string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }

תמיד מישהו מסתכל עלינו מבחוץ

שיחה עם אורטל חזות, הסופרת הדימונאית הראשונה, על ספרה "פינטו – שם פרטי" • המדור הדימונאי "בני המקום"
אופיר איטח ועמית בוטבול

BneiHamakom1

הסופרת אורטל חזות, שספרה "פינטו – שם פרטי" יצא השנה לאור (מודן), לא חשבה שאי פעם תכתוב ספר. והנה בגיל 34 היא מוציאה את ספר הביכורים שלה, והופכת לסופרת הדימונאית הראשונה. חזות נולדה וגדלה בדימונה, עורכת דין ובוגרת תוכנית צוערים לשירות המדינה. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, חיים, ובתם, רון. הוריה, שהיו אנשי חינוך משפיעים בדימונה, הגיעו לישראל ממרוקו ומאלג'יר בשנות ה-60. כנערה, למדה בבית הספר התיכון הדתי שניהל אביה ז"ל, והייתה פעילה במועצת תלמידים ובתנועת הנוער בני עקיבא.

"פינטו – שם פרטי" הוא רומן קולח ויפהפה, שבמרכזו עומד אופיר עמר, צעיר מירוחם שעובר לגור וללמוד במרכז הארץ. המעבר מלווה באתגרים, גילויים מסעירים והתמודדויות עם קונפליקטים הנוגעים לזהות, מעמד ומוביליות חברתית. אופיר עובד כמאבטח בבית המשפט אבל לא מאמין "שמישהו מהמשפחה שלו יעבוד כאן. אולי ניקיון, אבל לא מעבר". סיפורו מספק הצצה מבפנים ליחסים שבין מרכז לפריפריה ולקשיים המצויים בדרך למימוש הזדמנויות בישראל.

החוויה הראשונה של חזות עם המרכז הייתה קצת שונה, אך לא פחות מורכבת. "רציתי להתגייס לקורס מדריכות חי"ר, קורס איכותי ואחד התפקידים הטובים שהיו לפני שפתחו תפקידי לחימה לנשים״, היא מספרת. ״עשיתי בירורים לפני והתכוננתי, הצלחתי להתקבל וגם המשכתי לקצונה. בצבא הרגשתי שיש הבדל, אבל הוא לא היה אצלי בראש, אלא אצל מי שהסתכל עליי. בפורומים הכלליים הייתי שומעת הערות, כאילו בצחוק, 'מה, היא מדימונה?…' וכאלה. בהמשך, בשיחות אחד על אחד, תמיד היו מאוד מופתעים ואמרו לי 'בהתחלה חשבתי שלא מגיעים מדימונה לקורסים האלה, אבל עכשיו שאני רואה אותך אני מבינה שלא כולן פרחות'".

חזות מספרת בכנות על חברתה הטובה מרמת אביב ג' שהכירה בקורס קצינות, "ובכלל", היא אומרת, "התחברתי בעיקר עם בנות שאינן מהפריפריה והשאלה היא למה. היום אני יודעת שהתודעה הזאת מתנשאת. אז הסתובבתי בהרגשה שאני יותר טובה מאלה שאני גרה איתם – מצד אחד זה שמר עליי כי יכולתי להיות מי שאני, אבל מצד שני זה עיוורון למקום שאתה חי בו – כי להגיע למקום שאני הגעתי אליו זה גם הרבה מזל ולא רק יכולות".

לאחר השירות הצבאי נסעה חזות לשליחות קצרה בארה"ב, אך חזרה מוקדם מהמתוכנן בעקבות מחלת אביה, אליו הייתה מחוברת מאוד. "יש לאבי חלק גדול בהעשרה התרבותית שלי, הוא היה לוקח אותנו למוזיאונים בכל הארץ, זה היה חשוב לו ואני חייבת לו המון על זה. בכלל, אני חייבת המון לשני ההורים שלי, שתמיד דאגו להשכלה שלי ולהרחבת אופקים. שנה אחרי שחזרתי הוא נפטר והחיים שלי השתנו. במובן הזה דימונה היא מקום לא קל: מצד אחד יש את החיבוק והאהבה שהיו מאוד חשובים להורים שלי, אבל מצד שני פתאום יתרונות של מקום קטן הופכים לחסרונות – נכנסים לך לחיים, לכל אדם שני יש מה להגיד, שואלים שאלות… וכשזה קורה על האוטובוס לבאר שבע זה לא כל כך מתאים לי".

