מצוינים ומתנוונים באקדמיה הישראלית

כמה קל לבלבל בין קולוניאליזם למצוינות, זו הלוא מסורת עם היסטוריה של למעלה מחמש מאות שנה. על מבני הכוח האקדמי, מריטוקרטיה מדומיינת ופנטזיות דון קישוט בשיח הביקורתי • דברים שנישאו בכנס ון ליר לכבוד פרסום גיליון 50 של ״תיאוריה וביקורת״
יאלי הששיאלי השש

ד"ר יאלי השש היא היסטוריונית חברתית של א"י-פלסטין ומדינת ישראל במאות ה-19 וה-20, חברת פורום היסטוריוניות במרכז מחקר פמיניסטי אשה לאשה חיפה, ומובילה שותפה למעבדה להיסטוריה שבעל פה באוני' ת"א

כל מי שלמדו קורס מבוא בסוציולוגיה יודעים להגיד כמה מילים על האופן שבו מדעי החברה והרוח בישראל בעשורים הראשונים היו מגויסים אידיאולוגית. היום, נדמה לנו, הנרטיבים הגדולים פורקו ואנחנו כותבים מחקרים כשהתודעה שלנו חופשיה להצטיין. אלא שדווקא נרטיב המצוינות הוא זה שמוביל בשיטתיות לאחידות וצייתנות במחקר. אין זה סוד שהאקדמיה הישראלית אימצה באופן עמוק וכמעט דתי את האתוס הניאו-ליברלי המודד מצוינות באמצעות גרפים כמותניים של פרסומים תוך התעלמות, לעתים רק חלקית ולעתים בוטה וגורפת, מתכנים. דובר כבר רבות על האופן שבו תהליכים אלו חדרו אל לב תהליכי ייצור הידע, עד כי גיוס סגל, הענקת קביעות והעלאות בדרגה כולם משועבדים לא לתרומה הסגולית של הפרסומים אלא לכמותם ולשמות הז'ורנלים המארחים.

במאמר המסכם את שנות פעילותו כעורך כתב העת sociology of education קבע רוב וורן כי הרוב המכריע של המאמרים שנשלחו אליו לשיפוט חסרו חידוש, משמעות, סקרנות מחקרית ומצע אמפירי רחב, ונשלחו לשיפוט בשלב בוסרי של המחקר. התביעה להתמקצעות בדרישות כתבי העת השונים מביאה לעתים קרובות להעדפת צורה על תוכן, ומהירות על פני העמקה. לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה כדי להבין שזו אווירה שמיטיבה עם אישיויות סוציופתיות. מוסד אקדמי בנוי על תהליכי העברת ידע מבעלי ידע לשוחרי ידע ברצף בלתי פוסק. תלמידי מחקר זקוקים למנחים שילמדו אותם את רזי המקצוע על צדדיו התוכניים והצורניים כאחד, אך אם הנחיית תלמידים גוזלת ממני זמן שיכול להיות מוקדש לקידומי שלי, והמערכת אינה מתגמלת בשום צורה את תפקידי ההוראה וההנחיה, אין לי סיבה להקדיש לכך זמן, ותלמידים שאינם מקדמים אותי הופכים להפרעה טורדנית. יש כמובן יוצאים מן הכלל והם אינם מועטים, אך הם בכל זאת מיעוט. העובדה היא שאוניברסיטאות לא מעזות לנסח פרוטוקול להנחיית תלמידות ותלמידי מחקר: מנחים אינם נדרשים לדווח על הזמן שהשקיעו בסטודנטים שלהם, וכל התהליך מומשג כהתנדבותי לחלוטין. במקרים הגרועים, והם רבים, מחקרי הסטודנטים מזינים את הקריירה של המנחים. אמרנו כבר, המערכת מתגמלת התנהגות סוציופתית.

