string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

היש חיסרון יותר מזה שהאדם אינו מכיר את לשונו?

העתירה המזרחית נגד חוק הלאום מאפשרת לנו לחזור לתחילת המאה ה-20, לרגע בו מחיקתה של השפה הערבית היתה חלק משלילת תמונת העולם שהציעו יהודים ספרדים בני הארץ
אבי-רם צורף

דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון. מלמד בבית מדרש דרומא ובמדרשת באר בירוחם. חבר במזרחית משותפת

"וכאשר אנו רואין פה בעירנו יע"א [יגן עליה אלוהים], דלשון המדינה הוא לשון ערבי אך אין בני עמנו מדברים ערבי צח ומתוקן, ויזדמן שהנכרי מדבר דברים בלשון ערבי לפני היהודי ויש כמה מלות שאין היהודי יודע ומבין משמעותם. אמרו נא, היש חיסרון יותר מזה שהאדם אינו מכיר את לשונו ויודעו?"

דברים אלה נאמרו על ידי ר' יוסף חיים מבגדאד, מי שידוע יותר כ'בן איש חי' ושהיה אחד מגדולי החכמים באימפריה העות'מאנית במהלך המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, בנאום שנשא לרגל פתיחתו של תלמוד התורה 'נוריאל' בבגדאד ב-1903. השפה הערבית, כפי שהיא מופיעה בדברים האלה, איננה שפה זרה שיש לרכוש אותה, אלא נתפסת כשפת-אם ממש, המנהלת עם יהודי בגדאד יחסים של אדם ו'לשונו'. הרי"ח אמנם יוצא כנגד אי ידיעת 'ערבי צח ומתוקן', אך דרישה זו מתבססת על ראיית הערבית כשלעצמה, זו שדוברה בין היהודים, כלשונם שלהם, שיש לדעתה.

בשבוע שעבר הונחה על שולחנו של בג"צ עתירה כנגד חוק הלאום המבקשת לדון בו מנקודת מבט מזרחית. העתירה מבקשת לתקוף שני סעיפים מרכזיים בחוק: סעיף 4, המנמיך את מעמדה החוקי של השפה הערבית, וסעיף 7, המתמקד בעידוד התיישבות יהודית, ולהצביע על האופנים בהם סעיפים אלה – לצד פגיעתם החמורה והמפורשת בפלסטינים – אוצרת בחובה אף פגיעה במזרחים. נקודת המבט שמתוכה נכתבה העתירה איננה תופסת את חוק הלאום כחידוש מוחלט, כחלום הבעתה של מדינה ישראלית ליברלית מדומיינת, אלא כרגע מסוכן שבו דפוסי פעולה מפלים – הן בתחום הייצוג הלשוני והן בתחום עיצוב המורחב, שרווחו במדינת ישראל למן רגע הקמתה – זכו בו לגושפנקה של ממש והוטמעו בספר החוקים.

התבוננות כזאת, שאיננה מבקשת להתרפק על עבר מדומיין ששוויון לא התקיים בו, הופכת את העימות עם חוק הלאום לכלי מרכזי שדרכו ניתן לחשוב לא רק על שלילת החוק המסוים, אלא לגבש תמונת עתיד שוויונית יותר המסתכלת נכוחה אל עבר מבני הכוח המתקיימים בחברה הישראלית.

כאשר אנו מדברות על הנמכת מעמדה של השפה הערבית כמהלך שיש בו אף משום פגיעה ישירה במזרחיות ומזרחים (שכיום הערבית איננה בהכרח שגורה על לשונם), כדאי אולי לשוב אל רגע מוקדם יחסית שבו השלילה של הערבית היוותה אף שלילה של תמונת העולם שהציעו יהודים ספרדים בני הארץ. כוונתי היא לפולמוס שהתנהל בין שמעון מויאל ואברהם לודויפול בשנת 1911 על יוזמתו של הראשון לייסודו של עיתון יהודי בשפה הערבית. בעוד שלודויפול דחה את כוונותיו של מויאל וזיהה אותם כרצון ב'התבוללות', הציג מויאל חזון אחר, שנגד לחלוטין את התפיסה הציונית האשכנזית שדגלה באידיאל של חד-לשוניות טהורה, וביצירתה של 'עברית' תחומה ומובחנת.