תוך כדי כך, חזות התלבטה מה ללמוד. אחות אחת שלה רופאה, אחרת עובדת סוציאלית והיום סמנכ"לית בפרויקט "פותחים עתיד", אח אחד סטארטאפיסט בהייטק, עוד אחות היא יועצת ארגונית ואחות נוספת מורה. אמה בתחום החינוך. לאחר לא מעט לבטים, ובעידוד אמה, החליטה ללמוד בבינתחומי בהרצליה. "לאמא שלי היה מאוד חשוב שאני אלמד מה שמעניין אותי ושיהיו לי את התנאים ללמוד 'בראש שקט', להצליח. אחר כך, כשניסיתי לצמצם לה עלויות, התקבלתי למלגה של קרן אייסף, ושם נחשפתי בפעם הראשונה לשיח של אי שוויון ואפליה בחברה הישראלית. ידעתי שזה קיים, אבל אף פעם לא חוויתי את זה ממקור ראשון. בהתחלה אמרתי לעצמי, ולפעמים גם להם, 'חבר'ה, תפסיקו להתבכיין'. היה לי קשה, כי זה לא היה קשור לחיים שלי, הייתי מאוד שיפוטית, אמרתי בסדר – לא כולם נולדו עם הרבה כסף, אבל כל אחד אחראי לגורלו.

"לא היו במכללה הרבה סטודנטים מזרחים וגם לא מרצים מזרחים, זה העלה שאלות ודימונה עלתה הרבה בתקופה הזו"

"לאט לאט זה התפרק כי פגשתי אנשים שבאמת היו להם סיפורים לא קלים, וגם התחלתי להבין שיפה שאני רואה את עצמי בדרך מסוימת, אבל אולי כל העולם רואה אותי אחרת – לא סתם כל החברות שלי מהבינתחומי לא באו מעיירת פיתוח או מהפריפריה החברתית. לא היו במכללה הרבה סטודנטים מזרחים וגם לא מרצים מזרחים, זה העלה שאלות ודימונה עלתה הרבה בתקופה הזו. כשהייתי בשנה אחת מצטיינת דיקאן, מישהו מהלימודים כתב לי בהודעה 'כל הכבוד, זה הפתיע אותי כי את מדימונה וכל זה, כשראיתי אותך בהתחלה זה לא היה נראה שאת יכולה להיות מצטיינת דיקאן'. זה הדהים אותי איך אנשים ממש בינוניים מרשים לעצמם כי הם מגיעים ממקום שנחשב בישראל טוב יותר."

אורטל חזות.
אורטל חזות. "הדהים אותי איך אנשים ממש בינוניים מרשים לעצמם כי הם מגיעים ממקום שנחשב בישראל טוב יותר"

פתאום הבנתי כמה אני גזענית

עם סיום הלימודים הגיעה חזות להתמחות בלשכת היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, והיא מספרת שאז החלה נקודת המפנה שלה בחשיבה על המזרחיות. "באחד הימים נפגשתי עם חברה שלי מדימונה. במקרה אמרתי משהו על בן גוריון והיא גינתה אותו. נחנקתי. אמרתי לה, 'מה יש לך? למה את מדברת ככה?' זה ממש עיצבן אותי, לא הבנתי את זה. מבחינתי, בתור קצינה בצה"ל לשעבר, בן גוריון הוא אחד מאבות האומה. הייתי המומה, ואז נפתח הנושא הזה של מזרחיות ואפליה. אני הייתי עדיין בתחושה שמי שרוצה מצליח – הרי מתוך עשרות מועמדים התקבלתי להתמחות במשרד ראש הממשלה, ידעו שאני מדימונה, אז מה הסיפור? אבל כשיש טיעונים טובים, אני מקשיבה, אם תביאי לי הוכחות אני אקשיב. טענתי כלפיה את כל הטיעונים הרגילים, אמרתי בסדר, עשו טעויות, אבל היו גם דברים טובים, לכולם היה קשה, אז היא אמרה לי 'עזבי, לא מתווכחת איתך, אני שולחת לך למייל כל מיני דברים שבן גוריון חתום עליהם, ציטוטים שלו ממש. תקראי את זה, תגידי לי מה את חושבת'. למחרת זה היה אצלי במייל.

