התנתקו

רשתות חברתיות מהוות איום מוחשי על השמאל: הן מושכות אנשים בעלי זיקה טבעית לפוליטיקה סוציאליסטית, ואז בולעות אותם לתוך הנרקיסיזם חסר המחשבה של הצהרות פסבדו-פוליטיות
בנג'מין י. פונג

Banner-wide-HaOkets-02

יותר ויותר קולות דורשים פיקוח הדוק יותר על רשתות חברתיות ומזהירים מהנזק שנגרם לדמוקרטיה עקב תאוות הבצע וכוחן הבלתי מוגבל של חברות כמו פייסבוק וטוויטר. דיונים על הלאמה או השתלטות דמוקרטית של צרכני הרשתות על האלגוריתמים שמנהלים את חייהם כבר אינם רק נחלתם של האקריות רדיקליות, וכך אפילו הסנאטורית אליזבת׳ וורן, שמתמודדת בפריימריז למפלגה הדמוקרטית בארה״ב, הציעה לאחרונה לפרק את כוחן המונופוליסטי של חברות מעמק הסיליקון. האם ישנה דרך לנצל לטובה את כוחן של רשתות חברתיות? האם האופי הממכר שלהן, האינטראקציות המנוכרות שהן יוצרות והשפעתן לרעה על השיח הציבורי ייעלמו בעזרת פיקוח או הלאמה? ואולי פשוט עדיף לנו למחוק את הפרופיל ולצאת לחופשי? 

הפנטזיה על רשתות חברתיות ככלי פלא לחיבור בין אנשים מנוגדת לחלוטין למציאות, שבה הן בורות שופכין של מתקפות אישיות ומרמור פרנואידי. מפתה לייחס את הפער העצום הזה לקפיטליזם חסר פיקוח: לפייסבוק ולטוויטר כמעט אין תחרות והן מרגישות נוח לעשות הכל, החל בניצול נתוני משתמשים וכלה בהענקת במה להסתה, כל עוד זה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של שורת הרווח שלהם. אולי אם נוציא את הרשתות החברתיות מידיים פרטיות, נוכל סוף סוף להבין את הפנטזיה שמתחזקת אותן.

זה הרעיון המלהיב בבסיס המאמר שפרסם אוון מאלמגרן בספטמבר האחרון, תחת הכותרת "רשתות מחוברתות", שמתאר כיצד ניתן לרסן את ההשתוללות של ענקיות הפלטפורמות הדיגיטליות. במקום לייצר מחדש תחרות באופן מלאכותי באמצעות קמפיין הגבלים עסקיים, או להסדיר את השירותים הללו בתור שירותים ציבוריים (ואפילו להלאים אותם), מאלמגרן טוען שעלינו להסתכל על "הרשתות החברתיות כנחלת הכלל" ולמסור "את השליטה הקולקטיבית בפלטפורמות הדיגיטליות לאנשים שאותם הן מחברות". לשיטתו, המדינה אינה צריכה לפעול בתור "אפוטרופוסית אחרונה" של מאגרי המידע הקולקטיביים אלא, לאור האופי הבינלאומי של התאגידים הללו, בתור מתווכת במעבר לקואופרטיבים של משתמשים.

מעניינת ככל שתהיה המחשבה על הדרכים השונות שבהן ניתן לחברת את המונופולים של הפלטפורמות, מאלמגרן מותיר ללא מענה את השאלה הבסיסית: האם שווה להציל את הרשתות החברתיות?

בחברה סוציאליסטית, היינו משתמשים בידע המדעי והטכני שהושג במסגרת הקפיטליזם כדי להמשיך לייצר בערך באותן רמות אך ללא הניכוס הפרטי של הייצור הזה או ההרס של כדור הארץ. במקרים מסוימים, פירוש הדבר יהיה שינוי כיוון של תעשיה קיימת והפיכתה לחברתית יותר – בנקאות, למשל – אבל במקרים אחרים כנראה שיהיה צורך בביטולה המוחלט או לפחות בקיצוץ דרסטי. קשה לדמיין, לדוגמה, שתעשיית הרכב תהיה אפילו שבריר מגודלה הנוכחי תחת מדיניות סוציאליסטית. אין ספק שננצל את כוח התחבורה כדי שאנשים יגיעו ממקום למקום, אך זה יהיה כרוך בפעולות כמו הרחבה ושיפור של מערכת הרכבות ולא אספקה של "מכוניות לכולם".

