"ערות" הוא פרק מצוין במסורת כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחנו אי אז וירג'יניה וולף. האוצר הגלום בספר מאתגר את הפמיניזם להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין המשגה של דיכוי ואופני שליטה לבין כזו המאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה
וחשבתי, האם אפשר היה לכתוב סיפור כזה אילו יאיר היה אשה? כמה אפשר היה לכתוב בלי לאבד את הזכאות להישאר "אשה"? בלי לוותר על כל סיכוי להישאר אדם שמישהו, הקורא, ירצה, יפנטז, לגעת בו ממש, בגופו ממש? מחשבות על "שתהיי לי הסכין" לדויד גרוסמן, עשרים שנה אחרי
סרטו של דוד דרעי "סלאח, פה זה ארץ ישראל" עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה
"ברור היה שחומת ברלין שעמדה ביננו באותו רגע נצחי לא היתה המרחק האידאולוגי, לא הציצית והכיפה, לא החוקים והמצוות, ואפילו לא האקדח" סיפור על מוזיקה, על פולמוס עומק בין זרים ועל רצון אנושי חופשי וטוב
סיונה בנג'מין היא בכירת האמניות מקרב קהילת בני ישראל, אחרי אניש קאפור שנמלט מישראל בשן ועין וזוכה להרבה כבוד ויקר בעולם. בנג'מין קושרת עצמה לקהילה, מאתגרת את השיח הישראלי, המגדרי והדתי. ציורה מתנוסס על כריכת הספר "אמא הודו, אבא ישראל"
התרבות ההגמונית עושה מאמצים אדירים כדי להכחיד את הקיום החירשי-התרבותי, מתוך תפיסה שעדיף לו לחירש לוותר על זהותו החירשת ולשמוע. הסרט התיעודי החדש ״איך מסמנים אהבה״ יוצר ומחזיר מילים, סימנים ומהות שנלקחו בשם ה״נורמליות״
הספרות שיצרו טובי בניה של ההתיישבות העובדת התעלמה ממזרחים או ייצגה אותם באופן כה מעוות, שלא בטוח כמה הייתה מירי רגב רוצה להיות דמות פרי עטם. בשולי הפולמוס על ההתלהטות העכשווית בין שרת התרבות למאיר שלו