החדשות הטובות הן, שאם יש לך אישיות סוציופתית, אתה יכול להיות אשכנזי, מזרחי או פלסטיני, הומו או נכה או שילוב של הללו. אם אתה מוכשר במידה מספקת כדי להיות חוקר מתחיל, אישיות סוציופתית תתברר ככלי מצוין להתקדמות מטאורית בבתי הגידול האקדמיים של המצוינות העכשווית. החדשות הרעות הן, שאם את מגיעה משוליים חברתיים, אווירה זו קשה לך שבעתיים מאשר לאחרים, המרגישים בעלי בית באקדמיה, והמשקולות על רגלייך רק ילכו ויכבידו ככל שיגדל החוב הכספי והרגשי שאת סוחבת כדי להסתובב עוד שנה במסדרונות המוסד עם סביבת העבודה העוינת שמבזבז את זמנך וגונב את כשרונך.

הממסד האקדמי טוען בזחיחות מרגיזה למריטוקרטיה. אך כל מי שיושבים כאן הערב יודעים היטב שאם אתה חוקר עם משרה תקנית ופרסומים רבים, יש סיכוי, של כמעט מאה אחוז שיותר מאחד מהגורמים הבאים עבדו לטובתך: היה לך גב כלכלי, היה לך מנחה או דמות מקבילה למנחה מתוך המערכת שהייתה מחויבת לקריירה שלך, אתה אשכנזי, הגעת לאקדמיה עם הביטוס שמותאם לה מהבית ו/או מהתיכון בו למדת, גדלת עם Sense of entitlemet. אם את במשרה תקנית ויש לך הרבה פרסומים ואף אחד או רק אחד מהקריטריונים הללו תקפים לגבייך – אני מעריצה אותך לעד, ומקווה שמלחמות ההישרדות שנאלצת לעבור לא חיסלו עבורך את האפשרות להושיט יד לבאות אחרייך. עבור רובנו, המשמעות של העדר אותם תנאים היא שהדרך שלנו לבטא את המצוינות שלנו בריבוי פרסומים נמשכת הרבה יותר שנים ומאפשרת למערכת להפלות אותנו גם על רקע של אייג'יזם. כלומר, שעל הידע היקר והחיוני שאנו מייצרות, לא נקבל תגמול ממשי.

למרות שכולנו יודעים שקומבינציה כזו או אחרת של התנאים המקדימים הללו מכתיבה במידה רבה  את היכולת להשתלב באקדמיה, ידיעה זו לא מחברת את מנהיגי הממסדים האקדמיים לתחושת אובדן בשל העדר נציגות ראויה של אוכלוסיות הרוב בתהליכי ייצור הידע במדעי הרוח והחברה. להיפך, ככל שהקריטריונים הניאו-ליברליים עולים, כך משוכנעים מנהיגי המוסדות הללו, שאיש מהם לא נאלץ לעמוד באותם קריטריונים, שהמוסד שלהם מצוין יותר, ראוי יותר, מריטוקרטי יותר. חשוב לזכור שחלק גדול מן הזוכים במשרה תקנית באקדמיה עוקפים את הדרישות הניאו-ליברליות של ריבוי פרסומים, כיוון שהם מסומנים כהבטחה. אבל אל תטעו. הקריטריונים שקובעים מי נחשב להבטחה מדירים וגזענים לא פחות מאלו שתובעים שורה ארוכה של פרסומים.

חוקרות מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות או נשים שגדלו בעוני הופכות לאינפורמנטיות ומאפשרות למזמיניהם הון סימבולי של רדיקליות מדומה

האקדמיה, אגב, לא מוותרת על הידע שאת יוצרת במסלולים החלופיים, אלו עם המכשולים הגבוהים יותר, שהטופוגרפיה שלהם הופכת את הידע שלך לאחר. אלא שאת הנגישות שלהם לידע שלך הם תובעים בחינם או בפרוטות. לעומת חוסר היכולת של האקדמיה, הציבורית מיינד יו, לחלק את משאביה באופן מעט יותר שוויוני בין הכוחות השונים הנאבקים להשתתף בתהליכי ייצור הידע האקדמי, נציגיה מזמינים בלי בושה את מי שנשללה דרכם אל הביטחון התעסוקתי, השכם והערב, לחלק את הידע שלהם עם אחרים, בתמורה לבמה, חשיפה, הון סימבולי, והבטחה קלושה לאפשרות קלושה עוד יותר להשתלבות. וכך, חוקרות מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות או נשים שגדלו בעוני הופכות לאינפורמנטיות ומאפשרות למזמיניהם הון סימבולי של רדיקליות מדומה. המזמינים מאמינים בתום לב שהם נותנים במה ומאפשרים השמעת קול.

