ביום שלישי יושמעו צפירות בכל הארץ במסגרת תרגיל בן שבוע של פיקוד העורף ושאר רשויות החירום. כל אזרחי ישראל ידרשו לרדת למקלטים ולהישמע להוראות החיילים שיתפזרו ברחובותינו, על מנת להיות ערוכים למלחמה כוללת ולהתקוממות אלימה של הערבים אזרחי ישראל.
אבל מה אם לא נרד למקלטים? האם אנחנו יכולים בכלל לדמיין דבר כזה? הצפירות נשמעות, רכבי הצלה דוהרים ברחובות, חיילים מתרוצצים ברחובות ומשדרים תחושה של בהלה – אבל מסביבם החיים ממשיכים כהרגלם. מורים ותלמידים נשארים בכיתות, התנועה זורמת, פה מישהי מטיילת עם כלב ושם מישהו חוזר הביתה עם סל קניות. כולם בוחרים בחיים נורמליים, ללא תיאום מוקדם ולא בהפגנתיות, ונותנים לצבא לשחק במשחקי המלחמה שלו מסביב.
ולמה לא, בעצם? למה כל כך ברור לנו שברגע שמישהו בצבא החליט "לתרגל את האזרחים" נהיה מוכנים לוותר על יום עבודה ולימודים ולהתחיל לציית לפקודות? למה להתכונן למלחמה כוללת כשההצעות לשלום אזורי מלא עומדות על הפרק? למה שנרצה לברוח למקלטים מפני חברינו, למעלה מחמישית מאזרחי המדינה? למה לנו בכלל לכבד בתשומת לב את הגישה שמאחורי התרגיל, שקובעת שבסופו של דבר כולנו כפופים לצבא, ושאין דרך אחרת?
כי ככה גדלנו, וככה אומרים לנו כבר 61 שנים. שאין דרך אחרת. שאנחנו במלחמה בגלל שהאחרים הם רשעים שרוצים להשמידנו, בעוד שאנחנו מושיטים את ידנו לשלום, וידנו השנייה רק בלית ברירה מחזיקה בחרב. שמלחמות הן כמו אסון טבע, שקורה סתם כך בלי סיבה ושלא ניתן למנוע, ולכן צריך למסור את השליטה במדינה לצבא מפעם לפעם, וליוצאי הסיירות והמטכ"ל בשאר הזמן. והתרגלנו להאמין לזה. התרגלנו לחשוב על סוריה והפלסטינים כעל ממשיכי דרכם של פרעה, האינקוויזיציה הספרדית והיטלר, ולא כעל מי שמציגים דרישות פוליטיות לגיטימיות הפתוחות למשא ומתן. התרגלנו לחשוב על חמישית מהאזרחים כאויב נצחי, כמי שרק בטעות נשארו כאן אחרי שגירשנו את רוב הקהילה הפלסטינית שגרה כאן בעבר, ולא כעל שותפים שווי זכויות לחלוטין בחברה, או מיעוט לאומי הזכאי לכבוד, לחינוך ולתרבות משלו.
השנים חולפות, ואנחנו מתחפרים עמוק יותר ויותר בבונקר שלנו. אנחנו בורחים מאויבים מדומיינים בתרגילים צבאיים, ולא מבינים שבפעולת הבריחה אנחנו גם הופכים את אותם אויבים לממשיים. כי הרי מה אנחנו בעצם אומרים פה, כשאנחנו מצייתים לפקודה הצבאית? איזה מסר אנחנו מעבירים למדינות השכנות, לפלסטינים שתחת כיבוש בגדה המערבית ובעזה ולאלה שחיים בישראל, כשהפעילות הקולקטיבית הגדולה ביותר שלנו היא ההכנות למלחמה הבאה? ואיזה מסר אנחנו מעבירים לעצמנו ולילדינו על סוג החיים שאנחנו צופים לעצמנו פה בעתיד?
אבל אפשר גם אחרת. אפשר לדחות את הרעיונות האלה, ולבחור בחיים אחרים, חיים אזרחיים. אפשר להגיד שאנחנו מעדיפים להיות מתורגלים בעזרה ובערבות הדדית כלל חברתית, במאבקי עובדים לשכר צודק, בשיתופי פעולה יהודים-ערבים נגד חקיקה ומדיניות של ממשלות גזעניות – ולא במלחמות. ואפשר, ביום שלישי, פשוט לא לרדת למקלט. |
