בכתבה ב"הארץ" שעסקה בירידת האבטלה בישראל ל-6.1% היה קטע שמביא ממצאים מ"פורבס" שבו נטען שישראל מצויה בין עשר המדינות שבהן הכי טוב להיות מובטל. כיון שיש לי ידע מוקדם בנושא ניסיתי לבדוק את המסקנה הזו, ובלי הרבה מאמץ מצאתי כמה אי דיוקים בדיווח.

כדי שלא תאמרו שאני מתחמק אתייחס גם לשיעור האבטלה, בהנחה מקובלת ששיעור האבטלה הוא מדד חשוב למצבם של עובדים, כיון שכאשר האבטלה נמוכה ההנחה היא שמצב האנשים טוב יותר. אלא שעבודה במשק הישראלי אינה מבטיחה דבר, כיון ששיעור העובדים העניים בישראל עולה ככל שהאבטלה יורדת, כך שיעורם גם בין המשפחות העניות.

יש כמה מדינות ששיעור האבטלה בהן נמוך מאשר בישראל, שבדיה 5.7%, ארה"ב 5.2% ודנמרק משהו כמו 3%. באלו מהמדינות מצבם של העובדים טוב יותר? ברור שבדנמרק ושבדיה והרבה פחות בישראל וארה"ב. כיון שכאשר בוחנים את המצב הכולל של עובדים שיעור האבטלה הוא רק רכיב, ולא תמיד החשוב ביותר, כדי לקבוע האם הוטב מצבם של עובדים, ואזרחים בכלל. רק כדוגמה, שיעור האבטלה בארה"ב, בשבדיה ובישראל די דומה, אלא שבארה"ב שיעור הילדים העניים הוא 22%, ובשבדיה 4% לערך, בישראל, רק להזכיר, השיעור הוא 35.9%.  

נחזור לעניין "הכי כיף להיות מובטל", ב"פורבס" כתוב למשל שבישראל מובטלים מקבלים כ-70% מהשכר הממוצע לעומת דנמרק בה מקבלים המובטלים 90% מהשכר מהשכר הממוצע. זה נראה יותר מידי טוב מלהיות אמיתי, כיון שזה פשוט לא נכון עובדתית. בדו"ח של הביטוח הלאומי על תשלום דמי אבטלה ב-2007 נמצא שהממוצע אותו מקבלים מובטלים מגיע ל-47.7% מהשכר הממוצע. יש כמה אחוזים הפרש בין 70% ל-47.7%.

שקוראים את המאמר המקורי ב"פורבס" מוצאים שהם מתייחסים לעובדים בני שלושים שעבדו חמש שנים רצוף, בלי ילדים שהרוויחו שכר הממוצע בשעה שעבדו.  בישראל כ-70% מהאוכלוסיה משתכרים פחות משהשכר הממוצע, רק 12.5% מהמובטלים מקבלים דמי אבטלה שבין 2/3 לשכר הממוצע במשק.  נגיד שמה שכתוב נכון, גם כך זה מתייחס רק לאחוז קטן מהמובטלים.

נושא נוסף שאיליו מתייחס  כתב העת המכובד הוא משך הזמן שבהם משולמים דמי אבטלה, בישראל, כך נכתב, מקבלים דמי אבטלה למשך 6 חודשים, דיווח זה הוא מוטעה, בעיקר כאשר מתייחסים לבני 30, כידוע, בשנת 2000 נקבע שעד גיל 35 דמי האבטלה ישולמו ל-100 יום לעומת 138 יום לפני כן. אם אני לא טועה גם 138 יום זה לא ממש שישה חודשים (על השינויים בדמי אבטלה מאמר של ג'וני גל).

כמו כן ראוי לציין שבישראל ב-2007 רק 23.5% מהמובטלים קיבלו דמי אבטלה לעומת  32% בשנת 1990 ו-כמעט 51% ב-1997. לזה כמובן אין התייחסות בפרסום ב"פורבס". זה שב"פורבס" לא יודעים או לא מדייקים לא ממש מפריע לי אבל כאשר כתב בעיתון "הארץ" שכותב על אבטלה לא מתייחס לאי הדיוקים האלה זה כבר מפריע, מה גם שהנתונים ידועים ומפורסמים על ידי המוסד שאחראי לכך.

פעמים רבות כשאנשים, שהונדסו על ידי תבנית החשיבה של השוק החופשי, רוצים לעשות מעשים טובים, מעשים באמת ראויים ונחמדים, הם משקיעים הרבה ממרצם לעזור למוחלשים (או החלשים, תלוי ברמת הקורקטיות).

לרוב, הם יסייעו לילדים, כפי שנתבשרנו בכתבה בגיליון "דה-מארקר וויק" האחרון. הכתבה של רותי סיני, שמילים טובות עליה יש לי למכביר, בכל זאת איכזבה אותי מעט בטון המבטיח והמעט יחצ"ני שלה (ויש פה בהחלט מקום לספקולציות לגבי משקלו\ה של העורך\ת בעיצוב הרושם הזה). מדובר במיזם של עמותת אשלים, שרוח טובה באמת נושבת ממנו, ושבראשו עומד אדם מרשים עם סיפור חיים מעורר השראה בשם רמי סולימני. ללא ספק, רק דברים טובים יש לומר על יוזמות כאלו ואין הכוונה פה לבקר את היוזמה כשלעצמה.