אני מסבירה כאן בסבלנות היום, שמה שאתם מייצרים זה אתר קולוניאלי נוסף.

לכאורה, התקווה להיחלץ מהמבנה הקרתני נמצאת במכון כמו ון ליר, שמקדם ומייצר שיח ביקורתי ומבקש להציע לחברה הישראלית ולעולם המשגות חדשות ודרכים נוספות לראות את המציאות הגלובלית והמקומית. אלא שדלות הכוח הפוליטי של השיח הביקורתי שדובר בה רבות היום היא פועל יוצא של הפיכתו למבנה כוח אקדמי נוסף, זהה לכל מבנה כוח אקדמי קיים. ומכון ון ליר הוא דוגמא מצוינת לכך. כמוסד, הוא שבוי עוד יותר מאחרים בשיח המצוינות, גם אם המשמעות שלו היא מותה של הביקורת או של אפשרותה לתרום לחברה מעט יותר מאשר התנצחות גברית ולא מעט ילדותית עם אופנות תיאורטיות מתחלפות.

המצוינות שדורש, למשל, ון ליר כתנאי להעסקה, היא מצוינות שנתמכת בקריטריונים אובייקטיביים לכאורה של פרסומים בבמות בינלאומיות נחשבות, ונלווית, כך רצוי, בדיפלומה מ-Ivy League יוניברסיטי. האם נוכל באותו אופן אובייקטיבי לבחון את גזענותו של המוסד? או כל מוסד אקדמי אחר? הקריטריון האובייקטיבי לגזענות הוא אופן חלוקת המשאבים המוסדיים שיש לארגון. כמה ממשאבים אלו בדמות משרות מחקר מגיעים לנשים שאינן אשכנזיות ממעמד בינוני? בחנו את עצמכם על פי קריטריון זה. האם אתם גזענים? אחסוך לכם את הבדיקה. עשיתי אותה בעצמי. התשובה היא כן. ולמרות שתיאורטיקנים שונים היו רוצים לטעון זאת, הרשו לי לתקן – גברים מזרחים, פלסטינים, הומואים או דתיים – אינם נשים. הגזענות הליברלית המשולבת בסקסיזם, מצליחה לדמיין מגוון כלשהו בתוך העולם הגברי, אבל מגוון חלקי בגזרה הגברית, אינו מכסה על הצורך במגוון בגזרה הנשית ולא יכול לבוא במקומה. וכך, כאשר משתתפי קבוצות מחקר אינם מתוגמלים אך הם מגוונים ומגוונות, בעוד שבין נושאי משרות המחקר אין נשים מקבוצות לא אשכנזיות ובוודאי ובוודאי שאין כלל סגל מחקרי שאינו מגיע מרקע של מעמד בינוני, פרקטיקה זו הופכת את ון ליר לעוד אתר קולוניאלי, השואב את הילתו הרדיקלית מן המגוון הלא מתוגמל, ומקפיד לשמור את התגמול לקבוצת השווים המיוחסת. לזכותו של ון ליר אומר: קל לבלבל בין קולוניאליזם למצוינות. זו הלא מסורת עם היסטוריה של למעלה מחמש מאות שנה. מבעד למסורת כוחנית זו, קשה להקשיב לקולה של מסורת אחרת ממנה דבריי שואבים – מסורת ההתנגדות.

שדות הקרב של התיאוריה

האקדמיה הישראלית, קל לנבא, תהיה האחרונה להצטרף לגל המחאות של מוסדות אקדמיים כנגד הניאו-ליברליזציה של האקדמיה – גל שהחל לתפוס תאוצה בשנים האחרונות, כשאוניברסיטאות החליטו להפסיק להיכנע לגרפים ולהתחיל להתייחס לתוכן הממשי של המחקר שמייצרים המועמדים למשרה או לקידום במוסדותיהם. לא מעט בשל הכשלים החמורים שהתפתחו בשיח הביקורתי.