בניגוד להיגיון האירופי של לודויפול המושתת על החד-לשוניות של מדינות הלאום האירופיות, ולפיו כל שימוש בשפה שאיננה עברית משמעותו היא למעשה מחיקתה, טען מויאל כי היגיון זה, המבקש להוות בסיס להבנת "עתיד הספרות עברית-ערבית אשר אנכי משתדל לייסד פה בא"י" מכיל בתוכו כשל בסיסי, מאחר ואין הוא מבין את האופן בו נתפסת השפה במרחב הערבי בפרט והעות'מאני בכלל: "אשר אמונתו הלאומית הראשית היא כי יישאר כל שבט וכל גזע בטיפוסו, מנהגיו ולשונו, וגם בחברתו הגזעית הפנימית ורק שיתקשר בחבת אה"מ [ארץ המולדת] ואהבת הלאום העותמני וידיעת הלשון כיתר הגזעים".

העמדה הרב-לשונית שהציגו בני הארץ נדחתה כי ערערה על מודל של לאומיות טהורה ומובחנת, שלא הגדירה באופן ברור דיו את הגבול התוחם בין העברית לערבית

הפולמוס הזה מדגים היטב כיצד נדחתה העמדה הרב-לשונית שהציגו בני הארץ (ספרדים ואף אשכנזים, ביניהם ניתן להזכיר את יוסף יואל ריבלין וישראל בן-זאב), בשל העובדה שערערה על מודל של לאומיות טהורה ומובחנת, שלא הגדירה באופן ברור דיו את הגבול התוחם בין העברית לערבית; מודל, שהיווה את הבסיס לדרכי התגבשות הישוב היהודי בפלסטין-א"י המנדטורית וביסוסה של מדינת ישראל. עמדותיהם של מויאל ומי שהשמיעו עמדות דומות, כמו שותפו ניסים מלול, וכמו גם דוד ילין, יוסף בר"נ מיוחס וי"ד ממן – שראו את היחס אל הערבית כיחס של אדם אל 'לשונו' שלו, כפי שמציג משה בהר בחוות הדעת המסופחת אל העתירה – נדחו לטובת אידיאל לאומי של טוהר, שראה בערבית שפה המאיימת להכריע את העברית ולמנוע את התגשמות השאיפה לחד-לשוניות. במדינת ישראל, שפת האם הערבית של יהודי המזרח התיכון וצפון אפריקה הנכיחה אף היא את האפשרות של הקיום הרב-לשוני של המרחב, ושלילתה היוותה רכיב מרכזי בדיכוים של מזרחים ובשלילת אופקי ביטוי התרבותיים והחברתיים שלהם.

מימין לשמאל: שוחט, חכם ניסים (אחיו של הבן איש חי), חכם יחזקאל (אחיו של הבן איש חי), משרתו ההודי של אהרון גבאי. יושבים: הגביר יוסף גורג'י, אהרון גבאי, הבן איש חי. על השטיח: חכם משה (אחיו של הבן איש חי), הנער אברהם חיים (בנו של חכם ניסים), בגדאד, כ"ח באב 1877
מימין לשמאל: שוחט, חכם ניסים (אחיו של הבן איש חי), חכם יחזקאל (אחיו של הבן איש חי), משרתו ההודי של אהרון גבאי. יושבים: הגביר יוסף גורג'י, אהרון גבאי, הבן איש חי. על השטיח: חכם משה (אחיו של הבן איש חי), הנער אברהם חיים (בנו של חכם ניסים), בגדאד, כ"ח באב 1877
שער העיתון היומי בערבית "צוות אל עות'מאניה" (קול העות'מאנים), שייסד מויאל עם אשתו אסתר אזהרי ב-1913
שער העיתון היומי בערבית "צוות אל עות'מאניה" (קול העות'מאנים), שייסד מויאל עם אשתו אסתר אזהרי ב-1913