אלא מה, ההבטחה הגלומה ביוזמות מסוג זה, ואולי צורת הניסוח של הבטחה זו בכתבה הספציפית של סיני, יש בהן מימד שעשוי להטעות ולהזיק בלי משים:

"אם יודעים לזהות יכולות ולצמצם גורמי סיכון, הסיכוי שהילדים האלה יצמחו ויפרחו הוא בשמיים", כך מצוטט שם רמי סולימני, יו"ר עמותת אשלים שתרמה יותר ממליארד שקל לילדים בסיכון.

כלומר, יש פה ניסיון לחזק את היתרון היחסי של הילדים המוחלשים הללו, באמצעים חינוכיים, וכך לצמצם פערים. ייתכן ובמידה מסויימת יכולה השיטה הזו לענות על מטרתה המוצהרת, ולהעלות את סיכויי החיים של ילדים אלו ולפיכך את שוויון ההזדמנויות שלהם.

אלא מה, לאליטות יש יכולת, לאוו דווקא מודעת, לשמור תמיד על היתרון היחסי שלהם. יש חשיבות מאוד מסויימת לרמת ההשכלה האבסולוטית של מיגזרים באוכלוסייה כשמדברים על פערים. אם במיגזר מסויים מערכת החינוך מורכבת ממורים עם תואר ד"ר, המיגזר הנמצא כמה רמות סוציו-אקונומיות מעליו ידאג שהמורים הפרטיים של ילדיו יהיו בעלי תואר פרופסורה מאוניברסיטאות יקרתיות. ככל שהמיגזר המוחלש יעלה את הרף, המיגזר החזק יעלה גם כן, וישמור את הפער על כנו.

הניסיון לספק יתרון יחסי ל"כולם" (למוחלשים כי נסייע להם, ולחזקים כי הוא כבר נמצא ברשותם), הוא במקרה הטוב רשלנות לוגית ובמקרה הרע דמגוגיה צינית.

אז כן, זה בהחלט מיזם ברוך שיש בצדו יכולת לשינוי, אבל אסור שהוא יוצג כמיזם שיכול להוות פיתרון מהותי במנותק ממדיניות פחות קונצנזוסיאלית, כזו הנחשבת משום מה כפוגעת בעשירים, כזו המבטיחה מערכת חינוך ממשלתית או מפוקחת לכל. חינוך לרב-תרבותיות הוא עניין חיובי ומתבקש, וככזה יכול לשמש צידוק גם לבתי ספר מיוחדים של קבוצות אליטיסטיות, אבל חלוקת המשאבים החינוכיים בין חלקי האוכלוסייה צריכה להיות מאוזנת, באיזשהו אופן, באמצעים ממשלתיים.

כשל ברור נוסף: גם אם כ-ו-ל-ם יזכו בחינוך נהדר כילדים ואף ירכשו בהמשך הדרך, בזכות יתרון זה, מקצועות חופשיים ומכובדים, ספק רב עם השוק החופשי יכיל אפשרויות תעסוקה לאוכלוסייה שמחוץ לשכבת היזמים העשירים היא 100% מעמד בינוני ומקצועות חופשיים. חלוקת העבודה לא עובדת כך, לא בשוק ריכוזי ובוודאי של בכלכלת שוק תובענית.

לשם כך דרוש מעבר משיח של יתרונות יחסיים והעצמה לשיח של הוגנות ושוויון הזדמנויות.

בסוף, אחרי שההופעה הסתיימה והילדים התפזרו, ישבתי לשתות כוס תה.  אנשים עסוקים נכנסו ויצאו, עצרו לרגע ללגום מהשקט ולשאוף מהמיזוג.  שש בערב, ב"תיאטרון החופש" במחנה הפליטים של ג'נין, מקום מוצל לפוש בו.  בצהריים הקרינו את הסרט התיעודי "היפ הופ הרוגטקה".  כשהילדים נכנסו, בשקט ובנימוס ובצהלה ובהתרגשות גדולה, כוונו אותם הסדרנים: בנים מימין ובנות משמאל.  אחר כך יספר ג'וליאנו שזו העסקה עכשיו: קח ראפ תן הפרדה.  אחר כך הוא גם יגיד בכאב שזה הניצחון הגדול של הכיבוש, שהחברה הפלסטינית שעד לא מזמן הייתה סמן מוביל של דמוקרטיה ושוויון בעולם הערבי חוזרת מאה שנה לאחור, למריבות על אורך השרוולים של האישה, לשבלולים משפחתיים.  הסרט נגמר, הילדים יצאו, עמדו בחוץ, מחכים.  אחרי שעה שוב נפתחו הדלתות.  שוב, בנים לימין בנות לשמאל.  על הבמה עולים DAM, הראפרים מלוד.  אני טרוריסט? אתה טרוריסט... הם שרים, והילדות והילדים רוקדים ומשתוללים, נמסים מתענוג.  מלים קשות, ראפ מהבטן, אבל שמחה ואהבה גדולה שופעת מכולם.  בסוף, אחרי שההופעה הסתיימה והילדים התפזרו, דיברתי עם ג'קי סלום, שביימה והפיקה ויצרה מסמך פנטסטי על כיבוש בלוד ומחאה בג'נין, על מוסיקאים פלסטינים בתל אביב ועל נשים שעושות היפ הופ נגד כל הסיכויים ועל ראפרים מעזה שחולמים להגיע יום אחד לרמאללה.  בחוץ, ברחוב, מאות אנשים.  אני מדבר עם איש צעיר.  מאיפה אתה, הוא שואל.  מתל אביב, אני עונה.  אתה? אני מקופנהגן, הוא אומר.  תל אביב? הוא חוזר לאט, הייתי שם בשבוע שעבר, נסענו לבלות.  אבל עכשיו אני כאן לכמה חודשים, מלמד אנגלית.  ומשהו באופן שהוא מדבר, משהו בתנועה של נשים אירופאיות צעירות שחולפות על פנינו, משהו בהתלהבות שבה הוא מדבר על אלו שעוזרים בתיאטרון, אלו שעובדים בפרוייקט הזה ובפרוייקט ההוא, משהו זורק אותי לזמן אחר, למקום אחר, רחוק מאד מכאן, לישראל של שנות השבעים, למתנדבים שהציפו אז את הקיבוצים, שהביאו את ניחוח חוץ לארץ, שנסעו לבלות בתל אביב והגיעו לחליבה של הבוקר מהצד של הלילה.  אלו אותם אנשים, אותם מתנדבים ממש, רק שעכשיו הקיבוץ התחלף במחנה פליטים.  אחר כך, נהג המונית שהבריח אותי מעבר לגבול, דרך המחסומים המאוישים בילדים אחרים, לובשי מדים, הצביע על הבתים של "הגנבים", פקידי הרשות, ועצר לקנות לי מיץ צונן מפירות סחוטים, כי ככה זה כשנוסעים בארץ כבושה וקשה, פוגשים הרבה אנשים רכים.   

