string(2) "he"
string(2) "he" -array(6) { ["pll_language"]=> string(2) "he" ["_ga"]=> string(26) "GA1.2.318001423.1544429615" ["_gid"]=> string(27) "GA1.2.1070492975.1544429615" ["_gat"]=> string(1) "1" ["_fbc"]=> string(80) "fb.1.1544429616162.IwAR1_w8jmyio8jYt2X6zwTgkprMXqulRm0gBo7nPd45xM4f8kE9X2RFDXJv8" ["_fbp"]=> string(29) "fb.1.1544429616165.2025226007" }

תיקון היסטורי למחאת ההודים ב-1951

אנשי ממסד רבים בשנות החמישים פירשו את התנהגותם של העולים ההודים כפסיבית. אך למעשה הם מחו בדרכם הלא אלימה, כתבו לגורמים ממשלתיים ובינלאומיים והפעילו תקשורת מקומית ועולמית. כעת צאצאיהם כותבים על המחאה שהובילה לחזרתם של "בני ישראל" להודו
אילנה שזור, אליעז דנדקר, שימי לוי, גולן צריקר

בשנת 1951 נערכו בארץ הפגנות מחאה של "בני ישראל" שדרשו, לאור היחס שקיבלו כאן, לחזור להודו מולדתם. על מנת לספר את סיפורם נעזרנו במסמכים, בקטעי עיתונות ובעדויות בגוף ראשון של האנשים המועטים שעוד נשארו בחיים וזוכרים את האירועים כבוגרים. 

על פי המסורת, קהילת "בני ישראל" מהודו התנתקו מעם ישראל עוד בתקופת בית ראשון. כקהילה שחיה בשלום כל השנים בהודו, שמרנו את עיקר המצוות, והיו לנו מנהגים ומסורת בעל פה שהעברנו מדור לדור, ממש כפי שעם ישראל עשה עד לימי המקרא.  לאורך כל הדורות, לא איבדנו את זהותנו כחלק מעם ישראל. דווקא המפגש שאמור להיות שיא של איחוד מחדש עם עמנו, הפך לשבר גדול.

החשדנות של הממסד הדתי, והמבנה המדינתי שראש הממשלה בן גוריון הוביל לאחד את הדת תחת מוסד הרבנות, חידד את ה"ספק יהדות" שדבק בנו, ספק שהעצים בתקופת הקמת המדינה. ביד אחת הלאומיות הציונית קראה את הקהילה לדגל, וביד השנייה הרבנות מוציאה אותנו החוצה ברוב ספקנותה, וכך גם החברה כולה (אותו ספק יעסיק את הישראלים גם בהמשך, ייפתר איכשהו, אבל לא בו נדון כאן).

בני ישראל מהודו כונו באותה תקופה "ממזרים" – מושג נוראי לבעלי אמונה, כפי שהיו אנשי הקהילה. מדוע כינו אותנו ממזרים? כי היו רבנים שראו בנו "לא מספיק" שומרי הלכה כדרכם היהודית-אירופית-ערבית. לדעתנו, בני ישראל הם חלק מעם ישראל, ששומרים את העקרונות החשובים ביותר באמונה. אכן, בני ישראל אינם זהים ליהודי אשכנז וגם לא ליהודי ספרד. ההאחדה שניסו לעשות דרסה את הרוח שלנו. כמעט.

עד כה, המחקרים המוכרים שנעשו על קהילתנו מצומצמים, ומוצגים לרוב בעיניים של ה"חוקר" הלבן. המידע הקיים על ההיסטוריה של קהילתנו מצוי דווקא בידי היסטוריונים אוטודידקטים שצברו מסמכים ומידע יקר ערך. זה אחד המשאבים שאנו ניזונים ממנו, בעוד מוסדות המדינה מסתירים מידע ומשחירים מסמכי ארכיון שכבר משוחררים לציבור.

באופן כללי, קיים קושי להבין את הודו בעיניים זרות. גם כיום, נציגי חב"ד שמגיעים להודו עם תחושת שליחות של  מיסיון יהודי, מקדמים חשיבה מתבדלת ועושים עוול באופן התנהלותם במרחב הציבורי בהודו. בגלל מצבה הקשה מאוד של הקהילה שנותרה בהודו, הם הצליחו להשתלט על נכסי התרבות והרוח של בני ישראל, והחלו להסית ולייצר עוינות לסביבה ההינדואית והמוסלמית. לא פעם מתרחשים אירועים אלימים באזור הפעילות של חב"ד כי המתח עולה עם ההסתה הגלומה בהנחיות הרבניות להתרחק ממסגדים, ממקדשים ומכנסיות.

