סרטה של רנא אבו-פריחה, ״אחרייך وَراءكِ״, עוקב אחר משפחה המתמודדת עם הגשמת משאלתה של האם, רודיינא, להיקבר ביישוב היהודי עומר, ומגלה שאפילו הרצון הפשוט בקבר נוח אינו מובן מאליו
הבמאי שמוליק מעוז יצר סרט אלגורי שמראה כיבוש לבן עם אדריכלים המתפרנסים ממיזמי ענק בערי אירופה העשירות, עם חיילים בהירים שיושבים בשעמום באמצע שום-מקום במחסומים שלא נראים כמו מחסומים. חמש הערות קצרות על "פוקסטרוט", כסף והצבא המוסרי בעולם
אני סוהר, אתה אסיר, אני מעונה, אתה שומר: בסרטו החדש "ללכוד רוחות רפאים", מצא ראאד אנדוני דרך לנגוע בזכרון העינויים שעבר בכלא הישראלי, אבל בזהירות, ולא לבד – ביחד, מתוך חברות גדולה
מעטים האמנים כאן שמצליחים לגעת בתנועה הגיאוגרפית הישראלית בידיים כל כך חשופות, ודיקלה עושה את זה בלב המיינסטרים. כמה מדויק היה לראות אותה על הבמה הזו, עם אלפים ששרים את המילים, מתפללים איתה לאלוהים, לשנה טובה יותר
"ערות" הוא פרק מצוין במסורת כתיבה פמיניסטית המתמודדת עם האתגר שהניחה לפתחנו אי אז וירג'יניה וולף. האוצר הגלום בספר מאתגר את הפמיניזם להציע מסגרת פרשנית ששומרת על המתח בין המשגה של דיכוי ואופני שליטה לבין כזו המאפשרת לגלות הנאה וסוכנות פעולה
וחשבתי, האם אפשר היה לכתוב סיפור כזה אילו יאיר היה אשה? כמה אפשר היה לכתוב בלי לאבד את הזכאות להישאר "אשה"? בלי לוותר על כל סיכוי להישאר אדם שמישהו, הקורא, ירצה, יפנטז, לגעת בו ממש, בגופו ממש? מחשבות על "שתהיי לי הסכין" לדויד גרוסמן, עשרים שנה אחרי
סרטו של דוד דרעי "סלאח, פה זה ארץ ישראל" עושה עבודה טובה בלשבור את הלב. דרך נקודת מבטם של תושבי ירוחם שרואים עכשיו בפעם הראשונה את "התמונה הגדולה" אנחנו יכולים לחוות את הייאוש, האכזבה ותחושת הבגידה העמוקה של הציונות והמדינה