בשבועות האחרונים אני שקוע רובי ככולי בקריאת ספרים, דו"חות ומאמרים שעל חלקם כתבתי כבר. בלי להיכנס לפרטים ותיאוריות אני חש, ויותר מכך, שמי שאינו קורא ספרים, מאמרים ומחקרים וניזון רק מן התקשורת הפופולארית נמצא בעולם שהקשר שלו למציאות חייהם של אנשים רבים בעולם לא קיים.

עד למשבר הכלכלי האחרון שמאיים על הכלכלה העולמית היה נראה, בעיקר בישראל, שנמצא הפיתרון לכל הבעיות, רק עוד קצת הפרטה, עוד קצת גלובליזציה, עוד קצת רפורמות עוד קצת חופש כלכלי ולא יהיה נחוץ יותר לדבר על כלום, רק להתמכר לצריכה לשתוק ולחשוב שזהו הטוב בעולמות האפשריים.   

גם בלעדי המשבר הכלכלי, חייהם של רבים בעולם בזבל, כולל אנשים שחיים  במדינות העשירות, בעיקר במדינה שנחשבת העשירה מכולם ארה"ב. השבוע פורסם הדיווח השנתי של האו"ם הנקרא Human Development Report  (מסמך ארוך 399 עמודים שעוסק בעיקר במאבק בשינויי אקלים). שם אפשר להיווכח עד כמה קשה מצבם של אנשים רבים, רבים מידי. כמיליארד בני אדם חיים מעד דולר ליום ו-2.6 מיליארד (40%) מאוכלוסיית העולם חיים מפחות מ-2 דולר ליום. כ-28% מילדי העולם סובלים מתת משקל. על אף ההתפתחות הכלכלית של הודו חצי מהילדים שם נמצאים במצב של תת משקל כמו שהיה המצב ב-1992. כעשרה מיליון ילדים מתחת לגיל חמש מתים בעולם מידי שנה מעוני ותת תזונה. ועוד חדשות ישנות ורעות שכאלה.

אילו מדינות העולם היו משקיעות רק חלק מהמשאבים שנועדו להציל עסקים כושלים בארה"ב ובאירופה במדינות העניות, שהן רבות מספור, מצב העולם היה טוב יותר. אילו במקום לכפות על המדינות העניות ניהול מדיניות כלכלית מזיקה, שגם הן לא נקטו בזמן שהן ביססו את כלכלתן היו חלק מהמדינות העניות מצליחות לשפר מצב אזרחיהן במעט או בהרבה. אבל המדינות העשירות שמנצלות את העולם העני על כל צעד ושעל אינן יכולות לאפשר להן להתפתח כראוי כי אז יהיה הרבה יותר קשה לנצל אותן, וזה כבר לא מתקבל על הדעת.  

אז רק כדי לצאת קצת מהבועה שהקשר בינה לבין למציאות מקרי בלבד כדאי לכל מי שאינו רוצה לחיות בעולם שמוכתב על ידי אינטרסים כלכליים לקרוא ללמוד ולפעול, ובעיקר לא לקבל את המצב הנוכחי כמצב היחיד האפשרי.

שירים ופנתרים

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" - סעדיה מרציאנו ז"ל

ערב שירה ומוזיקה לאות הזדהות עם הקמת תנועת הפנתרים השחורים החדשים, וריצתם למועצת העיר ירושלים. האירוע בשיתוף חברת "הפקות המזרח".