במקרה של מכוניות, אנחנו מסוגלים לזהות מניפולציה אידיאולוגית ופרקטית של התודעה הציבורית: תעשיית הרכב לא רק שכנעה אנשים שמכוניות מייצגות את חופש התנועה, אלא גם פעלה רבות למניעת ההתפתחות של התחבורה הציבורית הקיימת ולהשמצתה. ייתכן שאנחנו אכן זקוקים למכוניות בחברה קפיטליסטית, אך לא נזדקק למספר כה רב מהן בחברה שתעוצב למען אנשים וקיימות ולא למען רווח.

אם לכולנו היו משרות בנות עשר שעות עבודה בשבוע, וכתוצאה מכך יותר פנאי לעיסוקים שבחרנו לעצמנו, האם היינו מבזבזים זמן כה רב בהתבוננות במסכים?

ייתכן שהמקרה של הרשתות החברתיות דומה. תחת הקפיטליזם, שבמסגרתו אנשים מבלים את רוב חייהם בעבודות שהם לא אוהבים וחסרות להם הזדמנויות למפגשים חברתיים בלתי מובנים, רק הגיוני שהם יבזבזו חלק ניכר מ"הזמן החופשי" שלהם בבולמוסים קצרים של אינטראקציה "חברתית" מוסדרת. מאלמגרן בהחלט צודק בטענה שהעברת הפלטפורמות הדיגיטליות לשליטה דמוקרטית ככל הנראה תוביל לכך שהן יעוצבו בצורה פחות מממכרת ומניפולטיבית. אבל אם לכולנו היו משרות בנות עשר שעות עבודה בשבוע, וכתוצאה מכך יותר פנאי לעיסוקים משמעותיים שבחרנו לעצמנו, האם היינו מבזבזים זמן כה רב בהתבוננות במסכים?

רגעים של יותר, חיים של פחות

השאלה שעולה פה היא אם ההשפעות השליליות של קפיטליזם הפלטפורמות על חיינו ייחודיות לקפיטליזם, שאז הפלטפורמות הללו יהיו מוצרים חברתיים לגיטימיים אם רק ישוחררו מטלפיו של השוק; או שמא הפלטפורמות הללו, כמו מכוניות פרטיות, קשורות באופן כה הדוק לנורמות ההרסניות של החברה הקפיטליסטית שהן ככל הנראה ייעלמו או שחשיבותן תרד מאוד תחת הסוציאליזם.

כדי לענות על השאלה הזאת, נפתח בעובדה מדהימה: התנהגות רעה מתרחשת באינטרנט. היא מתרחשת גם בחיים האמיתיים, כמובן, אבל יש איכות מיוחדת לנבזות שמופגנת ברשתות החברתיות שייחודית לזירה הזאת. מצד אחד, היא חסרת מחשבה, ובמקרה של טוויטר זה עולה בקנה אחד עם מגבלת התווים. אבל היא מדגימה גם ניגודי אופי פסיכופתיים: אובססיה כלפי התפיסה העצמית של אחרים, בשילוב עם העדר מטריד של אמפתיה כלפי רבים מאותם אחרים שמהם האדם מבקש, במפורש או במובלע, אישור.

צילום: Global Panorama, cc by-sa

בעיני חוקרים רבים, ההתנהגות הזאת לא רק מבוטאת אלא מעוצבת באופן אקטיבי על ידי המדיה החברתית. במסגרת מטא-אנליזה של 72 מחקרים, הפסיכולוגית שרה קונרת' והצוות שלה גילו כי רמות האמפתיה בקרב סטודנטים בקולג' נמוכות כיום ב-40% מכפי שהיו לפני 20 שנה – שינוי שאותו הם מייחסים, בין השאר, ל"נוכחות הגוברת" של "השימוש במדיה בחיי היומיום": "כאשר זמן כה רב מנוצל לאינטראקציה עם אחרים ברשת במקום במציאות, בהחלט עשויה להיות לכך השפעה על דינמיקות בין-אישיות כמו אמפתיה".

ההסבר הזה מאושש על ידי מחקר שפורסם בכתב העת "Cyberpsychology" ב-2013, שהעלה כי מעט מאוד קשר אנושי נוצר בהודעות טקסט ובהתכתבויות ברשת, למרות ניסיונות להפוך את השיחה ל"חמימה יותר" באמצעות אותיות גדולות, צחוק מוקלד, אמוטיקונים וכן הלאה. בדומה לכך, חוקר החינוך רוי פי והפסיכולוג הקליני קליפורד נאס מאוניברסיטת סטנפורד מצאו כי "רווחה חברתית שלילית" בקרב בנות 12-8 היתה קשורה לרמות גבוהות של שימוש במדיה (משחקי וידאו, האזנה למוזיקה, קריאה והכנת שיעורי בית, אימיילים, הודעות טקסט ושיחות טלפון).