"אני זוכרת שישבתי ודמעתי. לא האמנתי. נעלבתי. זה האדם שהעברתי עליו בקורס מדריכות חי"ר שיעור ופעולות בבני עקיבא? התחלתי לקרוא קצת יותר ופתאום זיהיתי את זה בכל מקום, הבנתי שאולי היא צודקת, החברה הזאת. אולי אני חיה באיזו הכחשה, ומה אני בעצם יודעת על קורות החיים שלי שמוינו בכל מיני מקומות. אמנם התקבלתי למקום מעולה, אבל אני לא יודעת איך הגיבו במקומות אליהם לא התקבלתי. באותה תקופה במשרד ראש הממשלה רצו שאשתתף בתהליך המיון של המתמחים ומיינתי קורות חיים שהגיעו אלינו. פתאום כשהייתי במודעות לנושא גיליתי כמה אני גזענית, כמה אני שופטת. למשל, אם אני רואה עכשיו סטודנטית מהמכללה למנהל עם שם משפחה אברג'ל לעומת זליקוביץ', אני מיד מוטה לרעה, המחשבה הראשונית שלי היא מזלזלת. ויושבת לידי עורכת דין אחרת ואני רואה שגם היא מצחקקת. זה מאוד מגעיל מצדי, כשמאלנית, כמי שרוצה להתרחק מכל גילויי גזענות. זו הייתה ידיעה מאוד עצובה על עצמי.

"במקביל אני קוראת המון חומרים, וצופה בסרטים. מתחילה להיות מיסיונרית. כשהיינו מזמינים חברים לארוחת ערב והיה עולה משהו שקשור למזרחים זה מיד הוביל לפיצוץ. הנושא הזה מאוד נפיץ ומבינים את זה רק כשמתחילים לדבר. היו לנו זוג חברים, ילדים של אליטה, מגיעים מיישוב עשיר, 'בני טובים' של רופאים וכו'. איך אבא שלי היה אומר, 'שקית זבל עומדת לא מסריחה אבל ברגע שקצת מזיזים אותה כל הסירחון יוצא החוצה'. ככה הרגשתי – לא משנה כמה היינו חברים, ברגע שטיפה תעצבן אתה תקבל את האמירות הכי גזעניות. דיברתי על העלייה ועל איך הפכו דורות שלמים למתוסכלים מבלי להסתכל על הכישורים שלהם, אז הוא אמר ככה בטבעיות, 'טוב ברור, אין מה לעשות, צריך להודות שאנשים מארצות ערב היו יותר מתאימים לעבודות כפיים'. מילא היה אומר לי את זה סבא שלו, אבל אני יושבת מולך, איך יש לך את התעוזה לשבת אצלי בבית ולהגיד לי את המשפט הזה?! הרי אותם אנשים שאתה מדבר עליהם זה אבא ואמא שלי, זה סבא וסבתא שלי. אמרתי להם שיילכו הביתה. בן הזוג שלי חשב שזה קיצוני, אבל אני התעקשתי ואמרתי להם 'אני לא רוצה שתשבו פה'".

ובתוך כל השינוי הזה שקורה את נרשמת לסדנת כתיבה. מאיפה זה בא? עניין אותך לכתוב?

