תחת הכיבוש זכויות ילדים הן הפקר

ראיתי וטיפלתי במאות מעצרי ילדים בעשור האחרון ועדיין יש משהו בסרטון של הילד בן העשר שנעצר אתמול בבית ספר בחברון שפשוט זוחל לי מתחת לעור. אני רוצה שכל אזרח בישראל יצפה בסרטון הזה
אלמה ביבלש

אתמול (ד') פרץ לבית הספר "זיאד ג'אבר" בחברון כוח חמוש של הצבא הישראלי בטענה כי כמה תלמידים זרקו אבנים. הם הקימו מהומה, הבריחו את הילדים ותפסו ילד אחד, רק בן 10, שעל פי טענת החיילים היה מי שזרק את האבנים. על פי הערכות, מאות ילדים נעצרים מדי שנה בשטחים הכבושים. חלקם נלקחים ממיטותיהם בשנתם, חלקם נחטפים על ידי הצבא בדרך לבית הספר או כשהם משחקים ברחובות השכונה. כפרים שלמים ושכונות שלמות מתמודדים בכל יום עם מעצרי הילדים הנרחבים וההשלכות הקשות שלהם על הילדים על המשפחה על הקהילה כולה.

חוק הנוער הישראלי מגן על ילדים ונערים ישראלים במעצר ובחקירה, מגביל את שעות החקירה שלהם, מאפשר להורי הילד להיות נוכחים, מחייב להקצות חוקר שהוכשר לחקירת ילדים, מציע חלופות כליאה ושיקום לנערים צעירים ועוד. החוק הישראלי גם מגדיר את גיל האחריות הפלילית וקובע כי ילד או ילדה מתחת לגיל 12 כלל לא יכולים להיעצר או להיחקר כחשודים, בשום נסיבות.

לפני כעשור, בעקבות שנים של לחצים, הוקם בית המשפט הצבאי לנוער שהיה אמור להגן על זכויות הילדים הפלסטינים ולהחיל עליהם עד כמה שניתן את הגנות החוק הישראלי. אבל כפי שניתן לצפות, זכויות ילדים תחת כיבוש הם הפקר מוחלט. לילדים הנשפטים ונכלאים על ידי כוח צבאי, משטר הרואה בהם אויבים מעצם זהותם, אין הרבה סיכוי לפגוש חמלה וצדק במערכת. זכויות הילדים והילדות מופרות שם מדי יום והם מוצאים את עצמם לבדם בחקירות קשות הנמשכות אל תוך הלילה, עומדים בפני הליכי מעצר, משפט וכליאה ממושכים ואכזריים ללא זכר להקלות וההגנות שלהן זוכים ילדים ישראלים. וכן, פעמים רבות, רבות מדי, ילדות וילדים פלסטינים נלקחים למעצר ללא סמכות ובניגוד לחוק גם כאלה בגילאי 10, 8 ואפילו 5. חשבו רק לרגע על הילד שלכם או של השכנים במצב כזה, נסו רק לרגע להכיל את המשמעות המבהילה והמצלקת של מציאות לא שפויה שכזאת.

צילומסך מתוך הסרטון שצולם בעת מעצר הילד בבית הספר זיאד ג'אבר

ראיתי וטיפלתי במאות מעצרי ילדים בעשור האחרון ועדיין יש משהו בווידאו הזה שפורסם אתמול מבית הספר בחברון שפשוט זוחל לי מתחת לעור. אולי זה משום שהילד רק בן 10 ונראה כבן 7. אולי זה השקט ההמום שבו הילד מתנהל לכל אורך הדרך. לא מוציא מילה, כמעט לא משמיע צליל, כמעט לא מתנגד אבל נאחז במורה שלו באגרוף קפוץ ומבוהל. אולי אלה החיילים הכל כך רבים והכל כך חמושים שפניהם מצולמים כל כך מקרוב. ניתן לראות שהיה להם המון זמן במהלך האירוע לחשוב, להרגיש, להתלבט, ואף אחד מהם לא עוצר, אפילו לא לרגע, ולא מציע לחדול מפעילות ולחשב מסלול מחדש. אף אחד מהחיילים לא מטיל ספק במשימה שעומדת בפניו. אף אחד מהם לא רואה בילד הזה את אחיו הקטן או את הילד שהיה בעצמו עד לא מזמן. כך מתרחשת דה-הומניזציה מוחלטת של הילד הזה ובבת אחת הוא מופקע מילדותו.

אולי זה הצוות החינוכי של בית הספר. כמה אחריות ומסירות הם הפגינו, איך הרחיקו את שאר הילדים כדי להגן עליהם ואיך נאבקו על הילד הזה, לא עזבו אותו לרגע, איך גייסו את כל מה שהיה להם ונלחמו על הילד הזה בשיניים בלי לאבד לרגע את קור הרוח מתוך הבנה שאם יתפרצו על החיילים חדורי המשימה, הסיכוי להציל את הילד ייפגע ואולי גם ילדים אחרים יינזקו. אני מסתכלת עליהם בהשתאות, אני לא הייתי מצליחה לעמוד בזה.

אף אחד מהחיילים לא מטיל ספק במשימה שלפניו. אף אחד מהם לא רואה בילד הזה את אחיו הקטן או את הילד שהיה בעצמו עד לא מכבר

ואולי זו המחשבה על מאות הילדים שיחזרו הבוקר לכיתות של בית הספר הזה, ישבו בשולחנות מסודרים שלא נותר בהם זכר לדרמה של אתמול וכל רעש במסדרון יקפיץ אותם ממקומם בבהלה, כל רגע מישהו מהם יגניב מבט מפוחד לדלת שמאחוריו. בית הספר הזה כבר לא ישוב עוד להיות מה שהיה וגם הילדים הבאים בשעריו לא. אני חושבת על הפחד שיהפוך לכעס, לזעם ושנאה, שנאה שיקח לנו נצח לתקן וכאב שלעולם לא נוכל לפצות עליו. הילד הזה, אחד מני רבים כל כך, רבים יותר ממה שאני יכולה לזכור, כבר שוחרר לביתו, אבל המעצר הזה ילך איתו תמיד ואולי זה גם לא יהיה המעצר האחרון.

אני רוצה לבקש סליחה מילדי פלסטין, אבל זה אפילו לא מתקרב למספיק. אני רוצה לבקש מכולנו שנוודא שכל אישה ואיש בישראל ובעולם כולו יצפו בסרטון הזה, יישירו מבט לילד הזה, לצוות החינוכי הזה ולחיילים של הצבא הישראלי באחד מרגעי השפל הרבים, המבישים והיומיומיים שלהם.

ילד במחסום קלנדיה. "לילדים הנשפטים ונכלאים על ידי כוח צבאי, משטר הרואה בהם אויבים מעצם זהותם, אין הרבה סיכוי לפגוש חמלה וצדק במערכת." צילום: תמר פליישמן
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.