הצד השני של השלילה של שפת האם, שהיא בבחינת המודחק של אפשרות הקיום הדו-לשוני, ומתוך כך של אפשרות הקיום הקולקטיבי היהודי הלא בדלני בתוך המרחב, מגולם במדיניות חלוקת משאבי הקרקע, כפי שנהגה למן הקמתה של מדינת ישראל. גם בתחום הזה, המוכתר בחוק דרך המושג המעורפל של 'עידוד התיישבות יהודית', מתרחשת, לצד הפגיעה המפורשת והחמורה בפלסטינים, פגיעה בלתי מפורשת במזרחים.

לפני כמה שנים, בזמן שהתנהל מאבק על שינוי שטחי השיפוט בין המועצה המקומית ירוחם למועצה האזורית רמת-נגב – מאבק ששיקף, בקליפת אגוז, את מערכות היחסים בין מועצות אזוריות (שאוכלוסייתן על פי רוב היא אוכלוסיה אשכנזית מבוססת) לבין ערי פיתוח וערים פלסטיניות – נימק שמוליק ריפמן ז"ל, מי שעמד אז בראש המועצה האזורית רמת-נגב, את חוסר מוכנותו לחלוקת הקרקעות המחודשת בכך ש'אם נתחיל בירוחם, בסוף נצטרך לתת גם לנצרת'. בכך סימן ריפמן – שביד אחת קידם עליות בלתי מאושרות של נקודות התיישבות חדשות של כפרי סטודנטים בשטחי המועצה שלו וביד שנייה ניהל מאבק חריף כנגד מה שכינה 'השתלטות בלתי-חוקית' של בדואים, שדווקא התגוררו במקומות הללו, על אדמות דומות – את הזיקה המתקיימת בעיני הממסד בין מזרחים ופלסטינים ביחס לשאלת הקרקע; שהרי הגדלת שטחי השיפוט למזרחים, תוביל מניה וביה, רחמנא ליצלן, להגדלת שטחי השיפוט של הערים הפלסטיניות, שאין להן כל שטח להתפשט אליו.

בערי הפיתוח, משאבים ציבוריים מופנים לטובתן של אוכלוסיות מבוססות מהמרכז כמו גרעינים תורניים וכפרי סטודנטים, ולא אל בני המקום

המונח 'עידוד התיישבות יהודית' איננו אלא כיסוי לעידוד הקמתם של יישובים קהילתיים כפריים המיועדים לאוכלוסיות מבוססות, או להפניית משאבים לתמיכה באוכלוסיות מבוססות המהגרות לישובים קיימים, המובילה לשינוי סדרי העדיפויות התרבותיים והכלכליים ביישובים אלה. ביטוי מובהק לכך מצוי בתוכנית עשרת היישובים, שהשיאה כבר את פרי הבאושים הראשון שלה, בדמות הריגתם של יעקב אבו אלקיעאן וארז לוי במהלך הפינוי של הישוב הבדואי אום אלחיראן. תוכנית זו מהווה ביטוי מובהק להיגיון המרחבי המבקש לזרוע נקודות יישוב מסוגרות ועשירות, כחלק ממהלך 'ייהוד הנגב', ואת העדפתו על פני פיתוח הישובים הקיימים – הבולטים שבהם, באזורי התוכנית, הם ערד וכסייפה. גם בערי הפיתוח עצמן משאבים כלכליים ציבוריים מופנים לטובתן של אוכלוסיות מבוססות המגיעות ממרכז הארץ: גרעינים תורניים, כפרי סטודנטים ואחרים, ולא אל בנות ובני המקום. הכסף מיועד ל'חדשים' שהגיעו אל המקום, ולקבוצות המגבשות את עצמן כ'קהילות', ובכך נוצרת המסננת המבטיחה את הגעתו אל היעד שהוצב לו. גם מבחינה תכנונית גוררת המדיניות הזו שינויים, כאשר שירותים ציבוריים שונים מעתיקים את מקומם לאזורים בהן מתרכזות האוכלוסיות החדשות והמבוססות.

