הייתה כשאחת מהמשתתפות בתהליך שלום טענה בפני שהיכולת שלי להתקשר לפלסטיניות ולשוחח איתן בטבעיות נובעת מכך ש"יש לנו מנטליות דומה". אמירה זו שהוצגה כמחמאה, כורכת בתוכה למעשה את ביטול הייחוד והיכולות האישיות שלי ושל הנשים הפלסטיניות שעליהן היא דיברה. תפיסות כאלה ניזונות מסטריאוטיפים מאחידים, והן משימות מבט גזעני על קבוצות מיעוט תוך האחרתן על בסיס אתני. באופן דומה, במקרים מסוימים, בעיקר בקרב תנועות ותיקות מאוד, נמצא מנהיגות נשית, ראויה כשלעצמה, שמייצרת הדרה סמויה בכך שכל צוות ההנהגה בולט באחידותו האתנית. כך יוצא שנשים עם אוריינטציה מערבית מקדמות שלום תוך פסיחה על נשים יהודיות יוצאות ארצות האסלאם.

דבר נוסף המאפיין שיחות נשים ושלום היא התופעה המוכרת של העדר היא-סטוריה המתבטאת בסוג של חוסר יכולת לאסוף ולתעד את הדברים מצד אחד והעדר שימוש בידע שכבר נצבר, מצד שני. מתוך כך יוצא שקולות שנשמעים אינם תמיד קולות שמתועדים, וידע שכבר קיים אינו נגיש ובר שימוש. בארגונים שעוסקים בקידום 1325 בישראל נמצא במקרים רבים נשים עם קאדר עשיר ומעורר כבוד של פעילות מגוונת לקידום השלום, אך משנתן בנושא בדרך כלל לא זוכה לתיעוד באופן שמאפשר לבסס הגות ומורשת נשית בנושא. בנוסף, בחלק מהארגונים, דיון בנושאים המתמקדים בפענוח ההיבט המגדרי בתהליכי שלום חסרים בסיס ידע חשוב. פגשתי נשים מובילות בארגוני שלום שמעולם לא שמעו על שיטת הרבעים שהתבססה בכנס הפמיניסטי בגבעת חביבה, ולא הכירו בחשיבותו של שיח המבוסס על ייצוג רב-גוני כבסיס לדיון בנושאים הקשורים לקידום שוויון מגדרי.

כך, נושאים שכבר נדונו לעומקם בהגות ומחקר מובאים מבלי להתבסס על הגות קיימת ומקורות ידע נצבר שהם בעלי רלוונטיות לדיון ולפיתוח נקודת המבט המגדרית. אם עולה למשל לדיון "פתרון המדינה האחת" מבלי לדון בהיבטים המגדריים שבו הכוללים היסטוריה נשית של הטרדה ואונס כמצבים של אובדן גבולות או התייחסות לאפשרות של "עריצות הרוב" בהקשר מגדרי ולאופן שבו שוויון, העיוור לניואנסים מגדריים, אתניים ותרבותיים, פועל לאשרר את מי שנמצאים בעמדה מחוזקת – ניתן לטעון כי הדיון אינו מספק את המבט המגדרי במלואו, גם כשההצעה עולה על ידי נשים.

שלומית ליר ונמזולו טאטה בכנס על החלטה 1325 בברלין, נובמבר 2018
שלומית ליר ונמזולו טאטה בכנס על החלטה 1325 בברלין, נובמבר 2018

בכנסים המערבים את הפלסטיניות, היהודיות, ונשים מהקהילה הבינלאומית אחד הדברים המקוממים בכל הקשור ל-1325 הוא נקודת המבט של הנשים מהקהילה הבינלאומית, המתאפיינת לעתים בבורות, התנשאות, השטחה של הדיון ואף באלימות סמויה המתבטאת בהדרת קולות "לא רצויים" מהדיון. בשעה שהא-סימטריה בינינו לבין הפלסטיניות ברורה וצורבת ויש לעשות הכול כדי לקדם פתרון מדיני ראוי, קיימת גם א-סימטריות בינינו לבין הקהילה האירופית – שהאנטישמיות צמחה בה לאורך שנים תוך ניצול, השפלה ורדיפה של יהודים, וקבוצות אתניות נוספות. בתקופה שבה האנטישמיות שבה ומרימה ראש אי אפשר להדחיק נושא זה ולהתייחס לישראל רק מפרספקטיבה צרה של קיומה מראשית הציונות. במקום גישה עניינית שמכירה במורכבות המצב, נוצרת תחושה של כיבוס פשעי העבר, תוך ניצול צדקני של משתתפות הדיון למטרה זאת. למותר לציין כי ההיסטוריה מלמדת כי יש משהו מפחיד ומסוכן בגישה אירופית של טובים וזכים מול קבוצות של רעים ונפשעים בדיוני שלום העוסקים בסכסוך.