"בכלל לא, היו לי כמו לרוב בני הנוער יומנים, זה הסתכם בזה. תמיד הייתה לי תחושה שהייתי רוצה לעשות משהו יותר אמנותי בחיים שלי, אבל זה לא הגיע לזה. כעורכת דין התעסקתי המון בכתיבה מקצועית, אבל לא מעבר. אולי יש קשר לזה שבאתי מבית מאוד לומד. בשבתות, בתור ילדה, היו לנו שעתיים קבועות שהיינו יושבים ללמוד ספרות ומדרשים. להורים שלי היו המון ספרים, ואני הייתי גונבת להם כל פעם ספר ומחזירה. היה שם הכל: ק. צטניק, עמוס עוז, ספרי היסטוריה, סמי מיכאל, 'שרה גיבורת ניל"י'… קראתי ספרים כל חיי. שמירת השבת מייצרת המון קריאה. שמרתי שבת כל החיים שלי מלבד שנה וחצי אחרי המוות של אבא שלי, אז שבת זה הזמן שלי, שבו אני קוראת ספר-שניים. כשהתחלתי לעבוד כעורכת דין, בשנתי הראשונה התחיל לשעמם לי, המונוטוניות הזו של לקום בבוקר לעבודה ובסוף היום לחזור – הרגשתי שמשהו חסר, אמרתי לעצמי, טוב בואי נחפש חוג. אני גרה בתל אביב, נחפש בגוגל מה אפשר לעשות בערב בתל אביב, לא היתה לי בראש סדנת כתיבה דוקא, סתם חיפשתי חוגים, ואז ראיתי סדנת כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי. את השם אשכול נבו אני מכירה, אז נרשמתי."

עם נעלי עקב בסדנת כתיבה מלאה בהיפסטרים

בסדנת הכתיבה פוגשת חזות את המציאות התל אביבית: "מי שיכול לשלם את הכסף הזה זה אנשים מאוד מסוימים. במפגש הראשון שהגעתי, אני נכנסת לדירה ברחובות הקטנים שליד לונדון מיניסטור, מגיעה באיחור מיד אחרי העבודה, כולי שזופה מאיזו השתלמות באילת, עם נעלי עקב, למקום שכמעט כולם שם היפסטרים. הייתי זרה בנוף, דירה כזו טחובה, אפלולית, אנשים עם זקן, ואני אומרת לעצמי 'אמאל'ה, איך נרשמתי מיוזמתי'. שם קיבלתי פתאום בום כזה… אם עד אז לכל מקום אליו הגעתי היה לי ביטחון, פתאום אמרתי אוקיי, את בבעיה. הייתה לי הרגשה שכולם שם סופרים מדהימים ויודעים לכתוב. בסבב ההיכרות כל אחד אמר שהוא למד אמנות או עיצוב, אנשים מבצלאל ולי אין מושג…

"היינו צריכים לכתוב משהו, להקריא ולתת משוב אחד לשני. ופתאום שואלים 'מי מקריא?' ואז אשכול אומר 'אורטל, תקריאי?'. מה זאת אומרת? אני לא רוצה להקריא. אז הוא אומר אבל זה הקונספט, מקריאים וממשבים אותך. טוב אני מקריאה, מקבלת הערות, זה יותר מדי על הדמות הזאת וכו', אז בהפסקה הלכתי לאשכול ואמרתי לו 'תקשיב, אני יודעת שנרשמתי אבל אני לא חוזרת לפה בשבוע הבא, לא נעים לי כאן, ואני גם לא חושבת שכתיבה זה בשבילי, אני לא באה יותר, אתה רוצה קח את כל הכסף, אני לא חוזרת'. אז הוא אמר לי עם חיוך, 'אין דבר כזה, אין לי בעיה שתעזבי, אבל את חייבת לתת לזה לפחות עוד שני שיעורים, גם אם תסבלי, לפחות תדעי שניסית'. ובשיעורים שאחרי זה נעלם, התחלתי לכתוב וזה היה לי נורא מעניין.

"הייתי זרה בנוף, דירה כזו טחובה, אפלולית, אנשים עם זקן, ואני אומרת לעצמי אמאל'ה, איך נרשמתי, מיוזמתי? שם קיבלתי פתאום בום כזה…"