מחקרים רבים אישרו גם את הטענה שהרשתות החברתיות מחזקות תחושה גוברת של בידוד חברתי. כבר ב-1998 תיארה קבוצה באוניברסיטת קרנגי מלון את "פרדוקס האינטרנט", לפיו יותר חיבור לרשת מוביל דווקא לבדידות מוגברת. בעיה זו רק התעצמה בעידן פייסבוק וטוויטר, על אף שחוקרים ופרשנים נזהרים מפני הטענה שהפלטפורמות הללו גורמות לבדידות: זה לא שפייסבוק מייצרת אטומיזציה, כמו שהיא משלימה היטב את הבדידות הגוברת ומחזקת אותה. העובדה המדאיגה ביותר היא שההסתגלות לקשר דיגיטלי במקום קשר אנושי יוצרת לולאת משוב שלילי: ככל שמתרגלים יותר לאינטראקציה אנושית רחוקה ונשלטת, כך שיחות אנושיות ממשיות מתחילות להיראות תובעניות וספונטניות באופן מעיק ולפיכך משהו שמוטב להימנע ממנו. לפי הסוציולוגית שרי טרקל, "אנשים אמיתיים, על פעולותיהם הבלתי צפויות, יכולים להיות קשים להתמודדות אחרי שהעברת זמן מה בסימולציה".

ככל שמתרגלים יותר לאינטראקציה אנושית רחוקה ונשלטת, כך שיחות אנושיות ממשיות מתחילות להיראות תובעניות וספונטניות באופן מעיק ולפיכך משהו שמוטב להימנע ממנו

מתוך תחושת הבדידות, משתמשי פייסבוק באופן טבעי מחפשים כל סוג של אישור שיוכלו להשיג. מחקר אוסטרלי מ-2011 בוטה מאוד בהקשר הזה: "משתמשי פייסבוק מראים רמות גבוהות יותר של נרקיסיזם, אקסהביציוניזם ומנהיגות מאשר אלה שאינם משתמשים בפייסבוק. למעשה, ניתן לטעון כי פייסבוק מספקת באופן ספציפי את הצורך של הפרט הנרקיסיסטי לעסוק בקידום עצמי ובהתנהגות שטחית".

באופן פרדוקסלי, ההתנהגות המתבודדת שמועצמת על ידי הרשתות החברתיות אינה מגיעה יחד עם זמן רב יותר שבו אפשר פשוט להיות לבד: הרשתות החברתיות עוזרות להבטיח שלא יינתן לנו הרבה זמן לשהות עם מחשבותינו תוך התבוננות עצמית ממושכת. כתוצאה מכך אנחנו לא נדרשים להתמודד עם שעמום, שידוע בתור כלי חיוני להתפתחות. גם את הבעיה הזאת מנסחת טרקל בבהירות: "בלי התבודדות, בימים ולילות של חיבור תמידי, אנחנו עשויים לחוות 'רגעים של יותר' אבל חיים של פחות".

לאור כל זאת, טענתו של מאלמגרן לפיה "משתמשי הפלטפורמות עצמם מייצגים את היישות הפוליטית האידיאלית למודל דמוקרטי של ממשל" נראית משונה. כיצד יכולים אנשים, שהורגלו על ידי הפלטפורמות עצמן להיעדר התבוננות עצמית, אמפתיה ותקשורת אנושית ממשית, לייצג "יישות פוליטית אידיאלית למודל דמוקרטי של ממשל"? ממשל דמוקרטי מצריך מוסדות שמרגילים אנשים לדיון וקבלת החלטות באופן דמוקרטי, תהליך שדורש את אותן "שיחות קשות" על נושאים טעונים שפעילת האיגודים המקצועיים ג'יין מקאלבי מעודדת. האם טוויטר באמת מתאימה לתיאור הזה?

גם הצורך וגם סיפוקו

באחרונה נפוץ מונח לשימוש מופרז באינטרנט, שבו משתמשות הענקיות הדיגיטלות כבר מזמן כדי לתאר את היעד שלהן: התמכרות התנהגותית. התמכרות התנהגותית דומה מאוד להתמכרות לסמים. לפי הפסיכולוג החברתי אדם אלטר, "שתיהן מפעילות את אותם אזורים במוח, והן מוזנות על ידי אותם צרכים בסיסיים: מעורבות חברתית ותמיכה חברתית, גירוי נפשי ותחושה של יעילות". אבל התמכרות התנהגותית לא נושאת איתה את אותה סטיגמה של התמכרות לסמים. וכאן טמונה הסכנה: יש לנו קטגוריה של הדרה חברתית לאנשים כמו מכורים להרואין, ולא ניתן אפילו לדמיין שכולנו נשתתף במידה מסוימת בפעילות מודרת מבחינה חברתית.

