מעבר לציניות, או מדוע שמתי "נר" בקלפי

כאשר בוחרים "מפלגה בראשות" ולא בוחרים דרך ונבחרת פוליטית, אנו לוקחים חלק בהפיכת הדמוקרטיה לקרקס
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

הציווי היה להצביע למפלגות "ערביות". או ליתר דיוק, לבל"ד. עשיתי זאת בעבר ואעשה זאת בעתיד. אבל הפעם בחרתי בגשר. לא בלי התלבטות, אבל בסופו של דבר בלב שלם. הייתה זו הצבעה למחנה הדמוקרטי וסימון של כיוון אחר בפוליטיקה. כזאת שמבקשת לשים מחדש את האידיאולוגיה במרכז במקום אג'נדות של טרור, הפחדה ומניפולציה שנועדו לשרת את אליטות הכוח, כזאת שמכוונת לצרכים של אזרחיות ואזרחים שהם לא סקטור מצומצם. עד כאן המלים היפות.

גשר היא לא המפלגה האידיאלית שלי. מבחינה אידיאולוגית זו מפלגת ימין – לא, לא בגלל שאורלי לוי אבקסיס היתה בישראל ביתנו, אלא בגלל מצעה הכלכלי. על ספקטרום העמדות ביחס לרווחה, זו של גשר נוטה לכיוון מדינת רווחה ניאו-ליברלית, כזו הרואה חשיבות במעורבות המדינה בדאגה לרווחת הפרטים, אבל מבלי לפגוע בפעולה היעילה של השוק החופשי. במלים אחרות, זוהי גישה הרואה בשוק את מקור הצמיחה ואת הצמיחה הכלכלית כמדד לקביעת המדיניות הכלכלית. זאת, מתוך עמדה ביקורתית הרואה באי-שיוויון בעיה קריטית המצדיקה התערבות ודרישה לא להחיל את עקרונות השוק על מוסדות הרווחה. זוהי כמובן לא עמדה סוציאליסטית או, למצער, סוציאל-דמוקרטית. עם זאת, מול הקנאות הניאו-ליברלית במפה הפוליטית, זו עמדה שג'ון רולס יכול היה להגדיר אותה כהוגנת. בכל מקרה, הניסיון של לוי אבקסיס כסיעת יחידה בכנסת מלמד שסדר היום שלה כולל תביעה להרחבה תקציבית ולמעורבות של המדינה בתחום הדיור הציבורי, ועמדה נגד הפרטה והסתמכות על השוק הפרטי כפתרון. במציאות הפוליטית הקיימת, יש חשיבות לעמדה זו בכנסת ומול הממשלה, ובכלל כחלק מהשיח הציבורי.

נשים, רבותי נשים! הסיבה שהצבעתי לגשר הייתה כי למרות שמה – גשר בראשות… שזה לצערי השם הגנרי של כל הפסאודו-מפלגות הפועלות כיום – גשר הציגה נבחרת. אני הצבעתי לנבחרת, ובעיקר לנבחרות. זו כבר בבחינת קלישאה לומר שהפוליטיקה זקוקה לזריקת מרץ נשית. בעולם וגם כאן נשים מובילות את המאבק הדמוקרטי ששם את האזרחית והאזרח במרכז – במובן המהותי, ולא במובן הסמלי. המאבק הזה יכול וצריך להתקיים לרוחב הספקטרום הפוליטי (כן, ימין ושמאל עדיין חשובים) ותכליתו להגדיר מחדש את הציר הזה על בסיס היחס לצרכים האמיתיים של האזרחים.

להזיז את האלקטורט. פתאום הם נזכרו (חלקם) שצריך לחצות את הגבולות ולבנות בריתות בין אוכלוסיות. מרצ עשתה ניסיון עילג בפריימריס שלה ואנחנו יודעים לאן זה הגיע. היא אכן חייבת לאלקטורט הערבי חלק משמעותי מכוחה. אבל הברית הזו היא לא יותר מקלישאה שלא פורצת את גבולותיה. לעומת זאת, בגשר מתקיים מהלך דמוקרטי מהותי של חציית גבולות בין "מחנות". מהלך זה אמנם ניצב בתחומי הגבול הלאומי-ציוני, בעיקר בשל המטען שלוי אבקסיס מביאה איתה (לא מאיווט, מהבית). אבל, למשל, הוא לא שולל את מקומה של כרמן אלמקייס עמוס שההיסטוריה הפוליטית שלה לא נעצרת בגבול הלאומי או בגבול כלשהו.

סולידריות! אם למדתי משהו מהעבודה שלי בחמש השנים האחרונות, זה להקשיב לקול של מי שאני חוקר. להקשיב באמת ולא רק לשמוע. כשראיתי שנאבקות הדיור הציבורי מצהירות על תמיכה בגשר, הבנתי שגם אני צריך להיות שם. אם גשר מייצגת את מה שהן רוצות וצריכות אז לי יש חלק ברצון הזה. הניסיון מלמד שכאשר נשים החיות בעוני בוחרות במאבק פוליטי (מעבר למאבק היומיומי), הן על פי רוב בוחרות גם בית פוליטי אחר. לא הליכוד. במלים אחרות, נשים אלו מחפשות אלטרנטיבה.