השירה עוזבת, לפחות לרגע, את המבט המרוחק על העולם, את הסתגרותו של היחיד בתוך עצמו, ומצטרפת לקריאה לשינוי חברתי, לצדק ולשיוויון, בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה, בין מזרחים, אשכנזים, אתיופים ורוסים, בין יהודים וערבים, בין נשים וגברים, בין כולם, בזמן של התפרקות חברתית, העמקת פערים כלכליים ומשבר פוליטי ומוסרי.

לתרבות תפקיד מרכזי בהכרת העבר וההווה, ובקריאה לתיקון עוולות ולניסיון לבנות עתיד חדש.

האירוע יתקיים ב"דילה", רח' שלומציון המלכה 4, ירושלים, יום רביעי, 23.7, 20:30:

דברים:

איילה מרציאנו-סבאג, יו"ר הפנתרים השחורים החדשים.

יקראו שירה:

ארז ביטון, אמירה הס, ברכה סרי, רוני סומק, פרופ' גלית חזן-רוקם, מואיז בן-הראש, שלי אלקיים, יהורם (פיצ'י) בן-מאיר, יוסף עוזר, שמעון בוזגלו, דורית ויסמן, רג'אא נאטור, יחזקאל רחמים, יחזקאל נפשי, רועי צ'יקי ארד, גבריאלה אלישע, רחל דנה פרוכטר, יובל פז, חן כהן, ערן צלגוב, אור דהן, גלית וסקר, איתמר טהר-לב, אוסנת סקובלינסקי, ליאור גרנות, ענבל כהנסקי, קלריס חרבון, אסף מידני, שגיא אלנקוה, נטלי ברוך, נוית בראל, איריס ארגמן, אדמית פרא, קרן קוך, אורן ירמיה, מתי שמואלוף, אלמוג בהר.

מנחים: מתי שמואלוף ואלמוג בהר

מוזיקה:

הפקות המזרח.

הפייטנים: לירן לוי, יעקב נחמני, רותי נחמני ואילן וינגורט.

צילום האירוע: גוני ריסקין ומוטי קיקיון.

                תיעוד (טלוויזיה חברתית קהילתית): יוחאי חדד.

טלפונים: אלמוג בהר 050-7518905; מתי שמואלוף 052-2471270

הַמיליונים לַמיליונים! די לשחיתות ולשלטון ההון!

האירוע מפורסם באתרים הבאים:

דילה: http://www.daila.net/?p=214

האתר של מתי שמואלוף: http://www.notes.co.il/mati/45778.asp

האתר של אלמוג בהר: http://notes.co.il/almog/45602.asp

פייסבוק: http://www.facebook.com/event.php?eid=55171840276&ref=mf

גם פרשנים פוליטיים סבירים יכולים לפעמים לגרום לך למרוט שערות בייאוש.

עקיבא אלדר במאמר נוזפני ב'הארץ', ממש מתעצבן. איך זה שרה"מ, מתוך סבך פרשיותיו, מעיז לנהל צל של מו"מ עם סוריה?

נגיד שקיבלנו. זה באמת לא בסדר. נתעלם מכך שלא ברור לאף אחד על מה נסב הפלירטוט הנוכחי מול הסורים. כבר התרגלנו לזה שהעיתונות בארץ תמיד מתלהבת למלא עמודים במשחקי הכאילו של ממשלות ישראל. אבל מפרשן מפוכח כמו אלדר אפשר היה לצפות שינסה להתחיל לנתח את הקשר בין ה"חיזורים" של אולמרט אחרי סוריה לבין חילופי האיומים המתמשכים עם איראן.

אין סיכוי: המילה "איראן" אפילו לא מוזכרת במאמר, ועורך 'הארץ' לא מצא לנכון להיכנס לפעולה. הוא עייף כרגע בגלל עניינים אחרים. בכלל – נראה שהתקשורת בישראל כבר טחנה כל כך הרבה את סיפורי השחיתות של אולמרט עד שעיתונאים מתחילים לחשוב שהעולם מסתובב סביב המעטפות של טלנסקי.

קטונתי מלעשות כאן את העבודה שעקיבא אלדר ודב אלפון שכחו לעשות. שיכינו עובדי 'הארץ', שבו שולטים כרגע שיקולים פופוליסטיים למהדרין, את שיעורי הבית שלהם. אולי יגלו משהו שסימור הירש פספס. ובינתיים – קובלנותיו השוליות של אלדר מקנות מימד חדש לתובנה ישנה. הנרי קיסינג'ר לא הרחיק הרבה מהאמת כשאמר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. קיסינג'ר רק שכח להזכיר, בפאראפרזה על הקוסם של חנוך לוין, שמדיניות חוץ היא לא אמל"ח חיוני עבור ממשלת ישראל: "אין צורך. לזה כבר אנחנו דאגנו".

 "כשתבוא לשכב איתי/ תלבש גלימה של שופט/ אני אהיה הנידון הקטן/  .../.../..."

( מתוך :"כשתבוא לשכב איתי כמו שופט" מאת יונה וולך אור פרא 1990[1983])  

רשימה זו עוסקת בשוטרות הפנטזיה הנשית שהגיבו לרשימתה המצויינת והאמיצה של אורטל בן דיין. שוטרות הפנטזייה במסווה פמניסטי מבקרות סטודנטיות כמו אורטל שנפלו למלכודת המתוחכמת שתיארתי לפני שנתיים ב"דלת ההרמון"; סטודנטיות שהעזו לדמיין לעצמן שיהיו להן יחסים ראויים עם מישהו בעמדת כוח במחלקה שבה הן לומדות. הטענה הבסיסית של רשימה זו היא שהמישטור הפמניסטי מסיר את הנורמאליות מסדר היום של נשים וגורם להן לראות בכל גבר בעל כח גבר דכאן ובכל אישה יצרית – אישה פותה או מטומטמת.