אמרו לנו בואו, אז באנו!

העולים הגיעו לישראל בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, חלקם היו כשנה בקיבוץ וחוו כבר זוועות כמו שסיפרה רבקה ישראל בספר "אמא הודו, אבא ישראל": "כשהגענו לקיבוץ גבעת ברנר, הגיעו כל הקיבוצניקים לראות אותנו, כאילו היו בגן חיות, אני מיד התחלתי לבכות…" ובהמשך, "כל בוקר, בדרך לבית הספר היו הילדים קוראים לנו 'הודים כו-שים, לכו הביתה!'.

שר הקליטה דאז, גיורא יוספטל, שלא העריך במיוחד את העלייה ההודית, בלשון המעטה, אמר:

 "לחברי ההנהלה ידוע אולי שאני מזהיר תמיד את מחלקת העלייה מפני העלייה ההודית. אני חושב את העלייה הזאת לאחת העליות הבלתי מוצלחות, הן מבחינת הגיל, הן מבחינת הבחירה. מידת הפטאליזם אצלם עולה על כל דמיון. הם אינם מסוגלים להיאבק על שום דבר. כל דבר פוגע בהם, ואילו חייהם בין העולים הם חיי מרפקים."

דבריו מוכיחים עד כמה ההתנהגות הבלתי תוקפנית של ההודים, קיבלה פרשנות מוטעית.

כמו יוספטל, אנשי ממסד רבים בשנות החמישים פירשו את התנהגותם של העולים ההודים כפסיבית. אך למעשה, העולים יזמו התמודדות, פנו במכתבים לממשלה בארץ ובעולם, הפעילו תקשורת מקומית ועולמית בצורה מבריקה. יותר מזה, הם אירגנו את עולי הודו בארץ על ידי הקמת "ועד פעולה" שנפגש באופן קבוע במהלך כל ההכנה למחאה בתחנה המרכזית בתל אביב. חמשת המנהיגים היו אייזיק דיווקר, איזיקאל אשטמקר, אייזיק אווסקר, דיוויד דיווקר ופרי פזרקר. שמות אלו לא פורסמו עד כה בשום מחקר רציני, כי לא נעשה כזה בנושא.

העולים מהודו הוזנחו על ידי הקולטים, נרדפו על ידי המפלגות, חיו בתנאי כאוס וילדיהם לא למדו בבתי הספר. אולי כי העולים מהודו לא היו צעקנים ולא שברו כיסאות.

אי ההבנה של התרבות ההודית שלנו התבטאה, למשל, באופן שבו התייחסו לעולים במחנה האוהלים בבאר שבע. החל מיחסי אנוש בסיסיים המלווים בעלבונות שבשגרה וכלה בכך שהעולים מהודו הוזנחו על ידי הקולטים, נרדפו על ידי המפלגות, חיו בתנאי כאוס וילדיהם לא למדו בבתי הספר. אולי כי העולים מהודו לא היו צעקנים ולא שברו כיסאות. הם שהו בעיר האוהלים כמעט שנה, מטורטרים ודחויים. למעשה, לא מעט ילדים הסתובבו ללא מסגרת, לא רק ילדי העולים מהודו. חלק מן ההורים שלחו את ילדיהם לבתי הספר של הכנסייה, מפני שהעדיפו חינוך כלשהו על אי חינוך בכלל. בנוסף, הם לא פחדו ממוסדות לימוד של דתות אחרות.

אחת הסוגיות שהעסיקה את הקולטים, על פי הפרוטוקולים, הייתה מניעיהם של ההודים היהודים לעלות לישראל. למרות שמתמיהה עצם התהייה, התשובה שקיבלו מהעולים הייתה פשוטה עד כדי כך שהשואלים לא הבינו אותה: "היתה תעמולה ואמרו לנו בואו, אז באנו". הקולטים וכותבי הדוחות התבלבלו, כאילו שהתופעה של הבטחות שווא לא היתה רחבה וגורפת באותן שנים. כאילו לא היו גוזמאות שסיפרו שליחים שעודדו את העליות של שנות ה-50 שהשתמשו ברעיון "ימי המשיח" וכאילו הדת לא גויסה לצורך הלאומיות וצבעה את הארץ המובטחת בצבעים זוהרים. מעניין עוד, שכאשר נכתבו דוחות על המחאה ואפילו נערך כנס גדול בנושא, הדוברים היו מטעם הממסד – צעירים שהגיעו לקיבוצים ועברו חינוך מחדש ובין היתר, לא הבינו על מה ההודים מוחים.

