string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

סיפור על בעל חיים שלומד להיות בן אדם

בימינו קיימת תמימות דעים כמעט גורפת על כך שהגברים צריכים להשתנות, אבל איך בדיוק זה אמור לקרות? אולי כמו הגיבור שיוצא לאקס-טריטוריה כפרא חסר עכבות ושב ממנה מאולף • שלוש תשובות לשאלה על מה הנובלה "בעל חיים" של רון דהן
שלומי חתוכה

משורר ופעיל חברתי

יותר מדי אנשים התקשו להתייחס לנובלה ״בעל חיים״ מאת רון דהן כאל טקסט ספרותי. החשיפה הגופנית והמינית של הגיבור תפסה אותם כמו דג בקרס או בדיוק להפך, הם זיהו את ״הסכנה״ ונרתעו. זה פיתיון וזה פיתיון יפה, גם בגלל הכתיבה, וגם באופן רעיוני – כי הפיתיון אומר משהו גם על מי שנתפס בו, אבל כמו כל מלכודת צריך מאמץ וגם כדאי להשתחרר ממנה. סצינות הסקס שזכו לתהודה ולתשבוחות אכן מצליחות לספק זיכרון ולהחזיק חוויה ואולי אף לרמז על מה הספר, אבל הן בטח לא יכולות להיות התשובה לשאלה הזאת. השאלה שאני תמיד שואל את עצמי היא האם הספר תפס אותי, אם משהו תפס אותי, ואם הספר טוב אי אפשר להשיב על השאלה הזו מיד. בספר טוב, הסיפור האמיתי מוחבא היטב אבל רוחש ואם תתפנה להקשיב לו הוא יתגלה במלוא כוחו והדרו.

מכל האמנויות, הכתיבה מערבת הכי פחות את הגוף. זו אולי המעורבות המינימלית ביותר שיש לגוף באמנות כלשהי. לא רק ביחס לריקוד, מחול או משחק למשל, שבהן הגוף משתתף מרכזי ביצירה עצמה ולא רק בהכנה שלה, אלא אפילו ביחס למוזיקה ואמנות פלסטית שבהן ישנה הפעלה מאומצת ומדוקדקת של שרירים, קואורדינציה ותזמון של איברים מסוימים שדורשים אימונים חוזרים ונשנים. בכתיבה, המעורבות הגופנית כמעט אפסית. בתכלס, מספיק רק מוח. אתה יכול להיות סטיבן הוקינג, עליו השלום. אבל לא רק שכמעט ואינה מערבת את הגוף ואפילו אינה דורשת אימון גופני כלשהו, אלא אדרבא – עבור הכותב הגוף הוא כמעט מכשלה, גורם מפריע: האנרגיה מתרכזת כמעט כולה בראשו של הכותב, לעתים גם בלבו. הגוף קופא. צובר מתח. זה יוצר ניתוק מהגוף, לפעמים גם מהחיים, ואוצר בגוף עצמו הרבה מתח ובחיים הרבה פערים. הכתיבה היא בעצם עינוי הגוף. אולי בגלל זה משוררים וסופרים תופסים הרבה פעמים את הכיסאות של הבוהמיינים. באופן משמעותי, המופע שלהם במרחב צריך לפצות על חסרונו. ובגלל זה הגיבור ב״בעל חיים״ מתנהג כמו משוגע, כמו חיה כלואה שהשתחררה לעולם בבת אחת.

בעל חיים

בקיצור, עוד לפני שמדברים על הדואליות הכי ברורה בספר שאני מוותר עליה כאן – נפש/גוף = פסטיבל ספרות/סקס = מוות/חיים – אפשר לראות בנובלה הזאת סיפור על כתיבה. על הפעולה הקשה הזאת, שבסופה אתה מתעורר כמו שור שמחפש להילחם במשהו כדי לפרק את כל האנרגיה שהצטברה אחרי עינוי הגוף. זה סיפור על כתיבה שבזכות הטריטוריה החיצונית שלו מצליח לזקק אותה אחרי שהוציא ממנה ילדים, עבודה וביורוקרטיה. תמונה בוואקום על איך זה להיות אדם כותב, אדם שכדי לבצע את מלאכתו צריך לזנוח את הגוף ולשכוח ממנו. אחר כך, כמובן, מישהו צריך לשלם את המחיר.