לחברות הטכנולוגיה אין חסמים כאלה. הן מעצבות במכוון את המוצרים שלהם כך שיעוררו אובססיה והתמכרות. כמו בכל הדברים הניאו-ליברליים, אנחנו נקראים לקחת אחריות על ההרגלים של עצמנו. אבל לפי טריסטן האריס, "אתיקן העיצוב" שערק מעמק הסיליקון, "זאת התעלמות מהעובדה שיש אלף אנשים מהצד השני של המסך שתפקידם לרסק כל אחריות שאהיה מסוגל להפגין".

ייתכן שהעדות הברורה ביותר לסכנות הממכרות של הפלטפורמות האלה היא העובדה שהעשירים לא מאפשרים לילדיהם להשתמש בהן. גורואים טכנולוגיים מסטיב ג'ובס ועד כריס אנדרסון הטילו מגבלות נוקשות על זמן השימוש של הילדים שלהם באינטרנט; ובעוד בתי ספר ציבוריים מוצפים באייפדים ליצירת סביבות "למידה משולבת" – הפתרון הטכנולוגי למחסור במורים – מהנדסי עמק הסיליקון מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אנתרופוסופיים פרטיים ונטולי מכשירים. כפי שמסביר אלטר, "האנשים שמייצרים את מוצרי הטכנולוגיה" פועלים לפי "הכלל הראשון של סחר בסמים: לעולם אל תתמסטל מהחומר שאתה מוכר".

היעדר האמפתיה והמחסור בהתבוננות עצמית ובפעילות חברתית ממשית, שאופייניים למשתמשים כבדים במדיה חברתית, יכולים אפוא להיות מובנים בתור סימפטומים של התמכרות, מחלה שהעשירים מיודעים ומבוססים מספיק כדי לחסן מפניה את ילדיהם, אבל לא אכפת להם להדביק בה את כל השאר. צריך לצרף לעמדה הזאת נקודת מבט חברתית. כי מעבר לעובדה שהן מייצרות ומעצימות את המחסור בחיבור ובאנושיות, הרשתות החברתיות, כמו סמים, מבטיחות לתקן את המחסור בחיבור ובאנושיות שאופייני לחברה הקפיטליסטית.

בעוד בתי ספר ציבוריים מוצפים באייפדים – הפתרון הטכנולוגי למחסור במורים – מהנדסי עמק הסיליקון מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר אנתרופוסופיים פרטיים ונטולי מכשירים

כפי שמסביר הסוציולוג הכלכלי וולפגנג שטרק בספרו "כיצד ייגמר הקפיטליזם", "בהעדר מוסדות קולקטיביים, מבנים חברתיים צריכים להיבנות בנפרד מלמטה למעלה… החיים החברתיים מורכבים מיחידים שבונים רשתות של קשרים פרטיים סביב עצמם, כמיטב יכולתם בהתאם לאמצעים העומדים לרשותם. בניית קשרים ממוקדי-אדם יוצרת מבנים חברתיים רוחביים שהם רצוניים ובעלי תוקף חוזי, מה שהופך אותם לגמישים אך מתכלים, ולכן הם דורשים 'נטוורקינג' מתמיד כדי לתחזק אותם ולהתאימם לנסיבות המשתנות. אמצעי אידיאלי לכך הוא 'הרשתות החברתיות החדשות', שמייצרות מבנים חברתיים ליחידים ומחליפות קשרים חברתיים מחייבים ברצוניים וקהילות של אזרחים ברשתות של משתמשים".

צילום: cc by-Majento

הרעות החולות של המדיה החברתית אינן רק בעיות, אם כן, אלא הן גם "פתרונות" לבעיות חברתיות תקופתיות ורחבות בהרבה. בהיעדר תוכניות חברתיות אוניברסליות וקשרים קהילתיים מסורתיים, "החיים החברתיים בעידן של אנטרופיה הם בהכרח אינדיבידואליסטיים", והרשתות החברתיות הן המבנה המושלם להכלת נטייה אנטי-סוציאלית זו. הן מקלות על הניכור ועל חוסר האנושיות של החיים בחברה קפיטליסטית, ובה בעת גם תורמות לניכור ולחוסר אנושיות. כמו גירוד, הן מספקות מעין הקלה שבסופו של דבר רק מחמירה את הבעיה.