כשאנחנו עוסקות למשל בתחומי ידע הנוגעים לחיים ולהיסטוריה של נשים מזרחיות. אחת המגבלות הקשות על התפתחותה של היסטוריה חברתית של נשים מזרחיות היא דווקא השיח הביקורתי ובשילובו עם הגדרת מצוינות במונחים חד ממדיים. לעתים קרובות מדי הניתוח קודם לממצאים האמפיריים, כי בעולם שבו עלי להצטיין באמצעות פרסומים מהירים שמתאפשרים רק אם נשענתי על תיאוריה ולו באופן חלקי, עוד לפני שמרואיינת מזרחית הגתה את המילה הראשונה בראיון כבר ידעת שכל מה שהיא תאמר יחתור תחת הסדר הקיים ויערער על ההבניות הבינריות של ההגמוניה. איך נשחרר את ההיסטוריה החברתית שלנו, של הנשים המזרחיות שאינן בעלות ייחוס לא רק מהמבט הלבן ההגמוני, אלא גם מהמבט הפסאודו רדיקלי המבקש להצטיין? והרי רוב הדרכים הטובות לעשות זאת, אם לא כולן, אינן מתוגמלות באקדמיה.

איך נשחרר את ההיסטוריה החברתית שלנו, של הנשים המזרחיות שאינן בעלות ייחוס לא רק מהמבט הלבן ההגמוני, אלא גם מהמבט הפסאודו רדיקלי המבקש להצטיין?

אם השיח הביקורתי אפשר במידה מסוימת את הכוח לתבוע התעלמות מהמבט הלבן, הרי שעתה, העבודה שיש לעשות היא להקשיב לקולות שעולים כשהמבט הלבן מושעה. אלא שכדי לעשות את זה באמת, עלינו להשעות את המבט המריטוקרטי המדומיין הדורש שנלביש במהירות תיאוריה אופנתית על ההקשבה הזאת. כדי לעשות זאת באמת אנחנו נדרשות לקחת את הזמן, ולא לנסות להדביק את הקצב של הגברים המתנצחים באומץ דון קישוטי בשדות הקרב של התיאוריה, כיוון שבקרב הזה הם הם מרכז הדיון ואילו עבודתנו היום היא למקד את ההקשבה בשדה ולא בחוקרת.

ב-2007 ערך בשארה דומאני סדנה בירושלים המזרחית לפלסטינים העוסקים בהיסטוריה פלסטינית, וביקש מהם להגיע למפגש הראשון עם סיפור החיים של הסבא או הסבתא שלהם. הוא שאל אותם מספר שאלות, בין היתר – מה המשמעות של בחינת סיפורי החיים הללו בהקשר של תביעות פוליטיות? סיפורי החיים הללו מציגים מציאות פלסטינית לא נקייה או מסודרת, מציאות מגוונת ורבת סתירות. האם הדבר מכביד על התביעות הפוליטיות? למשל – אם מדברים על הפלסטינים כעם ילידי, היסטוריה חברתית תיגע מיד במגוון האתני של תושבי האימפריה העות'מאנית, ולכן גם של האזור.

ההיסטוריה החברתית שמציע דומאני היא היסטוריה פוסט לאומית, וכשמדובר בפלסטינים זה מורכב עוד יותר מכיוון שמדובר בעם שעדיין אינו אוחז בזכויותיו הלאומיות. בהשלכה, ניתן לשאול, איזו אפשרות יש לעשות היסטוריה חברתית כמעט פוסט-פוסט קולוניאלית, של נשים מזרחיות, כאשר מזרחים עדיין סובלים מהדרה וגזענות? התשובה, נדמה לי, נוגעת באפשרות שליהי יונה (בהרצאתה באותו הכנס במכון ון ליר, העורכות) החלה לגעת בה, לא רק לבקר ולפרק את השיח ההומניסטי ושיח זכויות האדם, אלא באפשרות הקריטית עבורנו כנשים בכלל וכנשים מקבוצות דיכוי בפרט, לבצע דה-קולוניזציה וריקליימינג לשיחים הללו. עבודה זו נחוצה לאקדמיה ולשיח הביקורתי כמו גשם במדבר. אנחנו נחוצות לאקדמיה ולשיח הביקורתי כמו גשם במדבר. עד שהמוסד הציבורי הזה, שמפזר את משאבינו לקבוצת השווים הפריבילגית שלו יבין זאת, אני מקווה שנשכיל לרכוש עצמאות מחקרית של ממש מחוץ לכתליו.