אבל לא על זה הספר באמת. או לפחות לא התשובה העיקרית לשאלה על מה הספר. הייתי רוצה להצביע על המרחב המופיע בספר משום שהוא משמעותי לשאלה זו. כאמור, הקריאה הפשטנית ב״בעל חיים״ רואה בפסטיבל השירה משהו המסמל מוות, או לפחות משהו שמכיל בתוכו הרבה שיט חסר חיים, ביקורת מוכרת בעיקר מצידו של רון למצבה של הספרות, בעיקר אל מול הסקס והחיים הנעשים בפרטיות ובטירוף מתבקשים. אבל במסגור המשמעותי ב״בעל חיים״, פסטיבל השירה הוא רק מטאפורה: למעשה, אם מרימים מעט את הראש מהמשמעויות המסוימות האלה אפשר לראות כיצד המסגור של הפסטיבל מהדהד מרחב אחר, זה של בית משוגעים, סוג של מחלקה סגורה.

גם אם לא להתייחס ספציפית למשוררים ככאלה שקרובים להגדרה הזו, הרי כל התכנסות של אנשים בעלי אותו תפקיד בעולם במקום אחד יוצרת מיד תחושה קלה של חוסר שפיות. החיכוך בין אנשים שעושים אותו דבר ובוחנים אחד את השני מציף את האגו והדיבור העצמי לרמות של הפרעות מטרידות, קל וחומר כשמדובר באנשים שהדיבור והמילים הוא מרכז עולמם ולא הגוף, שהמרחב הנפשי העיקרי שלהם הוא המיינד ולא החומר, שהתוצר המשמעותי שלהם הוא יצירה של עולם פרטי שלם ומתוכנן לפרטיו, בדיה והמצאה, כלומר כאלו שזקוקים להסכמתו של האחר כדי לאשרר את העולם הבלתי קיים הזה, כאלו שחוט השערה של הבחנה בין העולם שהם יוצרים לבין העולם האמיתי מבדיל ביניהם לבין משוגעים 'אמיתיים'. העובדה שהפסטיבל מתקיים בחו״ל מוסיפה לתחושה של מרחב סגור: חו״ל הוא הרבה יותר מרחב סגור מאשר פתוח – יציאה מעבר לגבולות שאני מכיר, החוץ אינו מוכר, השפה המדוברת זרה.

אם מרימים מעט את הראש, אפשר לראות כיצד המסגור של פסטיבל השירה המתקיים בחו"ל מהדהד מרחב אחר, זה של בית משוגעים, סוג של מחלקה סגורה

