'גאולה': רוממות נפש והזדהות צלולה

אין בסרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב פאתוס דתי וקולנועי, אלא ניסיון להביא לגילוי של האותנטי המגולם ביומיום. מסתבר שהגאולה הרבה יותר קרובה ליומיומי ממה שאנחנו מדמיינים ושקולה הוא קול עדין וחרישי
מירב אלוש לברוןמירב אלוש לברון

מרצה בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוני׳ תל אביב, חוקרת תרבות ופעילה חברתית

ביקורת הקולנוע נדרשת בשנים האחרונות לשיח תרבותי חדש לאור הגידול ביצירות שעולם המשמעות היהודי ניצב במרכזן, ולא אחת אף בתודעת יוצריהן. זהו ללא ספק אתגר, בהתחשב בכך שביקורת זו לא הטרידה את עצמה, בלשון המעטה, מהיעדרו של עולם זה מן המסך במשך שנים רבות, ולא התריעה כנגד הופעתה הסטריאוטיפית או הרדודה של היהדות כאשר נכחה בשוליו. לשמחתנו, בשנים האחרונות חדרו לזירת הביקורת מבקרים.ות חדשים המגיעים מחוץ למיינסטרים החילוני-ליברלי-הגמוני ומייצגים הזדהויות מרובות. הם עדיין מעטים.ות מדי, אבל קולם.ן חשוב כיוון שבדיאלוג שלהם עם היצירה מגולם הסיכוי לרב-שכבתיות ומורכבות החסרות במיינסטרים, זה אשר הפנים זה מכבר את תודעת החילון הציוני אשכנזי ו/או חושב מתוכה.

כך, למשל, דומני כי בכתיבה עכשווית של מבקרים.ות חדשים מורגשת הבנה עמוקה יותר של הממד התיאולוגי, ככל שנוכח ביצירה ושל הקשרים ההגותיים, הרליגיוזיים והתרבותיים הנטווים בין דת ותיאולוגיה לקולנוע. כתיבתם אף עשויה לגלות זיקה מורכבת יותר לעולמות המשמעות היהודיים או הרוחניים העולים מן היצירה, ולאופן שבו האסתטיקה הקולנועית משקפת אותם.

כאשר צפיתי בגאולה, סרטם הנפלא החדש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב (שאף צילם את הסרט), זכיתי לחוות את החוויה שקולנוע משובח יכול לעורר בנו; רגש זך וטוב, חף מעודפות, המרומם את הנפש ויוצר הזדהות אנושית צלולה. בתום הצפייה ביצירה המוגמרת שהגיעה לאקרנים ניסיתי להבין מה בסרט עורר בי את הרגש הזה. שאלתי עצמי איך החוויה הזו קשורה גם לממד היהודי של הסרט, ולאופן שבו הוא מתערב ומתחולל בתוך הממד האנושי האוניברסלי. אנסה להציע כאן התחלה של מובן. הסרט מספר את סיפורו של מנחם (משה פולקנפליק), אלמן חוזר בתשובה, סולן להקת רוק בעברו, המתפרנס למחייתו מעבודה כסדרן מוצרים בסופרמרקט. אשתו מתה ממחלת הסרטן, ובתו גאולה בת ה-6 מתמודדת עם סרטן בעצמה וזקוקה לטיפול חדשני. מנחם פונה לחבריו משכבר ימים, ומבקש מהם לחדש את הופעותיהם לטובת מימון הטיפול. האיחוד מעורר בו לבטים פנימיים ועכבות רגשיות, ומזמן לחבורה הזדמנות לבירור אישי וקבוצתי.

ביד אמן מתווים היוצרים את דרכו של גיבורם בעקבות גאולה – דרך שאליה חוברים בתו, חבריו, המוסיקה הריגושית ואנחנו. אני בוחרת במילה 'דרך', ולא למשל ב'מסע' כי זו מילה גדולה מדי לפיסת המציאות הקטנה, אך רבת המשמעות, שהסרט מתאר. תשאלו איזו גאולה, ובאיזה מובן מבקש הגיבור לגאול ולהיגאל? ברובד הגלוי זוהי גאולת בתו החולה. אבל זו גם גאולת העבר הלא מעובד כראוי של הגיבור. זוהי גם גאולת הנפש בהווה – נפשו החבוטה והמיוסרת של החוזר בתשובה. בדרך מתבהר החיפוש אחר הגאולה גם בהתחקות אחר האמונה ובקשר שבינה לבין האמנות (התחקות המגיעה לשיא רגשי וקולנועי בסצנה החזקה ביותר בסרט). אך אין זו רק האמונה בין האדם למקום אלא גם בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. כך למשל, מתבררת האמונה בכוחה של מסירות הנפש לחולל חסד וריפוי. מסירות כזו שורה בין החברים המתייצבים לצידו של מנחם בדרכו לגאול את גאולה הקטנה מייסוריה. היא נוכחת גם במסירות האב כלפי בתו, שהיא כה טוטאלית, אך נטולת פומפוזיות.

ואכן, אין בגאולה פאתוס דתי וקולנועי. תחת זאת, יש בו ניסיון להביא לגילוי של ה'אותנטי' המגולם ביומיומי ובקונקרטי. לא באתוסים הגדולים או במוטיבציות נסתרות. האותנטיות הזו בולטת גם במשחק של פולקנפליק; היא ניכרת בארשת פניו ובהבעותיו, בתנועותיו העצורות ובהתנהלותו המדודה בעולמו. לבסוף, היא קורנת מתוכו החוצה בסצינה עוצמתית במיוחד המביאה למיצוי קולנועי את העימות הפנימי האצור בתוכו.

לא פאתוס יש לפנינו, כי אם צמצום, העולה בקנה אחד עם העלילה הצנועה ועם הדמויות הצנועות

לא פאתוס, אם כן, יש לפנינו, כי אם צמצום, העולה בקנה אחד עם העלילה הצנועה ועם הדמויות הצנועות. זהו גם צמצום אסתטי המחזק את הממד של הנשגב והמקודש בסרט. במיוחד ניכר השימוש המצומצם באור והמשחק בין אור מוחשי לאזור אפל, המרמז על המתחולל בעולמו הרגשי של הגיבור. וישנו גם צמצום של הצילום המאפיין את הסצנות במרחב הביתי, אך נעדר מן המרחב האקסהיביציוניסטי של החתונות הדתיות, שבהן מופיעה הלהקה. מבעד לצמצום התימטי והאסתטי הזה מתעורר אותו רגש צלול שהזכרתי ומתאפשרת לבסוף גם הגאולה. מסתבר שהיא הרבה יותר קרובה לקטן וליומיומי ממה שאנחנו מדמיינים. עוד מסתבר, שקולה הוא קול עדין וחרישי, כמו זה הנשמע בסיום המופלא של הסרט.

לסיכום (אם זה לא היה ברור מכל הכתוב לעיל), עשו עם עצמכם טוב וחסד ותלכו לצפות בגאולה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.