איום מוחשי

לא קשה לשכנע אנשים במגוון ההשפעות השליליות של השימוש ברשתות החברתיות, אבל לעתים קרובות הם מבטלים אותן בתור תוצרי לוואי מצערים של טרנד שהוא, בסך הכל, חיובי. "ברור, אנשים עושים דברים מטופשים בטוויטר, ונכון, אולי אנחנו מבלים יותר מדי זמן בשיחות באמצעות הודעות פרטיות במקום בפגישות פנים אל פנים. אבל הרשתות החברתיות עוזרות לנו להיות מיודעים ומחוברים בצורות חדשניות". אפילו המבקרים התקיפים ביותר של הפלטפורמות הקיימות נזהרים מפני גינויים של ממש: "יש דברים טובים ברשתות החברתיות, כמובן".

ואולם, אם נתייחס ברצינות לטענות של המחקרים שהוזכרו לעיל, אין זה מספיק לומר שלרשתות החברתיות יש "חסרונות". התמונה הכללית המצטיירת כאן היא של משבר בריאות הנפש – שאם הפלטפורמות עצמן אינן גורמות לו, הן לכל הפחות מגבירות אותו.

לפי מאלמגרן, "דיכאון, חרדה, הפצת שנאה, פחד ותיאוריות קונספירציה בדויות הם כולם תוצאות מתקבלות על הדעת [מבחינת המונופולים של הפלטפורמות], כל עוד הם באים לידי ביטוי, במודע או לא, בשירותה של הצמיחה הכלכלית". הגם שאין ספק בנכונות הדברים, מאלמגרן רואה את העובדה הזו כהוכחה לכך שהדרך לטיפול בבעיות שהוא מונה היא שחרור הפלטפורמות ממניעי רווח והכנסתן למרחב השליטה הדמוקרטית.

אין זה מספיק לומר שלרשתות החברתיות יש "חסרונות". התמונה הכללית המצטיירת כאן היא של משבר בריאות הנפש – שאם הפלטפורמות עצמן אינן גורמות לו, הן לכל הפחות מגבירות אותו

המסקנה ההפוכה שלי כפולה: ראשית, שההיצמדות למסכים כדי לנהל אינטראקציה "חברתית" מוסדרת היא בפני עצמה תופעה מדאיגה, בלי קשר לשאלה אם היא למטרת רווח או לא. שנית, שהתופעה הזאת היא התגלמות ישירה של הניכור שאנחנו חווים תחת הקפיטליזם. במילים אחרות, עשיית רווח אינה הדרך היחידה שבה הרשתות החברתיות משרתות את הקפיטליזם.

מבחינת השמאל, אם כן, הרשתות החברתיות מהוות איום מוחשי: הן מושכות אנשים בעלי זיקה טבעית לפוליטיקה סוציאליסטית, ואז בולעות אותם לתוך הנרקיסיזם חסר המחשבה של הצהרות פסבדו-פוליטיות, שם הם נקלעים לתוך לולאת משוב שלילי שמרחיקה אותם מהמציאות של מגע אנושי יומיומי.

טוויטר אינה סתם אמצעי לביטוי "הפתולוגיות הנפשיות" של מה שמארק פישר היטיב לתאר בתור "טירת הערפדים". זוהי טירת הערפדים עצמה, שמבצעת את עבודת הקפיטליזם בכך שהיא מפרידה אנשים ומרחיקה אותם מסוגי השיחות הנדרשות לצורך מעורבות פוליטית אמיתית. ככל שנקדים להבין זאת לגבי הרשתות החברתיות, כך נוכל לגשת מהר יותר למלאכת פירוקן.

המאמר פורסם במקור במגזין "Jacobin". הכותב הוא חוקר תרבות מאוניברסיטת אריזונה

המדור מסביב לעולם עם רוזה ביוזמת קרן רוזה לוקסמבורג בישראל ובשיתוף אתר העוקץ מציע דיון וחשיפה לסוגיות עכשוויות המעסיקות תנועות שמאל ברחבי העולם. מטרת המדור היא להנגיש דיונים גלובליים לערבית ועברית, ולהעשיר את השיח השמאלי המקומי. הצעות לתרגום מאמרים, הערות והארות ניתן להפנות לדוא"ל: einat.podjarny@rosalux.org

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.