"תוך כדי הקורס סבתא שלי מצד אמי נפטרה. היא הגיעה ישר לדימונה, מאוראן שבאלג'יר, ובשבעה אני שומעת סיפור על איזה אסון שהיה בשנות ה-70, בנאות הכיכר. הלכתי לעשות תחקיר ומסתבר שהיה אסון כזה, שבחיים לא למדתי עליו. היא גרה בשיכון עם אחת שאיבדה את בעלה באסון הזה, וממה שהבנתי קרס סלע ענקי על בסיס צבאי, בחדר האוכל. מתו שם בערך 20 איש וזה היה נחשב עד ורסאי אחד האסונות הכי כבדים שהיו בישראל – אבל אף אחד לא שמע על זה. למה? כנראה שזה לא היה מלח הארץ, טובי בנינו. אם היה מדובר ב-20 טייסים, אין סיכוי שלא הייתי יודעת על זה. אין דבר כזה אנשים 'לא חשובים', וזה היה הכיוון של הספר בהתחלה. אבל אז הגיע משהו אחר, הפינטו הזה, וילדים מפרויקט 'אומץ' שפגשתי. זה החטא שאני מכה עליו – עיר שיש בה גם מזה וגם מזה, זה אוכלוסייה שאני לא ראיתי אותה, מבחינתי זה היה לא מעניין. היום זה מאוד מעניין אותי, ואז התחילה הכתיבה".

כשחזרה מהשבעה, הגישה בסדנת הכתיבה את הסיפור על סבתה. "זה היה התרגיל הראשון לדעתי. שלחתי לאשכול וקיבלתי ממנו תגובות מאוד טובות, אבל כשהקבוצה הייתה צריכה להגיד את דעתה הם די קטלו אותי… עוד פעם סיפור על מזרחים… דברים כאלה. אשכול אמר לי תתעלמי, קחי את מה שאת מאמינה בו, אני אומר לך שזה טוב, ואז התחלתי והתגלגלו לי כל מיני דמויות – גליה ואז אופיר והקטע הזה של המכללה הפרטית, שזה המון דברים שהם אוטוביוגרפיים."

המילה ספר נהגתה כשנתיים וחצי אחרי. "לא באתי מתוך מטרה לפרסם ספר, זה היה כל כך יומרני בעיני. כל פעם כתבתי לאשכול והגשתי לו. כשנהיה נפח לטקסט, הוא שאל על מה הספר, מה את רוצה להגיד? הספר מבחינתי הוא על הבדלי מעמדות, על פריפריה-מרכז, על הדבר הזה שרודף אותנו גם כשאנחנו לא מעוניינים בו – כי לא משנה מה נעשה, מישהו מסתכל עלינו מבחוץ. זה גם עניין של עשירים-עניים וזה גם עניין של מזרחים-אשכנזים, כי זה צבוע בצבעים מאוד מסוימים ואי אפשר להתכחש לזה. וגם אני חושבת שיותר מהכל, זה הגילוי הזה שלי, המקום הזה של מזרחים ש'עשו את זה', הביטוי הזה שאני לא סובלת, והם לא מסתכלים אחורה, לא מעניין אותם. הרבה מהם לא יהיו עסוקים בזה כי אחד מהשניים: או שקשה להם, אין להם זמן, מודעות או פריבילגיה להתעסק בשאלות של זהות; או שהם חיים טוב וזה פשוט לא מעניין אותם".

את שופטת אותם?

עטיפת הספר
עטיפת הספר (מודן)

"אני לא שופטת את זה. בעצם, את יודעת מה, אני כן שופטת. כי אני חושבת שבתור מי שהתנהגה ככה שנים והתכחשה לזה, בסופו של דבר יש אחריות לקהילה – גם אם היא גדולה, גם אם היא מפוזרת, גם אם היא עלתה לפה מזמן, יש חוב של הדור הצעיר לדור שעלה. ואני חושבת גם שכל הקבלה הזו, הכמעט כניעה הזאת מול כל 'מבקשי טובתנו', עמותות למיניהן, כל התפיסה הזו של מי שבא שחושב שהוא מציל את העולם בשנת שירות… זה מקומות מאוד מתנשאים, זה אף פעם לא יוצא טוב וצריך למצוא את הנוסחה שזה כן יצא טוב. ומי יכול להביא את הבשורה? בדיוק אלה, אחריות שלי היא להציף את זה ולהחזיר לקהילה. איך אני אחזיר אני עוד לא יודעת, ספר זו אחת הדרכים, וגם ההכרה עצמה בעוול היא לא פחות חשובה, ובעיני היא תרומה בפני עצמה. לא להתכחש לזה. גם אם הצלחת.