וזהו למעשה המרחב הממשי שהגיבור אמור להיות בו, לפחות עד שישתנה, משום שזהו סיפור על תבוסה, ויותר במדויק על תבוסה גברית, ויותר מדויק מזה: על תבוסה גברית טובה, הכרחית ומתבקשת. כמעט כולם מסכימים שגברים צריכים לשנות את התנהגותם היום אבל מעטים, אם בכלל, מתייחסים לשאלה מה צריך להשתנות או כיצד גברים אמורים לעשות את השינוי הזה, איך מתרחש השינוי הזה בפועל, בגוף ובמיינד; שינוי שהוא לא מובן מאליו למי שהתרגלו להיות בעלי הבית בעולם כולו וגם בזה המיני. הרי אם הנשים צודקות, אז השינוי שגברים אמורים לעשות אינו מתמצא במערכת כללים חדשה של מותר ואסור ושינון שלהם. הרי הפעולות, המעשים וההתנהגות האלה נובעים מתוך תפיסה עצמית ותפיסה של העולם שהן משמעותיות עד כדי כך שעליהן מבוססת הזהות העצמית והפנימית ויחד עם זאת הפכו להיות שקופות עבורם, מאחר שלאורן גברים חונכו מיום בואם לעולם על ידי כל זרועות החברה האנושית. לאור זאת, צריכה להיות גם פעולה ממשית, אישית ואינטימית יותר, כואבת ועמוקה עוד יותר, כדי להיפטר מהן, וזה בדיוק מה שאומר דהן בספרו. הגיבור של ״בעל חיים״ יוצא לאקס טריטוריה כפרא חסר עכבות אבל שב ממנה מאולף. והמרחב הוא מרחב סגור של בית משוגעים כי התהליך הזה קצת יותר מחייב משינון של כללים חדשים. זה שינוי שמחייב אשפוז (גם אם סמלי) והחלמה.

ושוב, זה לא רע, אבל זה שינוי כואב, זו גמילה משליטה. לאט מזדחלת התחושה וההכרה כאילו הגיבור מבין שמבלי לעשות את השינוי ההכרחי הוא לא יוכל לשוב לחברה האנושית – הוא לא יוכל להשתחרר מהמחלקה הסגורה בבית המשוגעים – וזהו למעשה גם מקומם של גברים היום: מבלי השינוי הזה לא יוכלו להיות חלק ראוי מן החברה. לא לחינם ישנם כאלה שעושים הכל כדי לדחות את השינוי הזה משום שכמו שדהן מראה, הוא מחייב ויתור על שליטה, הכרה בגבולות, לכאורה דברים מובנים מאליהם אבל בניית הגבולות בין העצמי לבין העולם הם הפריבילגיה הגדולה ביותר, המענגת ביותר, וגם המסוכנת ביותר.

תמונת מראה ל"ציפורים" של היצ'קוק

שלושה סרטים עלו במוחי למקרא הספר בהקשר הזה. הראשון הוא "טירופו של המלך ג׳ורג׳": המלך נאלץ לגלות באופן זמני עד שיתרפא. אבל לא כשהוא חוזר אחרת אלא, וזה החלק החזק בעיניי, הוא חוזר כשרואים עליו את המחיר. הסרט השני הוא ״קן הקוקיה״, אלא ששם הגיבור הוא אמפתי בעוד הגיבור של "בעל חיים" הוא אנטיפת. הבדל אחד נובע מתוך תפיסה שונה: בניגוד לגיבור הסרט אשר מבין כי הוא זה שאמור לשנות את האחרים, אצל גיבור ״בעל חיים״ מדובר בדיוק בהפך – לא האחרים אמורים להשתנות, אלא הוא. והסרט השלישי והמשמעותי ביותר הוא ״ציפורים״ של היצ׳קוק (שאומנם מבוסס על ספר, אבל הסרטים של היצ׳קוק הם אמנות שעומדת מספיק טוב בפני עצמה).

הסיפור של הגיבור ב"בעל חיים" הוא כמעט תמונת מראה מושלמת לגיבורה של ״הציפורים״, מלאני דניאלס, אשר מגיעה איכשהו לעיירה שלא מגיבה אליה כל כך טוב, הן בשל היותה בת עשירים והן – כפי שאנחנו נוכחים לאט לאט – בשל העצמאות שהיא, אישה צעירה ולא נשואה, מפגינה. בסצינה שהיא מיקרוקוסמוס של הסרט כולו יוצאת גיבורת הסרט להתחיל עם גבר, ולא סתם אלא לשתול בביתו מתנה שקנתה, מעשה נועז ולא מקובל עבור אישה (אפילו היום היה נחשב יוצא דופן) שכל המבטים שקיבלה עד אותו רגע מבהירים לנו זאת. כדי להבהיר את העובדה שהיא עוברת מסע ויוצאת לאקס-טריטוריה כשהיא עושה זאת, היא מפליגה לביתו בסירה למרות שהיה ביכולתה  לעשות זאת במכונית (התירוץ העלילתי הוא שהיא לא תראה אותו וכך יגברו הסיכויים שלה להפתיע אותו).