***

  יחסיי כוח בלתי שויוניים בין נשים וגברים לא נוצרו באוניברסיטה, האוניברסיטה רק משקפת אותם. השאלות שמעוררות חלק מן התגובות שכותבותיהן מזהות עצמן כפמניסטיות  הן האם הדרך עודד לנשים לפעול בדרך עצמאית בעולם לא שוויוני עוברת דרך בינוניות ופחדנות במסווה של פמניזם אקדמי הרומז שבמבנה החברתי הקיים אל לאורטל ולנשים אחרות  (ואולי במיוחד לנשים מזרחיות ממעמד נמוך), לשאוף אל יחסים שויוניים עם גברים שנמצאים בעמדת כח ? האם כל גבר שמגיע לעמדת כח הוא סוטה? האם הממסד הפמניסטי יצר אלטרנטיבה לסדר החברתי הפטריארכלי והוא מקיים בתוכו יחסים שויוניים? עדיין אינני מבינה את הביקורת הפמניסטית על הפנטזייה הנשית, במיוחד כאשר היא מגיעה מצד פמניסטיות שנישאו לגברים בעלי כח (ויש רבות כאלה). אין כל רע בפנטזייה השכיחה כל כך בקרב סטודנטיות שבה מככב דווקא פרופסור (ולא שופט) אלא אם היא מנוצלת ע"י מושא הפנטזייה לסיפוק יצריו ולשיקום מדומה של גבריותו. 

    בנוסף לא הכוח ולא המעמד הופכים יחסים בין גברים ונשים מעמדות שונים למעוותים, אלא הדינמיקה והאופן שבו חלק  מאותם פרופסורים מנצלים נורמות פטריארכליות ליצירת מצבי ניצול והתנייה של קידום נשים בעבור טובות הנאה מיניות. א', ב' ודומיהם לא מוקעים כאן על שום גבריותם או מעמדם אלא על האופן שבו הם מנצלים את מעמדם לשם סיפוק צרכיהם הלא אקדמים. במקרה של אורטל הדבר נעשה במסווה של אהבה רומנטית חוצת מעמדות. במקרים אחרים גם זה לא קיים. תיחכומו של המסווה הרומנטי ניכר ביכולת ההשתקה שלו. הוא מקנה למערכת היחסים מעוותת מראית עין של מהוגנות שסטודנטיות בד"כ שומרות עליה לפעמים בתמימות, לפעמים תוך הבנה כואבת של חוקי המשחק הפמניסטי באקדמיה - רוב הפמניסטיות יתיחסו אליה תמיד בחשדנות .

       אבל במקרה של אורטל אני תוהה אם מה שהציתה תגובות "פמניסטיות" המוזרות בלשון המעטה נגד הרשימה של אורטל,  הייתה רק חשדנות. אני חושבת שאותו נגע ממאיר של צביעות שבו לוקה הפמניזם הממוסד יצא מן המחשכים נוכח העצמאות של אורטל. עצמאות שנגזרת מכך שאורטל היא לא חברת מועדון א"א או אפ"א [אליטה פמניסטית אשכנזית]. אורטל מבחינת אותו מועדון, היא אורחת בלתי קרואה, היא משתייכת למועדון אחר תרתיי משמע – מועדון הא"מ [אליטה מזרחית]. כן, כך לדעתי צריך להראות פמניזם אקדמי מזרחי, בעיקר להראות ולא להסתתר תחת הון תרבותי הכולל אשד טרימינולוגי מיובא או משפטים פלקטיים כלליים וחלולים שלא יטרדו את מנוחתה של הפטריארכיה (גם האשכנזית וגם המזרחית).

      אורטל הלכה בדרכים הלא ידועות, היא לא שתקה, לא התביישה ולא כלאה את עצמה בגטו פמניסטי מטוהר לכאורה מיחסי כח בלתי שויוניים. הגטו הפמניסטי והאקדמי בישראל, כפי שיכולנו ללמוד מהתגובות הפמניסטיות התמוהות, מדכא פעילות בזירה הציבורית לשינוי הנורמות ומנתב את הכעס אל עבודה אקדמית ופיתוח הקריירה האישית. לאורטל אין את ההביטוס של הפמניזם האשכנזי והאקדמי בישראל וטוב שכך, משום שזה איפשר לה לעשות מעשה שאף סטודנטית פגועה שמדברת בביטחון של מי שגדלה בשכונת רחביה או ברמת השרון על "המרחבים הבלתי אחדותיים של הקיום הנשי", לא הייתה עושה.  