אלטרנטיבה, פתאום זאת מילה אופנתית. לאחר שמחנה ״רק לא ביבי״ השחית את הפוליטיקה בשלוש השנים האחרונות, והביא בבחירות האלה לריסוקה (המוצדק או לא, זו שאלה בפני עצמה) של מפלגת העבודה, היו מי שנזכרו שבחירות צריכות להתקיים בין אלטרנטיבות פוליטיות. כדאי לזכור שממש לא מזמן, ב-2015, העבודה הייתה מתחרה של הליכוד בשל העובדה שהיא הציעה דרך אחרת, ולא רק "די למושחת!". הפעם מחנה הימין נאבק בינו לבין עצמו תוך דחיקה הצידה של כל חשיבה אלטרנטיבית. ואם הכחולבן היה זוכה, האם היינו זוכים לרגע פוליטי?

למפלגות שנאבקו על הבכורה היה סדר יום אחד: לקבוע מי הראש. אף אחת מהן לא הציעה פתרון לשום בעיה שמטרידה את הציבור

הפוליטי. כן, אותו מושג חמקמק נעלם בתהום הנשיה של המאבק ״רק לא ביבי״. ובאמת, מה נשאר מהפוליטיקה כאשר זו עסוקה, מצד אחד, במאבק משפטי של אחד, ראש ממשלה מזה עשור המתקשה להיפרד מכסאו וכוחו, ומצד שני, כשזו מתנהלת מעבר לכל מה שהוא פוליטי? למפלגות שנאבקו על הבכורה היה סדר יום אחד: לקבוע מי הראש. אף אחת מהן לא הציעה פתרון לשום בעיה שמטרידה את הציבור. אך לא רק הפוליטי נעלם בבחירות. גם לחברתי לא הייתה עדנה. העם, כך מסתבר שוב ושוב, חושב חברתי אבל בסוף מצביע לפי קוניקטורות פוליטיות שמשמעותן המשך הניתוק בינו לבין האליטות הפוליטיות. ההצבעה היא כבר לא על דימויים של ביטחון וזהות, אלא על צללים של דימויים. הגזענות הייתה למטבע הלשון של דימויים אלה.

גזענות כפוליטיקה. שנים רבות אני חושב שהשיח הפוליטי מאורגן על בסיס חשיבה אתנית, קרי תרגום של הבנת המציאות למונחים אתניים. אבל הפעם הלכנו עד הסוף. לא עוד ״סתם״ התייחסויות אתניות ישירות או עקיפות, אלא גזענות פרופר. מי שזקוקה לדוגמאות הן פזורות על פני הרשת: ימנים מזרחים מתגזענים על ערבים ושמאלנים, והאחרונים מתגזענים על הראשונים. הכל בשם הכבוד.

פוליטיקה של כבוד היא שם המשחק. הפערים בין האושר לעושר, בין הקיטור על המצב לבין הדבקות בסטטוס קוו, בין הרצון לטפל בסוגיות של החיים עצמם (ראו הסקר של הטלוויזיה החברתית ואתר העוקץ) לבין השיח הציבורי על דמותו (דימויו) של המנהיג המושיע – מעוררים את השאלה על מה לעזאזל הבחירות האלה (או האחרות). אלה לא בחירות על החיים עצמם – על הצרכים הממשיים שלנו כאזרחיות ואזרחים. אלה בחירות על כבוד, על הון סימבולי בלשון סוציולוגית. יש מי שמוצאים את כבודם בהגנה על "ביבי המלך", ויש המבקשים להחליפו בסמל של "ארץ ישראל הישנה והטובה". מכל בחינה מהותית, אין הבדל בין הפוליטיקה של זה ושל זה, אלא רק היכולת להציג את הכיבוש ואת הדיכוי המעמדי באור נאור וליברלי, או לחשוף את ערוותו. המאבק על הכבוד הוא מאבק שמזניח את החיים עצמם, ואלה ימשיכו להתנהל כמו שהיו, ואנחנו האזרחים נפטור עצמנו מהאחריות בעצם זריקת הפתק לקלפי.

אחריות. מילה שנזרקה מצד לצד בין "ימין" ל"שמאל" בשבוע האחרון, אבל האמת היא שאף אחד כאן לא לוקח אחריות על הבחירות שלה או שלו. כאשר הפוליטיקה נסובה על דימויים של "ראשי מפלגות", כאשר בוחרים "מפלגה בראשות" ולא בוחרים דרך ונבחרת פוליטית, אנו לוקחים חלק בהפיכת הדמוקרטיה לקרקס. לכן בחרתי בגשר, למרות "בראשות אורלי לוי אבקסיס". מאחר ולא הייתה טמונה בהן תקווה לשינוי, לא התאכזבתי מתוצאות הבחירות. אבל מאחר והפרלמנט הוא מרכיב הכרחי, גם אם לא מספיק, ביכולת המוגבלת שלנו כאזרחים לשלוט בחיים ובחירות שלנו, הבחירה של הרוב המכריע של האזרחים לוותר על השינוי ולשמר את הקיים הוא מכעיס ברמות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עידו

    האישה הזאת בדיחה: כל מי שהייתה במפלגה של ליברמן היא לא חברתית.