"יש לי כמה חברים שחזרו לדימונה ואני מקנאה בהם כי אני חושבת שהם עושים משהו טוב, אבל לא בקטע של הצלה, אלא יותר בקטע של מקום מאוד שלם – להגיד כן אני חוזר, אני גר בדימונה, מגדל שם את הילדים שלי, יש בזה אמירה מאוד חזקה, ואני רואה גם שטוב להם, אי אפשר לזייף את זה, הם חיים, יש להם את הקהילה שלהם, לטוב ולרע, ויש בזה המון תועלת. זה המקום שנולדת בו, השייכות היא אחרת, ואתה בא ממקום חזק ומפתח את זה. אתה גם עושה לביתך, וגם עושה במעגלים רחבים יותר".

להרגיש חלק

בספרך, פינטו הוא תלמיד שעולה לכיתה ז' וחושש מלימודי מכונאות רכב. הסיפור של בתי הספר המקצועיים והמגמות המקצועיות הוא סיפור של לא מעט דימונאים וצעירים מעיירות הפיתוח ומהשכונות המוחלשות. גם בתיכון ׳אפלמן׳ בדימונה, בו למדת, היו מגמות כאלו. מהי תפיסתך בנושא?

"לא תמיד הסכמתי עם התפיסה החינוכית שהייתה ב'אפלמן'. למשל, כבר בכיתה ז' הם מחלקים את התלמידים להקבצות. שאלתי את אבא שלי פעם אם הם, הנהלת בית הספר, לא מרגישים רע עם החלוקה להקבצות. כ ילדים ששמו אותם בכיתה פחות טובה יודעים את זה, והם מרגישים שהם ילדים פחות 'טובים'. הוא אמר לי 'תשמעי, יש סביב הנושא הזה בדימונה דילמה: האם אני לוקח את התלמידים הטובים יותר גבוה, שיוכלו להתקבל לאוניברסיטה, או שאני יותר משקיע בחלשים ושואף יותר לשוויון, אבל אז אני מאבד גם את הטובים שיהיו טובים יותר?'. עד היום אני לא מסכימה עם זה, אבל אני יודעת שזה שמר עליי באיזשהו אופן ואיפשר לי להיות בכיתה טובה. ממקום מאוד אגואיסטי אני אומרת את זה, כחלק מהקבוצה ששפר עליה מזלה. אני מסתכלת על הבוגרים של הכיתות הטובות יותר, על חברים שלי שלמדו איתי, ולכולם יש תארים מעולים.

"ובסופו של דבר יש את המשפט המפורסם שסילבן שלום אמר לביבי, 'אם כל כך טוב להיות פחח אז תשלח את הבן שלך להיות שם'. זו התורה כולה. גם החבורה של פינטו בספר, זו פסגת השאיפות שלהם, שתהיה עבודה מסודרת. זה בכלל לא חשוב מה תעשה, אם תאהב את זה או לא, זה עולם מאוד מצומצם, זה עצוב. יחד עם זאת, 'אפלמן' הביא גם סיפור יפה של דתיות, שהוא בעיני המסורתיות המזרחית האמיתית – מקבלת את כולם, גם את מי שההורים שלהם מדליקים טלוויזיה בשבת ולא מעיפים אותם משם. בסוף זה משהו מאוד מכיל, ואבא שלי בתור מנהל ידע את זה. אז בבית הספר ביקשו מהם לעשות משהו אחד ובערב שיעשו אחרת, אז מה? בעיני זה יותר יפה מאולפנה, שכל חריגה בה נתפסת כמוקצה ויש קושי בקבלה חברתית. אבל למרות זאת יש פספוס בתוך הקהילה הדתית בדימונה, בהכללה כמובן, עם העדר שיח זכויות אדם. עבדתי פעם עם מבקשי מעמד ופליטים, וחברים שלי לא הבינו למה לעזאזל אני מתעסקת בזה. הדור שלי, מי שחי בדימונה, לא מנותקים מהעולם, אבל עדיין המודעת שלהם לסבל אחר – לדוגמא אזרחים ערבים, בדויים או עובדי קבלן – לא קיים כמעט. יש עוד מיעוטים שחיים בקרבך, גם אתה סובל בתור פריפריה, תראה סולידריות, תבין את המקום הזה".

מה היה חסר לך בילדות בדימונה?