    אורטל השמיעה קול נשי אישי חזק וצלול. רחוק אמנם מכל אג'נדה מגדרית מבית מדרשם של החוגים ושל המחלקות למגדר, אבל הכי קרוב לחשוף לא רק את הנורמות שובניסטיות וגזעניות שאפשרו ל"פרופסור" להתהדר ב"כיבוש" של סטודנטית מרוקאית, אלא גם את הנורמות השובניסטיות של השיח הפמניסטי האשכנזי באקדמיה. מיעוטם של הקולות האמיצים והמחוייבים שדיברו בזכות המעשה של אורטל ועל המחוייבות של האוניברסיטה לשמירת כבודם של הסטודנטים רק הדגיש את עקרותו של הפמניזם האקדמי אשכנזי. פמניזם לא אמיץ שמתרכז בעיקר בכתיבת מאמרים נגישים למעטות ולמעטים ובשימור כוחה של ההגמוניה הפמניסטית אשכנזית.

       אני סבורה שבמקום לבעוט בבטן הרכה של נשים הנמצאות בתחילת דרכן האקדמית לבקר אותן ולמשטר את עולם הפנטזיות שלהן, רצוי לחזק  נשים חזקות ונורמאליות כמו אורטל תוך שהן מצביעות  בגלוי ובשמן המלא על נורמות מוסדיות פסולות, הן לוקחות אחריות ומלגלגות על עולם הפנטזיות שלהן :" אף פעם לא חיזר אחרי פרופסור כשגרתי בקריית שמונה, שבכלל אין בה פרופסורים. " (והוא אינו פרופסור). הנסיונות העקרים של פמניסטיות צדקניות למשטר את התשוקה  במקום למחות נגד האופנים המתוחכמים שבהם היא מתועלת לרווחתם וסיפוקם המיני של כמה אנשיי אקדמיה (אשכנזים ולא אשכנזים) מעידים שלא מדובר כאן בפמניזם, אלא בסוג נוסף ודוחה לא פחות של שובניזם.

      לכן הצעתי לאורטל להיות אישה ולא אג'נדה. לחמוק ממה שנראה כמו פמניזם אבל למעשה חי ובועט בנשים חזקות  כמו שובניזם טהור. חלק ניכר מהתגובות ה"פמניסטיות" הדגימו הלכה למעשה את האופן  שבו מבנות נשים רבות את הפמניזם שלהן, תוך פגיעה מתמשכת בנשים אחרות. וכל זאת במקום לתת לנשים כתף ולאפשר להן לבטא את הוויתן באופן מלא. לנשים יש זכות לחיים אינטלקטואלים באותה מידה שיש להן זכות לחיים יצריים. הן לא צריכות לשלם על כך באובדן הקריירה, באובדן הביטחון העצמי ובאובדן שמן הטוב. 

קבוצת מחקר "זהות ומעמד"

פדגוגיות מזרחיות בחינוך

 יום העיון יתקיים ביום שני, יח בתמוז תשס"ח, 21 ביולי 2008

במכון ון ליר בירושלים, רחוב ז'בוטינסקי 43, ירושלים, טל' 02-5605222

www.vanleer.org.il

—9:30 10:00  התכנסות 

10:00—10:30  מושב פתיחה

דברי פתיחה: פרופ' גבריאל מוצקין, ראש מכון ון ליר בירושלים

יו"ר: ד"ר ניסים מזרחי, אוניברסיטת תל-אביב ומכון ון ליר בירושלים

ד"ר יוסי דהאן, ראש קבוצת המחקר "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים; המרכז האקדמי למשפט ולעסקים,רמת גן

רינה צור, עמיתה בקבוצת המחקר "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים

10:30—12:30  חינוך עיוני קהילתי – בית הספר "קדמה" בירושלים

יו"ר: גד ניסים, עמית בקבוצת המחקר "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים

מיכל חדד, מנהלת בית הספר "קדמה"

חגית כהן-אליהו, רכזת חטיבת הביניים, בית הספר "קדמה"

בת שבע כהן, יו"ר ועד ההורים של בית הספר "קדמה"

דורית אלפי, בוגרת בית הספר "קדמה"

ד"ר אריאלה בארי-ישי, פסיכולוגית חינוכית-פוליטית, ומנחת קבוצות; מכללת ספיר

ד"ר דליה מרקוביץ, מכללת בית ברל  

12:30—13:30  הפסקת צהריים

13:30—15:30  חינוך מסורתי –"מורשה", רשת בתי ספר למורשת היהדות ולמעורבות קהילתית

יו"ר: ענת יונה, עמיתה בקבוצת המחקר "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים

יהודה מימרן, מייסד ומנהל "מורשה"

גיא גארדי, מנהל חינוכי ב"מורשה"

יוחאי עדן, מפתח וכותב תוכניות לימודים ורכז מרחב למידה בית מדרשית, "מורשה"

דוד ביטון, דוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן, וממייסדי "מורשה"

אמירה פרלוב, מנהלת בית הספר המשותף לדתיים ולחילונים, כפר אדומים

15:30—16:00  הפסקת קפה

16:00—18:00  "להחזיר עטרה ליושנה": רשת "מעיין החינוך התורני"

יו"ר: סמדר כהן, עמיתה בקבוצת המחקר "זהות ומעמד" במכון ון ליר בירושלים

הרב גבי כהן, מנהל המרכזים הפדגוגים וממונה על שפ"י ברשת "מעיין החינוך התורני"

הרב יוסף פוליטי, מפמ"ר רשת "מעיין החינוך התורני"

הרב ישי יזדי, מנהל בית הספר דרך המלך ברשת "מעיין החינוך התורני"

ד"ר ענת פלדמן, המכללה האקדמית "אחווה"

18:00—18:15  הפסקה

18:15—20:00  מושב מסכם

יו"ר: יובל עברי, מכון ון ליר בירושלים

ד"ר מאיר בוזגלו, האוניברסיטה העברית בירושלים

קלרה יונה, מייסדת ומנהלת לשעבר של בית הספר "קדמה" בירושלים

נציג של רשת "מעיין החינוך התורני"

מגיב: יוסי שריד

הכניסה חופשית

אין אפשרות לחנות בשטח המכון. חניה חינם ברחוב שופן, סמוך לתיאטרון ירושלים.