כמובן, ניתן לומר כי יש מזרחים שעשויים יהיו להנות מן המדיניות הזו, וכתוצאה מכך, מהותרתו של החוק על כנו, יהיו כאלה שיוכלו למצוא את עצמם בין האוכלוסיות המבוססות שסעיף עידוד ההתיישבות היהודית יתמוך בהן. ובכל זאת, לצד הפגיעה המפורשת של הסעיף בפלסטינים, תוך אישוש המדיניות הקיימת, המאפשרת את עקירתם מבתיהם ואת כליאתן של עריהם בשטחי שיפוט מצומצמים שאינם מעניקים כל אופציה תכנונית לפיתוח עירוני, הנפגעים הנוספים של סעיף זה הם מזרחים (ולצידם גם יוצאי ברה"מ ואתיופיה), המאכלסים את ערי הפיתוח, ושהמשאבים הציבוריים שמבטיח המהלך ל'עידוד התיישבות יהודית' לא יופנו אליהם.

בכלל, עצם השימוש במילים 'עידוד התיישבות', מניח כבר בעצמו שאלה שכבר יושבים באותם מרחבים המיועדים לייהוד, אינם נמנים בתוכו. כמו הניסיון להנמיך את מעמדה השפה הערבית המתקיימת כבר במרחב כשפה ילידית, ובתוך כך לשלול אותה אף מדובריה היהודים, כך גם סעיף עידוד ההתיישבות מתבונן במרחב כבסיס נקי ליצירת התיישבות מסוג אחר, אותה הוא מזהה כהתיישבות שיש 'לעודד' – התיישבות שאף היא באה לא רק על חשבון הפלסטינים היושבים במרחב, אלא גם על חשבון אלה היהודים.

המאבק כנגד חוק הלאום, מתוך ההתבוננות בכל דפוסי הפעולה הללו המכשירים את עיצוב מערכי הכוח בישראל בין יהודים ופלסטינים ובין אשכנזים ומזרחים, ולא מתוך ערגה אל ארץ ישראל הישנה והטובה – שהוא לב לבה של העתירה – עשוי להוות בסיס לשרטוטה של תמונת עתיד שוויונית יותר.                

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ליכודניק

    הדברים ידועים:
    מדינת ישראל לא נועדה לפתור את בעיות תושביה הערבים, ואפילו לא את בעיות *היהודים*, אלא את בעיית *היהדות*. לנרמל את הקיום היהודי.

    חברה רב-שפתית ורב-תרבותית לא פותרת את הבעיה- הרצל דיבר גרמנית שוטפת ובכ״ז הוא הזדהה עם סבלו של דרייפוס, שמצידו דיבר צרפתית שוטפת. בעצם, מי יודע אם מישהו מהם ידע אידיש. עברית בוודאי לא ידעו.

    ובאותו אופן, יישוב בדואי לא תורם דבר לנירמול הקיום היהודי. ולגבי עיר פיתוח? שאלה טובה, שיש לפתור מזווית ציונית. העיר צריכה להראות שהיא תורמת לכלכלה, לתרבות , לביטחון וכו׳ כמו המושב, הקיבוץ וההתנחלות.

  2. זוהרה

    תודה על המאמר, מאבק חשוב לביטול חוק הלאום הגזעני
    גם כלפינו היהודים יצואי ארצות האסלם.