בשבוע שעבר ציינו בעולם חמש שנים לפסיקת הבית הדין הבינלאומי בהאג ולפיה גדר (או חומת) ההפרדה שבנתה ישראל היא בלתי חוקית: בלתי חוקית משום ש-85 אחוז ממנה נבנה מעבר לקו הירוק, בלתי חוקית משום שהיא מפרידה בין חקלאים לאדמות שלהם, בין תלמידים לבתי הספר שלהם, בין חולים לבתי החולים שלהם, בין מאמינים לבתי התפילה שלהם, הופכת את עשרות אלפי הפלסטינים החיים בין הגדר ובין הקו הירוק לזרים בתוך ביתם, לנרדפים בתוך מיטתם. ישראל, קבע בית הדין בהאג, חייבת לפרק את הגדר ולפצות את האזרחים הפלסטינים על הנזקים שגרמה להם. אם אחר כך  תרצה לבנות גדר בגובה 100 מטר על הקו הירוק, אמר בית הדין, אהלן וסהלן או welcome או bienvenue או בכל שפה מהשפות שבית הדין הבינלאומי מפרסם בהן את החלטותיו.

בישראל התעלמו וממשיכים להתעלם מההחלטה. הגדר אמנם רחוקה מאוד מסיום, אבל העיכובים בבנייתה לא נובעים מתוך התחשבות במה שפסקו השופטים בהאג, אלא מסיבות תקציביות, פוליטיות (המתנחלים)  וגם משום שהיא לא ממש נחוצה ביטחונית (כך חושב לפחות ראש השב"כ יובל דיסקין שהציע לאחרונה לממשלה להפסיק לבנות את הגדר.)  גם יום השנה החמישי לפסיקה בהאג זכה, כמובן, להתעלמות מוחלטת בישראל. בעצם לא מוחלטת. סלקום דווקא ציינה את האירוע בהפקת תשדיר פרסומת שחומת ההפרדה היא האובייקט המרכזי בו. מי העליל על עולם הפרסום שהוא אסקפיסטי, מנותק מהמציאות?

גדר ההפרדה היא לא הפשע הכי נורא שביצע הכיבוש הישראלי ב-42 השנים האחרונות. היו גרועים ממנה. (נתונים ומפות מופלאים בדייקנותם על השפעת הגדר אפשר למצוא באתר של ארגון OCHA של האו"ם) אבל היום אין סמל חזק ממנה לכיבוש, לאייקון:  סמל לכוחנות, ליוהרה, לאדישות גמורה לזכויותיו ולסבלו של האחר. גדר ההפרדה - בעיקר באותם קטעים ארוכים שבהם "הגדר" (או "המכשול" כפי שהוא מכונה בעגה הישראלית הרשמית) היא למעשה חומת בטון בגובה תשעה מטר הנטועה בין בתים פלסטינים – היא אחד מאמצעי התעמולה החזקים ביותר של הפלסטינים להמחשת עוולות הכיבוש הישראלי. בביקורו האחרון בישראל/פלסטין ערך האפיפיור בנדיקטוס ה-16 תפילה למרגלות חומת הבטון בבית לחם.

אז איך הפך סמל הכיבוש לאובייקט המרכזי בספוט פרסומי לסלקום? למי שלא הספיק לראות, בתחילת הספוט נוסע ג'יפ של צה"ל לאורך קטע של חומת בטון גבוהה, שברור לחלוטין שזוהי חומת ההפרדה. לפתע נופל על הג'יפ חפץ כלשהו. החיילים קופצים מהג'יפ, מוכנים לקרב, ואז מתברר להם שהחפץ שפגע בג'יפ הוא בעצם כדורגל שעף מצדה האחר של חומת הבטון. אחד החיילים בועט את הכדור חזרה אל מעבר לחומה, האלמונים שמאחורי החומה (הם לא נראים, כמובן) בועטים חזרה את הכדור אל החיילים. מסיור מאוים בצל גדר מפחידה הופך האירוע כולו למשחק כדורגל עליז, שבו  לכל אחד יש תפקיד מוגדר: החיילים הבועטים בכדור אל מעבר לחומה, הבנות של הגדוד שבאות לעודד, והשחקנים  שמעבר לגדר (פלסטינים מן הסתם, אבל הדבר לא נאמר ולא מצולם) שנשארים אלמונים, בועטים-ואינם-נראים ביום הכיף הפלוגתי. הסלוגן הוא "סלקום, שומרים על קשר" או משהו דומה.

יש טעם רע מאוד בסיטואציה הזו, כמובן. אבל הוא מלמד משהו מאוד בסיסי על היחס הישראלי לכיבוש. הישראלי הממוצע יודע בקצה תודעתו שהכיבוש קיים, ישראלים רבים גם נוטלים חלק בתיחזוקו. אבל החברה הישראלית חייבת להדחיק את הכיבוש, אחרת יהיה לה קשה מאוד לנהל כאן חיים רגילים. חייבים לנטרל את התודעה, למחוק ממנה כל שמץ של הכרה במשמעות הכיבוש, למחוק ממנה כל שביב של רגש אשמה לגבי אחריותנו לסבל של הצד האחר. חייבים להפוך את סיטואציית הכיבוש לנורמלית, לגהץ אותה.

בספוט של סלקום, החומה הופכת מאובייקט מעורר פחד לאובייקט של משחק, של בדיחה, של דאחקה. זהו הליך פסיכולוגי מוּכר. זה הליך שיווקי מוֹכר. אבל ייתכן שיש כאן אלמנט נוסף. ייתכן שדווקא הבחירה בחומה, באייקון הזה של הכיבוש הישראלי, מבטאת איזה רצון להתמודד רגש אשמה חבוי, איזו הכרה בכך שאין שום דבר נורמלי בסיטואציה הזו שבה אנחנו חיים, בסיטואציה הזו שבו אנחנו כובשים, מנשלים ומספחים עָם אחר, ועוד נועצים בלב אדמותיו חומת בטון של תשעה מטר, אנדרטה למעשה ידינו המעוול.