שאלתי את עצמי האם היום אני צריך לחרוג ממנהגי ולא לכתוב על הנושאים שבהם אני מתמקד ביום יום. האם ביום שבו מתקיימות ההלוויות של החיילים שנחטפו ללבנון לפני שנתיים הוא יום שבו צריך או ראוי לכתוב על דברים רגילים?  אז החלטתי, לא לקחתי החלטה, שאכתוב כרגיל, כי אין לי הרבה מה להוסיף בנושא ההסכם.

פתאום כולם כולל העיתונות הכלכלית מתחרים ביניהם בתיאור הנורא של מצב הכלכלה העולמית. איפה היו כל אלה עד לפני כשנה? אז הם התחרו בתיאור הצלחתה הכלכלית של השיטה שבה כולם צומחים, מלבד אלה שקמלים, אבל מי שנפגע מהמדיניות אינו נחשב לכן עליהם לא ממש כותבים. פתאום האמירה שהשקעה במניות לטווח ארוך היא הדרך הטובה ביותר לחסוך גם היא מוטלת בספק, למשל, מי שהשקיע במדד תל אביב 75 לא הרוויח כלום בשמונה השנים האחרונות, ולא להרוויח זה להפסיד. זאת לזכור, בגלל האמונה הזו חלק ניכר מאמצעי החיסכון לטווח ארוך הופנו לבורסה, כולל קופות הפנסיה. כל זה יכול לגרום למצב שבו אנשים שחסכו כל חייהם יקבלו רק חלק ממה שהשקיעו והרבה פחות ממה שהיו מקבלים בשיטה הישנה.

לקראת ישומו של הסעיף בחוק קבלני עבודה המחייב מעסיקים בפועל להעסיק ישירות עובדים המועסקים מראשית השנה, תשעה חודשים, יש גורמים רבים הטוענים שעקב החוק עובדים רבים יפוטרו, בעיקר גורמים אינטרסנטים. כאילו שמירת החוק היא חובה רק על אזרחים סתם ולא על חברות עסקיות שעושות את הונן מתיווך בבני אדם. כבר בחוק המקורי (מ-1996) הוגדרה התקופה שבה ניתן להעסיק בעקיפין עובד באמצעות מתווך, משך הזמן היה שלוש שנים. זאת אומרת שהייתה הבנה שיש להגדיר תקופה שכזו כדי לשמר, אפילו למראית עיין, את הרציונאל של קיומן של החברות שאמורות להעסיק עובדים לתקופות קצרות כדי שלמעסיק בפועל תהיה גמישות לנוכח התחרותיות הגוברת. אלא שבישראל הן משרדי ממשלה והן מעסיקים אחרים פעלו שהעסקה זו שאמורה להיות זמנית תהיה קבועה בגלל שיקולים תקציביים ואחרים.

בשבועות האחרונים נתקלתי בפרסומות של איגוד חברות כוח האדם הטוען שיישום החוק יגרום לפיטורין ועל כן צריך לשנות את תקופת הזמניות ל-18 חודשים, במקום תשעה. בתמורה מוכנות חברות כוח האדם המאורגנות בארגון זה לתת לעובדים הטבות שלא היו קיימות לפני כן, כמו פנסיה מלאה אחרי שישה חודשים, העלאות שכר שמעל לשכר מינימום בהתאם למשך העבודה, ובכלל התחייבות לשמור על זכויות עובדים. לי נראה שדברים אלו היו צריכים לחול על עובדים בכל מקרה, אבל מה אני יודע.

לפני כשבוע שוחחתי עם נציגת חברת יחסי הציבור שפועלת כדי להאריך את תקופת הזמניות, היא ניסתה לשכנע אותי שזה הדבר הנכון לעשות, משום מה לא הסכמתי. טענתי באוזניה שאילו היו חברות כוח האדם מציעות את הצעותיהן לפני שתוקן החוק היה אפשר לחשוב שטובת העובדים לנגד עיניהן, אבל כעת זה נראה כדרך נוספת לשמר את קיומן ורווחיהן של החברות הללו. אתמול פורסם, למשל, שהכנסותיהן של חברות כוח האדם הגדולות עלו ב-18% בשנה האחרונה ל-2.7 מיליארד שקל.  