וולטר פלפס הול ותלמידיו בפרינסטון. "אנחנו נחוצות לאקדמיה ולשיח הביקורתי כמו גשם במדבר"

ואכן, עצמאות מוסרית ומחקרית, נעדרת מהאקדמיה הישראלית כמוסד. ממש לאחרונה התבשרנו שבלב ליבה של האוניברסיטה הוותיקה בארץ מוקם קסרקטין צבאי כאילו להגשים באופן פיזי את מצבה הרוחני העגום הנגוע בצייתנות שגיבש תהליך הקידום האקדמי, במיוחד בישראל.

ניקח, למשל, את מוסד הקביעות באקדמיה. כל תכליתו של מוסד זה היא להעניק לאנשי הרוח חופש אקדמי באמצעות ביטחון תעסוקתי. לכאורה, החופש האקדמי שמעניק הביטחון הנדיר הזה היה צריך להפוך את מדעי הרוח והחברה באקדמיה לאתר תוסס וערני שבו, בין היתר, תהליכי ייצור הידע נבחנים בעיניים חדשות, חדשות לבקרים. שבו השאלה – כיצד זה שרוב חוקרי המזרחים, הערבים, האתיופים או העוני באקדמיה הישראלית הם יהודים אשכנזים מן המעמד הבינוני – תקבל תשובות באמצעות ועדות מיוחדות שינקטו צעדים אקטיביים לשינוי מצב אנומלי זה וישקיעו משאבים חומריים ורוחניים מתוך הבנה שידע שמיוצר על ידי קבוצה הומוגנית הוא ידע חסר ולקוי. במקום זאת, אנו עדים למוסד הולך ומתנוון שבו אימת הרקטור מחלחלת מלמעלה אל לבבות האנשים המקפידים לא להרגיז אף אחד בקומות שמעליהם.

מרגע ההעסקה ועד לקבלת הקביעות, המערכת מוודאה שתקבל את חירותך למרוד כשאתה כבר מחובר להבנה עמוקה של כוחה הסמכותי

אבל אולי אין להתפלא על כך. מרגע ההעסקה ועד לקבלת הקביעות, המערכת מוודאה שתקבל את חירותך למרוד כשאתה כבר מחובר להבנה עמוקה של כוחה הסמכותי. בשלב הזה אתה מתחיל להמשיג מושגים כמו אומץ או חדשנות באופנים שלא מאיימים בשום צורה על המערכת ובמיוחד לא על אלו שבאופן ישיר אחראים על קידומך. האומץ הזה מוקדש לסוגיות שיעניקו לך הון סימבולי ולא יסכנו בשום צורה את מעמדך. כל עיכוב של דקה בקידום שלך יומשג כמחיר הכבד שאתה משלם על האומץ שלך.

זאת, בשעה שצעירים וצעירות נורים למוות בצעדות השיבה בידי צלפים, אשה מבלה חודשים בכלא הישראלי בגלל שיר בפייסבוק ואנשים נאבקים על קורת גג נגד טייקונים. לאורך הקריירה שלך, ולמרות השכר, היוקרה והביטחון הקיומי המוחלט, אתה תאמין בכל לב שאתה נרדף, שולי, חסר כוח, אמיץ ובודד. קצת כמו ראש הממשלה שלנו. וכך, בוועדות החיפוש ישבו גם החוקרים הרדיקלים בעיני עצמם וייאנחו שהם מעוניינים במגוון אתני, לאומי, מיני, דתי, אבל אין מה לעשות, רק המצוינות לנגד עיניהם. אותה מצוינות שהם עצמם מבינים שמשטיחה את עבודתם שלהם.