"אני חושבת שהעולמות של רוח ותרבות, הם חסרים לתלמידי תיכון. בבגרות שלי, לא היתה מגמת ספרות חמש יחידות. הייתה לי אפשרות לבחור בין ביולוגיה, פיזיקה, מחשבים ותושב"ע, לא היו דברים כמו תיאטרון או כתיבה יוצרת.אני לא יודעת מה המצב כרגע, אבל אני מרגישה שצריך את העולמות האלה, פורצי הגבולות, אומנות על כל סוגיה. גם אם יש מוסד כמו תיאטרון דימונה, לפי מה שאני שומעת הוא עדיין לא דימונאי בצורה מובהקת. צריך יותר מזה, מגיע לאנשים לקבל יותר מזה ולהעצים את התרבות המקומית. אם אני לא הייתי עוזבת את דימונה, הייתי כנראה לומדת תואר בבן גוריון וחוזרת לחיות בעיר. האם הסיכוי שהייתי מגיעה לכתוב זהה? אני לא חושבת. ויש גם את הצד של הממשלה – כי מי שלומד תחומים עתירי ידע לא יוכל להישאר בדימונה בדרך כלל. ההנהגה המקומית צריכה לפתוח שיח שידבר על זה.

"מנגד, אני מאוד נזהרת להגיד מה צריך בדימונה ומה לא. יש משהו קצת חצוף בזה שאדם שלא גר בעיר יותר מעשר שנים יבוא ויגיד מה צריך להיות, זה לא עובד ככה וזה גם לא הוגן. אבל בתור תושבת העיר רוב חייה, 23 שנה, היה חסר לי בדיוק את זה, את האופק שאין לו גבול. בדימונה היה גבול לכל דבר. אני גם מאמינה שאם אני אצליח להגיע פיזית לעיר ולהביא משהו מעולם הכתיבה, זה יהיה הישג. אני מאמינה שיש כוח בכתיבה, וחשוב לעסוק בזה – גם אם זה לא הופך להיות ספר.

"לצערי, כשראיתי שאחיות שלי התעופפו להן אחרי הצבא מהעיר זה היה מבחינתנו סממן להצלחה מול כישלון: הצלחת לעזוב את העיר או לא הצלחת לעזוב את העיר. זה נורא לגדול במקום שזאת המחשבה. יש משהו בתל אביב שאת אומרת אני עכשיו פה בצנטרום, אני במרכז של הדבר, להיות במוזיאונים, לעמוד מול יצירה ולהגיד מה זה אומר לך, גם אם זו החשיבה הכי שולית, הכי טיפשית, זה עושה משהו. תפיסה רחבה שאמנות ותרבות היא ממש לא רק ל'יודעי דבר', היא גם לא נצרכת ככה. אם אבא שלי היה פה והייתי יכולה להגיד לו תודה, זה על המקומות האלה, לקחת אותי עד מוזיאון המדע בחיפה, לגעת בכדור להתחשמל, להגיד וואו. למזלי, אמא שלי כאן ואני תמיד אהיה אסירת תודה בפניה על כל מה שעשתה בשבילי ועל החלק החשוב שלה במסלול שלי. כשהגעתי לתל אביב היתה לי אובססיה מאוד גדולה לצריכת תרבות. לא כדי להגיד 'הייתי', אלא כי זה נותן לך להרגיש חלק – את חושבת לעצמך גם אני ראיתי את התערוכה הזו, יש לי קונטקסט, אני יודעת על מה מדברים".

*

הרעיון להקמת בלוג תרבות דימונאית עלה מתוך אמונה שלנו, צעירים בני ובנות דימונה, ותיקים ותושבים לשעבר, בתרבות המקומית. מאחר שזו אינה זוכה לבמה חדשות לבקרים, נבקש לתת כאן מקום ליצירה ול'מנגינה' המקומית ולספר על יוצרים, אנשי רוח ותרבות דימונאים. 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אני רק שאלה

    זה שיואל סטריק, אלוף פיקוד הצפון, גדל בדימונה וזה שהרמטכ"ל גדל באילת, לא מפריע לך לכתוב משפט כמו: 'בהתחלה חשבתי שלא מגיעים מדימונה לקורסים האלה, אבל עכשיו שאני רואה אותך אני מבינה שלא כולן פרחות'"?