אי אפשר שלא להתייחס לאימוץ שיטת העסקה זו על ידי משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, חלק ניכר מעובדי חברות כוח האדם מועסקים בשרות הציבורי. יש לציין שבנק פועלים, בניגוד למעסיק הציבורי, החליט להעסיק ישירות 1000 עובדים שהועסקו באמצעות חברת כוח אדם, כמובן צריך יהיה לבדוק כמה מהם ימשיכו להיות מועסקים על ידי הבנק גם בשנים הבאות. כבר כאשר נחקק התיקון לחוק  בשנת 2000 הוציא החשב הכללי, ניר גלעד, מסמך המכין את משרדי הממשלה לשינוי בחוק: "העסקת עובד באמצעות קבלן כוח-אדם לא תעלה על שמונה חודשים (הדגשה במקור)". כך שפקיד בכיר מורה לפטר עובדים לאחר שמונה חודשים של העסקה. כיון שהחוק נדחה עד עתה מצא סגן החשב הכללי הנוכחי, דן ג'ונה, לפרסם גם הוא מסמך בנושא: "על המשרד לפעול לאור התיקון לחוק לסיום ההתקשרויות עם קבלני כוח-האדם, תוך מתן התראה כנדרש בחוזה ובחוק, ולא יאוחר מיום ה- 30 באוגוסט 2008". בהמשך נכתב שאם המשרד זקוק לעובד יש שתי אפשרויות, אחת לקלוט אותו כעובד והשני להעסיק אותו כנותן שירותים. אז הנה עוד שיטה של העסקה עקיפה מומלצת כאן. כמו כן, כותב הסגן שהמסמך הוא בהסכמת עוד כמה סגנים ואפילו משנה אחד, "מר יעקב ברגר - המשנה לנציב שירות המדינה, מר יוסי כהן – המשנה לממונה על השכר, מר שרון גמבשו – סגן הממונה על התקציבים".

כאן אנחנו מגיעים לשיטת העסקה הפוגעת בעובדים אף יותר מאשר העסקה באמצעות חברות כוח אדם וזוהי העסקה באמצעות קבלני שירותים. מספר העובדים הללו מגיע למאות אלפים  עובדים אלה מנוצלים על ידי מעסיקיהם הישירים ומקבלי השירותים שהם המעסיקים בפועל, ואין שום חוק מיוחד שמגן עליהם. אם מדברים על עובדים עניים אין ספק שחלק גדול מהם מועסקים על ידי קבלנים. כותב רגב ב-YNET "הם בקושי מקיימים את עצמם בעבודות שמירה, ניקיון ואבטחה. עתה מתברר כי מעסיקיהם לא רק שמשלמים להם שכר זעום, אלא גם לא משלמים שכר בזמן, אינם משלמים עבור שעות נוספות ואינם מפרידים עבורם כספים המגיעים להם כחוק. כל זאת בחסות המדינה".

רק בשנתיים ומשהו האחרונות יש התייחסות ציבורית לעובדים אלה, הן בכנסת והן במשרד האוצר, אבל עדיין לא נעשה משהו משמעותי דיו כדי להגן עליהם/ן. לדעתי, יש להתייחס לשני אופני העסקה אלו כדומים ועל כן מוגנים באותו אופן. כך שבמקום חוק שדן רק בקבלני עבודה יחוקק חוק  שכולל את שתי הקבוצות הללו ומגן עליהן. כך לא יוכל סגן החשב הכללי להציע להחליף את עובדי חברות כוח האדם בקבלני שירותים.

דיור בר-השגה עכשיו !!!

בימים אלו מוכרת עיריית תל-אביב את חלקה במתחם השוק הסיטונאי (כ-22 אחוז מהשטח) במכרז לכל המרבה במחיר. על המכרז מתמודדת גם קבוצת "העיר החדשה" שמייעדת את מכירת הדירות כמתחם סגור אך ורק לאנשי הייטק ושוק ההון. בשבוע שעבר היועץ המשפטי של העירייה אף הכשיר את יכולתה של קבוצה זו לגשת למכרז.

    עיר לכולנו מתנגדת למדיניות זו ומובילה מדיניות דיור עירוני בר-השגה  !!!

מה ניתן לעשות ?

·          עיריית ת"א יכולה להוזיל את הקרקע שבבעלותה ולחייב את היזם לבנות גם דירות זולות שיוגרלו בין משפחות ויחידים הגרים בתל-אביב על פי זכאות.

·         בכל בנייה חדשה , יהיה תמהיל של דירות בגדלים שונים שתתאמנה לאוכלוסיות שונות.

·         העירייה יכולה לאשר בנייה מעל קומות מסחריות על מנת להגדיל את היצע הדירות.

·         העירייה יכולה לאתר מבנים ציבוריים השייכים לה בה ניתן לבנות קומות נוספות שישמשו דירות מגורים

·         העירייה תחזק שכונות חלשות (שיפור החינוך והתרבות) ובכך תהפוך אותן אטרקטיביות למגורים לכל התושבים

·         העירייה יכולה בעזרת חוק עזר עירוני לגבות היטל מבעלי דירות

סגורות (דירות שלא גרים בהם) היטל זה יעזור לסבסד דיור לזכאים

·         על העירייה לעודד ןלבנות בעצמה בנייה להשכרה.

·         על העירייה להיות גורם מרכזי בקידום חקיקה לפיקוח על שכר הדירה.

זו אינה אוטופיה !! כל זה נעשה בפאריס, ניו-יורק, לונדון, אמסטרדם ועוד ערים הרוצות לשמור על תושביה הלא עשירים הרוצים להמשיך להתגורר בעיר ולהיות פעילים ומעורבים בחיי הקהילה .

             עיר לכולנו תשנה את סדר היום העירוני !!!!

http://ct4all.wiki.co.il