התוצאה המבורכת של תהליכים אלו היא שיותר ויותר גופים עצמאיים פועלים היום מחוץ לאקדמיה כמכוני מחקר עצמאיים – כמו מדה אל כרמל ומרכז מחקר פמיניסטי אשה לאשה בחיפה, אלו מצביעים ברגליים ומעידים על אכזבתם העמוקה מתפיסת האקדמיה כאתר לייצור ידע משוחרר מקולוניאליזם. מגמה זו הולכת ומתעמקת ככל שהניאו-ליברליזם מהדק שורות בין היהודים האשכנזים שיבקשו להסתופף בביטחון התעסוקתי שמעניקה המשרה האקדמית ויתקשו לחלק אותו עם אחרים. סופו של השיח הביקורתי למות במצוינותו באקדמיה, ולהתעורר לחיים רק מחוצה לה. אולי שם, גם יתברר כוחו הפוליטי.

דברים שנשאתי בכנס ון ליר לכבוד פרסום גיליון 50 של כתב העת ״תיאוריה וביקורת״ ב-24 במרץ. בגירסא כזו או אחרת הם מתאימים למרבית אם לא לכל המוסדות האקדמיים בארץ. אני מבקשת להודות לעורך היוצא של ״תיאוריה וביקורת״, איתן בר יוסף, שבעבודתו כעורך הדגים כיצד למרות המבניות הקולוניאלית של האקדמיה, ניתן לפעול בה אחרת.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי חזזית

    סליחה על חוסר הנימוס, אבל האם לא יתכן שבנוסף להיותכםן מזרחיםות, אתםן פשוט גם אקדמאיותים בינוניותים?

    יעני כי עשיתי יאלי השאש בגוגל סקולר ולא מצאתי שם מציאות גדולות מ-10 פלוס שנות קריירה.

  2. אסף ב

    תודה!
    מאמר מקומם, מכעיס, מדהים בכנות וישירות.
    יש לך מעריצות ומעריצים – לפחות מתוך אלו שיושבות ויושבים על הגבולות האלה, של בין אקדמיה מנותקת לעולם מתחרבן ומקצין… אנחנו מקשיבות ומקשיבים ובע"ה גם מורדות-מורדים ומשנות-משנים, על אף ולמרות הדחף לציית ולהיכנע.
    נתפלל שנמשיך יחד לתת בראש, בעצמה ההולכת וגוברת שאת מציעה בכתיבה, בדיבור, בעשייה. שאפו.

  3. בן אטיאס

    תודה. פשוט תודה. מילים שנותנות כוח

  4. עידו

    כמובן שזאת תמונה חלקית מאוד של המצב: הדברים אולי נכונים במדעי הדשא אבל במדעים אדם צריך להוכיח את עצמו על פי מה שהוא שווה ומה לעשות פה יש רוב אדיר לאשכנזים. תתמודדי.

  5. איש חופשי

    נמאס עם הבכיינות הריקה.
    ניקח שתי דוגמאות:
    אשכנזי בן לאב מכה ומצמית, משכבה סוציואקונומית נמוכה ועם אמא מזניחה.
    מזרחית בת לאב מקדם ומורה, משכבה סוציואקונומית גבוהה, ועם אמא מטפחת.

    למי נתוני פתיחה טובים יותר ? מי יפיק את המיטב מיכולתו האינטלקטואלית ומי יהיה עסוק עד צוואר במאבקי שרידה ועם אישיות שברירית ופגועה ?

    בנוסף לכל הצרות המבניות של אותו אדם, הוא גם סובל מאפליה מקפחת, ואם חס וחלילה הוא יצליח במשהו מיד תופיע מי שתנסה לקדם את עצמה ע"י נישולו.

    אנשים לא מקבלים נקודת פתיחה שווה, אנשים אכן מופלים, אבל הדבר נעשה להרבה כיוונים וכל מקרה הוא יחודי ואין להשליך באופן גורף על קבוצות של אנשים כיוון שזו מהות האפליה.