הדיווקרים בזמן ההפגנות עם ד''ר עמנואל ... וזס ראג'פורקר בזמן המחאה בארץ, 1952. צילום: מהארכיון הפרטי של אליעז דנדקר
הדיווקרים בזמן ההפגנות עם ד"ר עמנואל וזס ראג'פורקר בזמן המחאה בארץ, 1952. צילום: הארכיון הפרטי של אליעז דנדקר

במכתבם של העולים ניכרת הגישה הלא אלימה שהנהיגו השובתים, בשיטת גנדהי (הכתיב הנכון ולא גנדי, שהיה לנוסח העברי המקובל עד כה). שיטה ערכית שעצרה את הרוע הקולוניאלי והציגה אפשרויות אחרות למאבק, ללא אלימות:

"אתם הבאתם אותנו לכאן, ואנחנו רוצים שאתם תחזירו אותנו חזרה… נחכה שמונה ימים לתשובה מכם, אם לא נקבל אותה, נלך לבנייני הסוכנות היהודית ונחכה עוד יומיים. ואם זה לא יספיק, אחד–אחד מאתנו יתחיל לשבות רעב. לא נשתמש באלימות שכן אנחנו אנשי שלום, אך איננו יכולים לראות את אנשינו נחלשים מיום ליום מהסבל ומהמצוקה ."

בתקופת הבחירות לכנסת, רצו לכפות על העולים בחירה, בין היתר למפלגת השלטון. העולים מהודו רצו לבדוק את האידיאולוגיה של המפלגות השונות – הם הבינו בדמוקרטיה והיו מעוניינים להצביע למפלגות אופוזיציה (זכות בסיסית בדמוקרטיה, לא?), אך הקולטים כאן לא התכוונו להיות דמוקרטים, בטח לא בעשור הראשון למדינה וגם לא בזה השני. אם לא די בכל שלעיל, העולים נרדפו על ידי הממסד הרפואי, בקבלת הפנים המוכרת של הדי.די.טי ו"טיפולי" גזזת. אף יש בידינו עדות של אדם מקריית שמונה אשר היה בין השבים להודו, וכשעלה בפעם השנייה, שוב עבר הקרנות של טיפולי גזזת.

בזמן שביתת העולים פורסמו בעיתונים שונים מאמרים על המחאה השקטה של עולי הודו, אך רובם היו פה ושופר לממסד. עיתונאים לבנים ומו"לים לבנים ציטטו הודים שאמרו כמה טוב כאן. ביום השיבה של העולים חזרה להודו, 8.11.51, פרסם ד"ר עזריאל קרליבך מאמר במעריב שכותרתו: "מי שברח". העיתונאי שופט באמות מידה ציוניות ומתנשא ממרומי משכנו הנוח במרכז תל אביב את אלה שמחו, ניצחו ובחרו לעזוב. אמנם ספרו "הודו יומן דרכים", שכתב מספר שנים אחר כך במסע להודו, היה בגדר מפגש מכונן, אבל גם בו שגה בנושא אחד. הוא חזה שהפדרציה ההודית, המורכבת מזהויות שונות, לא תחזיק מעמד. עד כה, שבעים שנה אחרי, נבואתו לא ממש התגשמה, למרות הבעיות ההיסטוריות הקבועות עם הבדלנים המוסלמים.

צדיק אחד בסדום, הפובליציסט עמוס אילון מ"הארץ", הבין את המשמעות העמוקה שהייתה גלומה בטענות העולים. הוא התייחס לגזענות ולאפליה בקרב הקולטים, למצוקתם של העולים ולליקוי החברתי הגדול שאפיין את התקופה. כך מצטט אותו עופר אדרת בשנת 2014 בכותבו על הפרשה:

"בלב גוברת המרירות. לבסוף – היא פורצת החוצה. אך לא במכות וצעקות. בשקט גמור הם מחליטים לחזור להודו… בעוד חודשיים ישובו העולים מהודו למולדתם. מצבם האישי ישופר או יורע; אולם אנו נשארים כאן עם המשבר שלנו… עם ערב-רב של אנשים, הדורכים זה על גופו של זה, המרמים זה את זה, המגדפים זה את זה. אנו נשארים עם מזכירי מפלגה קנאיים, פקידים מעוצבנים בלשכות העבודה החושבים עצמם טובים משיעור משרתם, קבוצות לחץ ואנשים שאין להם אינטרסים אחרים מלבד האינטרסים הפרטיים שלהם. העולים מהודו, על רגישותם המופרת, על הפאסיביות הנפשית המציינת אותם, ציירו לנו תמונה דראסטית מאוד"."