נקודת המבט של הנשים מהקהילה הבינלאומית מתאפיינת לעתים בבורות, התנשאות, השטחה של הדיון ואף באלימות סמויה המתבטאת בהדרת קולות "לא רצויים" מהדיון

את הזעם של נשים פלסטיניות ניתן להבין, אבל קשה הרבה יותר לקבל את ההתנערות מכל אחריות לעבר כאשר מדובר בנשים מהקהילה הבינלאומית ובמיוחד מגרמניה. זו גישה צדקנית המרדדת את המציאות ביחס לסכסוך מעוררת תחושה לא נוחה בהעדר הביקורתיות העצמית ובאשמה החבויה בה. אשמה צדקנית זאת פוגשת לעתים גילויי בושה מצד נשים יהודיות מהשמאל הרדיקלי. השטחה של המצב ושכחה של העבר שהוביל אליו אינם תורמים לשלום. הכאה על חטא אינה מקדמת פתרון. דיון נעדר שורשים פוליטיים תוך התייחסות לשלום כאל ערך המנותק מהחיים האמתיים על הקשיים הטמונים בהם ומתוך עמדה המייצרת צדקנות – בהשמתן של מי שאינן שותפות לאותה תפיסת עולם כלוקות מבחינה מוסרית. תפיסה זאת מחזקת את הבדלנות ותורמת לתפיסתו של השמאל כמסוגר ומתנשא.

החיבור לקהילה הבינלאומית מתוך שכחה של העבר אינו מאפיין רק ישראליות בשמאל הרדיקלי. פעמים רבות נשים מהקהילה הבינלאומית המתערבות בסכסוך לוקות בבורות מקוממת. לצד אלימות גלויה שמתבטאת בתמיכה בחרם על ישראל, פעילות שלום מהקהילה הבינלאומית עלולות להפעיל לעתים אלימות סמויה כלפי נשים יהודיות-ישראליות שאינן מבטאות עמדה חד גונית של התנצלות, דבר המתבטא בהדרתן מהשתתפות בדיונים וכנסים. בכנס שהתקיים לאחרונה במשרד החוץ בברלין, המארגנת מחקה אותי מרשימת הדוברות כי בדיון קודם הבעתי מחאה על כך שהיה חוסר איזון בהתייחסות לנושא. חוסר ההבנה וההכרה של הסכסוך יכול גם להתבטא בהעדר רגישות למשתתפות. כך למשל, באותו הכנס, ההשתתפות כללה עמידה בתור, מסירת דרכונים וליווי צמוד לחדר הדיונים – חוויה לא פשוטה עבור המשתתפות הפלסטיניות ואולי גם לישראליות דור שני ושלישי שעדיין סובלות מטראומת השואה, גם אם לא היו שם פיזית.

לנשים מהקהילה הבינלאומית יש תפקיד חשוב בקישור בין נשים יהודיות לפלסטיניות. בכנס שבו נכחתי ובמקרים לא מעטים נוספים, ראיתי כיצד נשים משעתקות פרקטיקות דכאניות כלפי נשים שאינן מסכימות לקול שהן מייצגות. ככל שהנשים מהקהילה הבינלאומית יצליחו לשמור על עמדה מכבדת לכלל העמדות, יעודדו ריבוי קולות ולא ינסו להשטיח את הדיון באמצעות הדרה או צמצום, כך יוכל להתקיים שיח מעורר מחשבה שיבחן את שלל ההיבטים המגדריים של הסכסוך. ככול ששיח השלום יתבסס על מגוון ויישען על הגות פמיניסטית ויחדד תחושת סולידריות המבוססת על פלורליזם של דעות, כך תתעצם היכולת להוביל לשלום בר קיימא.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    כמה הנשים הפלסטיניות מרשות לעצמן לחרוג מהקו של הרשות והחמאס?
    אני מניח שעם כל הדיכוי הפוליטי, החברתי, הכלכלי והדתי שפועלים על אישה פלסטינית, היא תחשוש מאוד להצטייר כ-"וותרנית".
    נאמר, האם יש בהן המסתייגות מטרור המתאבדים?

  2. יוסףה מקיטון

    נראה כי נפלה טעות במאמר. כוונתי למשפט:
    "לצד אלימות גלויה שמתבטאת בתמיכה בחרם על ישראל…"
    לא סביר שהכותבת חושבת שחרם על ישראל הוא אלימות. במקרה שהיא אכן חושבת כך וזו לא טעות בניסוח, הרי שאציע לשקול את האלימות הקטלנית וחסרת המעצורים שמפעילה ישראל כנגד הפלסטינים (ואחרת כנגד המזרחים) מול צעד בלתי-אלים בעליל זה, שעיקרו מניעת לגיטימציה ומשאבים להמשך הדיכוי, ללא פציעה, הריגה או אפילו אלימות מילולית כלפי התוקפן. אם אי-פעם היה מאבק לא-אלים כלשהו, הרי שהחרם על ישראל הוא כזה.

    1. עופר

      ידידתי יוספה, נדמה לי שאת טועה. נדמה לי, שהכותבת שייכת למילייה האשכנזי סמולני, שרואה בחרם אקט אלים.

    2. איש חופשי

      מדהים: "כנראה נפלה טעות במאמר".
      כמה אטימות התנשאות וחוסר מודעות נושא בחובו משפט זה.