כפי שסופר כאן ביום חמישי האחרון, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעת לשון הרע שהגישה החברה לאוטומציה של מרכז השלטון המקומי נגד יו"ר ועד העובדים שלה. סכום התביעה - שימו לב - 2.5 מליון ש"ח (ת"א (מחוזי) י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה בע"מ נ' מרכז השלטון המקומי).

השופט סולברג פסק נגד התובעת הוצאות משפט גבוהות במיוחד, 200 אלף ש"ח, לאחר שהגיע למסקנה שהתביעה לא היתה אלא תביעת סרק שנועדה לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים:

"תביעת-סרק זו לא נועדה אלא לפגוע בנתבע ובתפקודו כיו"ר ועד העובדים. התובעת ביקשה להלך עליו אימים. ראיתיו בבית המשפט פּוכר את אצבעותיו בדאגה, מוטרד וחושש, ולא בכדי. תביעה כספית על סך של 2,500,100 ש"ח אינה דבר של מה בכך. התובעת ביקשה להתאנוֹת לנתבע. 25 שנה עובד הנתבע אצל התובעת. הוא מתגורר בחיפה ואת התביעה הגישה בירושלים. התובעת לא ניהלה את המשפט בהגינות. מסמכים חשובים הסתירה וגרמה לניהול הליכים ארוכים, יקרים ומיותרים. גם ניתן פסק דין לחובתה, שבּוּטל לאחר מכן, בשל העדר התייצבות (ראו כאן- א"פ). במהלך המשפט הוחלף הייצוג של התובעת ואת מחדליה ניסה מייצגהּ לתלות בקודמו. כדי לנסות לגבש פשרה ביקשתי פעם ופעמיים לפני ההוכחות שיתייצב נציג מוסמך מטעם התובעת, אך זו לא מילאה אחרי ההחלטה. הנתבע מצִדו ביקש למחוק תביעה שכנגד שהגיש, נֵאות ליישר את ההדורים ואף להביע התנצלות. התובעת סֵירבה והעמידה תנאים ובהם ביטול עתירה שהגישו עובדי התובעת לבג"ץ ועוד כהנה וכהנה. התביעה לא הייתה אלא כלי בידי התובעת במסגרת מאבקה נגד ועד העובדים. כזאת לא ייעשה." (פסקה 35 לפסק הדין).

אבל השאלה המעניינת בסיפור הזה היא מדוע אפשרה מערכת המשפט לתובעת "להלך אימים" על התובע ולנהל את הפארסה הנוראה הזו במשך שלוש שנים. לפי פרסום ב"גלובס", כבר בכתב ההגנה ביקש הנתבע למחוק את התביעה על הסף. איני יודע האם במהלך הדיון ניסה הנתבע לעמוד על הבקשה הזו. קרוב לוודאי שגם לו היה עושה זאת היה בית המשפט דוחה את הבקשה, "תוקע" לו הוצאות, ומאלץ אותו לעבור את דרך הייסורים שאכן היתה מנת חלקו (כפי שמטיב לתאר זאת השופט) במשך למעלה משלוש שנים של התדיינות.

נכון, אחרי משפט ארוך ומייגע, כבר היו בפני השופט ראיות בשפע, דבר שאפשר לו "למעלה מן הצורך" אחת לאחת על מגוון הנמקות, שדיי היה בכל אחת מהן כדי לדחות את התביעה. אבל לפחות חלק מההנמקות הללו היו יכולות להביא לדחיית התביעה עוד קודם, גם בלי שהתובעת תנקר לנתבע את הכבד פיסה אחר פיסה. כך, למשל, המסקנה שהפרסום שבו מדובר הוא "פרסום מותר" שחלה לגביו "הגנה מוחלטת" כפי שכותב השופט (בפסקאות 7 ו-8 לפסק הדין). נכון, כדי לקבוע כדי לקבוע שהפרסום "המשמיץ" היה "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" (סעיף 13(10) לחוק איסור לשון הרע) צריך היה להשוות בין הפרסום "המשמיץ" לבין פרוטוקול ישיבת ביקורת המדינה של הכנסת, שבמהלכה נשמעו הדברים שעליהם דיווח הפרסום. אבל את זה יכול היה השופט לעשות גם בלי לנהל את כל המשפט.

שימו לב, אחרי שהשופט קובע שמדובר בפרסום מותר, הוא ממשיך ואומר כך:

"יתכן שחלות בענייננו הגנות מוחלטות נוספות מאֵלו המנויות בסעיף 13 לחוק (ב"כ הנתבע טען להתקיימותן של כמה מהן), אך לא ראיתי להכביר במילים על 'הפרסומים המותרים' הללו שלפי סעיף 13 לחוק, כי עיקרו של משפט הדיבה דנן הוא בטענת הנתבע: 'אמת דיברתי'." (פסקה 8 לפסה"ד; הדגשה שלי - א"פ)

אני מתקשה להבין את כוונתו של השופט, שעה שהוא אומר ש"עיקרו של המשפט" הוא הטענה של אמת דיברתי. לשם מה צריכים לענות את הנתבע ולדרוש ממנו להוכיח שהפרסום הוא אמת, במקום שבו הוא נהנה מ"פטור מוחלט" כדברי השופט? קו החשיבה שעולה מהדברים פוגע בנתבעים בתביעות סרק במיוחד כשמדובר בתביעת לשון הרע. מרגע שהפרסום נחזה כלשון הרע, עובר הנטל אל הנתבע והוא שצריך להוכיח שיש לו הגנות טובות. כך, בחסות זכות הגישה לערכאות, יכול תובע בעל אמצעים להגיש תביעת סרק מפוקפקת, ולאלץ את הנתבע ואת בית המשפט לקיים לכבודו את כל "ההצגה" גם אם המחזה כולל אינספור מערכות (ישיבות), ומחייב את הנתבע להוציא הוצאות עתק על הגנתו.