ד"ר אולסוואנגר, שהוגדר כפטרון הקהילה, היה משכיל אירופאי שתירגם את ה"בהגוואדגיטה" וגם הוביל את הקהילה לארץ יחד עם רבקה ראובן (שבעצמה בחרה שלא לעלות לישראל). אולסוואנגר ליווה את המפגינים בתקופת המחאה וגם אחריה. ניתן לומר שמצד אחד הוא פעל כשליח ציוני שמנסה לתמרן את המפגינים לטובת הממסד, אבל בו בזמן גם הבין אותם ותמך בהם. הוא כתב במהלך המחאה השקטה ביקורת על הקולטים ואמר ש"צריך לטפל באנשים, לא במסמכים". אבל מה שנודע לנו מעדות ממקור ראשון הוא שאולסוואנגר גם הציע שוחד למנהיג המחאה, לקבל בית ברחביה תמורת השתקת המחאה. המנהיג, אייזיק דיווקר, סירב לפיתוי והעדיף לא לבגוד באנשים שהלכו אחריו במשך חצי שנה של מחאה שקטה.

צילום כתבה מ"העולם הזה"
"העולם הזה". 

אחרי כחצי שנה של מדרכה, מגורים זמניים, פתרונות חלקיים ובעיקר לחץ לא לעזוב את הארץ, המוחים חוזרים להודו. 115 איש, אישה, ילד וילדה, במטוס שמימנה הסוכנות היהודית, שבים להודו באופן עצמאי. הם מושמים בהסגר של שבוע ימים עקב חשד למחלות ואז מגלים שגם הודו, שחברי ממשלתה הביעו "דאגה לאזרחים ההודים במזרח התיכון שטוענים לאפליה", לא ממש גילו דאגה למצבם בהודו השסועה. כמה שנים אחר כך, חלק מהעולים ששבו להודו מתחילים לעלות מחדש לישראל בכוחות עצמם ובמימונם, וכעשרים שנה אחרי שיבתם להודו רוב הקהילה מתפרקת ומפוזרת בישראל ביישובי הספר.

הצ'ה גווארה של אי האלימות

דיווקר חזר לישראל בשנת 1957, והמשיך להיות מנהיג ושליח ציבור עד מותו. הוא היה חלק מהמאבק להכרה בבני ישראל על ידי הממסד הדתי, שבסופו גם אשכול ובגין הכריזו על הקהילה כחלק מהעם היהודי וגם הרבנות פרסמה ספר מדוקדק המוכיח זאת. מי שלמעשה נתן את הגושפנקא הגדולה ביותר היה הרב עובדיה יוסף.

מנהיגים של קהילות אינם נבנים ביום, ואינם יכולים להיות ממונים מטעם. מנהיגים מסוג קלוקל זה, שפועל למען השלטון ולא למען חברה יותר הוגנת, החלו לצמוח כאן כפטריות לאחר הגשם. עיקר תפקידם בקרב בני הקהילה היה להשתיק את השטח ולקבע את הדפוסים העקומים של המשטר שנבנה כאן.

אייזיק דיווקר, הצ'ה גווארה של אי האלימות, היה יחיד ומיוחד במחוזותינו. איש עקרונות שלא התכופף בדאגה לעצמו ולילדיו, ועל כך שילם מחיר כבד ביותר. לוחם צדק חברתי שרצה מדינה יותר הוגנת, יותר הומנית ופחות דורסנית וגזענית. דיווקר ציפה שהאנשים שהתקבצו בארץ להיות לעם ולחברה חדשה, יתחילו קודם כל בלהיות בני אדם. הוא הפסיד לשתי מדינות ולשתי מולדות שאהב, אבל הוא צדק במאבקו, ושמו נישא בלבבות עד היום.

ביום שישי הקרוב, 30.11, בשעה 10:00, יתקיים סיור הוקרה לציון 67 שנים למחאה השקטה

הזמנה
ההזמנה לאירוע
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דפנה

    כתבה מרתקת. תודה.