בסיקוונס ידוע מאוד, מדלג היצ׳קוק בין קלוז אפ שלה על הדק לבין לונג שוט של הגבר שלביתו היא חודרת מבלי שישים לב. שנייה לפני שהיא מגיעה עם הסירה חבזרה לנמל תוקפת אותה ציפור באלימות והיא מדממת. החזרה שלה היא תבוסה, תבוסה שתיעשה עוד יותר כואבת וטראומטית אחרי שאלפי ציפורים יתקיפו את כל העיירה ואז גם אותה ספציפית באלימות קשה וברוטלית. היא למדה את הלקח שלה. זו סצינה ארוכה ואלימה פי כמה מזאת של "פסיכו" (שבה גם נענשת אישה אבל פושעת לפחות). המתקפה של "הציפורים" קשה יותר, משום שהיא מתקפה על החברה כולה ולא רק על פרט אחד מתוכה. לזמן שבו הסרט נעשה ועוד שנים רבות אחר כך המסר הזה היה המציאות. אבל דברים משתנים, אנחנו רואים את זה היום, וכך, הציפור שמתנחלת במיטתו של הגיבור ב"בעל חיים", פרושת גוף וכנפיים, מלמדת לקח את הגיבור לקח טוב ועושה בו את הניתוח שהוא צריך כדי להבריא. זה סיפור על בעל חיים, שצריך ללמוד להיות בן אדם.

שנייה לפני שהיא מגיעה עם הסירה חזרה לנמל תוקפת אותה ציפור באלימות והיא מדממת. פריים מתוך "ציפורים" של היצ'קוק
המתקפה של הציפורים היא קשה יותר משום שהיא מתקפה על החברה כולה ולא רק על פרט אחד מתוכה. מתוך "הציפורים" של היצ'קוק

ועל זה הספר. אבל זו לא כל התשובה לשאלה על מה הספר הזה. כי עבור רון דהן כל זה לא שווה אם הוא לא יוכל להתהדר בחידוש לשוני כזה או אחר, כל זה באמת משל למשהו גדול יותר. דהן קורא לספר שלו ״בעל חיים״ – לא הגיבור הוא בעל החיים – אלא הספר. ספר שהוא בעל חיים, זה כמעט לגלוג על ספרים אחרים אבל בעיקר דרבון. גם את ספרו ״לראות לויתן״ אפשר לקרוא כתשוקה לקרוא ספרות גדולה ותשוקה גדולה יותר ליצור אותה. משהו שירגש אותנו ויניע אותנו (ומתחת לכל זה נמצאת התשוקה לחיות חיים בעלי משמעות. חוץ מהחיים, רק האמנות יכולה להעביר אותנו מסע כזה).

אני כמעט לא קורא ספרות. השפה מייגעת אותי במהירות. לא זה המצב עם הנובלות של רון, וגם עם השירה שלו. לדעתי הוא מצליח במשימה הזו מעל ומעבר, והשפה שהוא חותר להשיג פשוטה וישירה, נקייה מכל מניירות ושבלוניות, אבל פואטית וסוערת. אין משהו ששווה להתגאות בו יותר מאשר יצירה של שפה מוזיקלית בעצמך ולא פלא שהוא מצליח לתנות איתה אהבים בצורה מעוררת קנאה. בקיצור, אם כבר מדברים על הסקס בספר, אני הייתי מעדיף לדבר על זה שבין השפה העברית לבין אחד המאהבים הכי טובים שלה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מרים עלוני

    איזה יופי שלומי כותב, חבל שהמחבר לא.