הבעיה מחמירה כאשר מדובר בנתבע שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, כיוון שהוא מתקשה לעמוד בהוצאות המשפטיות ומתקשה עוד יותר לקחת את הסיכון, ולו הקטן ביותר, שיפסיד במשפט וייאלץ לשלם פיצויים לתובע (לך תדע מה יחליט השופט. במיוחד בתביעות דיבה יכולה התוצאה להשתנות באופן דרמטי בין שופט לשופט. כן, אני יודע, זה לא בדיוק מה שלימדו אותנו בפקולטה למשפטים ובפסקי דין. אבל זו המסקנה שאליה הגעתי אחרי שקראתי פסקי דין רבים בנושא).

אבל ברובם ככולם של המקרים, בתי המשפט מנהלים את המשפט עד תומו. לא רק בגלל שלתובע מגיע את יומו בבית המשפט (יומו? זה יכול לקחת שנים) אלא גם בגלל שזה מה שבתי המשפט רגילים לעשות - לנהל משפט. שופטים ועורכי דין רואים את ניהול המשפט כעניין "רגיל" גם אם לא טריוויאלי, אבל ספק אם הם מפנימים את הכובד הנורא שהדבר מטיל על אזרח מן השורה.

.תביעות סרק של בעלי ממון המכוונות להשתיק ולהזיק לנתבע חלש מסכנות את חופש הביטוי לא רק בסיטואציה של עובד ומעביד. למעשה דווקא במקרה של עובדים יש לצפות שהתופעה הנלוזה תצטמצם בעקבות תיקון חקיקה חדש, שמעביר לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בתביעות לשון הרע שעילתן ביחסי עובד מעביד (כתבתי על זה כאן). אבל הפרקטיקה הנלוזה הזו אינה ייחודית למישור יחסי העבודה. מסתבר שאפילו ערוצי תקשורת עתירי ממון מתקפלים לעיתים, כפי שסיפרה ח"כ שלי יחימוביץ על חוויותיה כעיתונאית בחברת החדשות של ערוץ 2:

"האימה של בעלי ההון לא צריכה בכלל לידי ביטוי, הם לא היו צריכים אפילו להגיש תביעת דיבה, הם רק הזהירו שהם יגישו אותה וזה יעלה ככה וככה, והאיום הזה לדירקטוריון של חברת החדשות, היה מספיק כדי שההתנצלות תשודר. וכאן אנחנו רואים באמת את מערכת ההפחדה הכל כך מאסיבית, שאתה אפילו לא צריך להשתמש בנשק, אתה רק צריך לשפשף את האקדח, שנמצא לך בכיס, כדי שכולם יבינו שלא כדאי להתעסק איתך". (דברים שנאמרו לפני כשנה בכנס חרום בסינמטק, ראו בטלוויזיה החברתית ודיווח של אורן פרסיקו ב"עין השביעית"1.09.09).

בינתיים נפגעים באורח קשה לא רק חופש הביטוי וזכות הגישה לערכאות של נתבעים חסרי אמצעים אלא גם האמון שרוחש הציבור כלפי מערכת המשפט: כפי שכותב השופט ברעם: "במציאות המשפטית הרווחת, אנו עדים לא פעם לנקיטתם של הליכים משפטיים אזרחיים ללא יסוד עובדתי או משפטי סביר ו/או לניהולם משיקולים זרים, למטרה אחרת ותוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט." גם במקום שבו הנתבע מסוגל לנהל את התדיינות הסרק שנכפתה עליו וזוכה במשפט, בדרך כלל אין בהוצאות המשפט שנפסקות לזכותו כדי לפצותו על הנזק הכספי, לא כל שכן על עוגמת הנפש והטרדה שנגרמה לו עקב כך. תחושת התסכול שנוצרת עקב כך" יש בה בהיבט המצרפי, כדי לפגוע באמון ציבור המתדיינים בבית המשפט, ובטווח הארוך יש בה כדי לתרום לפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני הציבור… לא זו אף זו, העדר תרופה מתאימה עלולה לשמש תמריץ לניהול הליכי סרק, שכן בהערכה כלכלית מושכלת, תוחלת הסיכון בניהולם קטנה מהתועלת הנפסדת בגינם." (משה בר-עם "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו' 2007 135).

אם רוצים להפסיק את השימוש לרעה שנעשה בהליכים שיפוטיים לצורך סתימת פיות חייבים לקבוע מנגנון דיוני, שיאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותם של דוברים שלא להיות קורבן לטרור משפטי (ראו בבקשה שהגשתיבמסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח בסעיף 75 ואילך). כל עוד לא נעשה הדבר ימשיכו בעלי אמצעים להשרות אפקט מצנן על חופש הביטוי ועל החברה כולה.