יוםחמישי שעבר, חמסין, אבל בשביל האבנים המרוצף העולה במרכזה של סילוואן-עיר דוד יש נעימות כלשהי. אולי זו הרוח הקלילה, אולי אלה בתי האבן המוזגים קרירות לאוויר, אולי זה הנוף ההררי הירושלמי הפתוח. אנחנו שלושה - אילן הבמאי, מיכאל הצלם ואני המרואיין. עושים סרט שדן באפליה הממסדית הבוטה לרעת התושבים הפלסטינים של השכונה המזרח ירושלמית הזו ולטובת המתנחלים היהודים שאינם מסתירים את רצונם "לייהד" את השכונה, לנשל אותה מפלסטיניותה.

עוד לפני שאנחנו מספיקים למקם את המצלמה, עולה בשביל קבוצה של ילדות דתיות (לפי החצאיות), בנות כשמונה עד עשר, שאננות, מפטפטות, יפות למראה. אחת מהן מאטה לידינו. צלמו אותי, היא אומרת בחביבות. מה את רוצה לספר לנו, אנחנו שואלים. אני רוצה להגיד שירושלים היא העיר שלנו, היהודים – הוא אומרת תוך כדי הליכה -  רק חבל שיש פה ערבים. המשיח יבוא רק כשלא יישאר פה ערבי אחד. היא ממשיכה הלאה. הבנות מצחקקות וממשיכות אתה.

כעבור שתי דקות לכל היותר מגיע בחור צעיר, חסון, נושא נשק ומכשיר קשר,  ללא כל סימן זיהוי על בגדיו. עוד לפני שהוא פותח את פיו אני משער שהוא מאבטח, חלק מחברת האבטחה הפרטית המופעלת על ידי המתנחלים, אך ממומנת על ידי משרד השיכון ב-40 מיליון שקל לשנה. חברת האבטחה הזו כבר מזמן הפכה למשטרה פרטית, הממשטרת את השכונה כולה ומטילה את אימתה על התושבים הפלסטינים ללא שום בסיס חוקי. ועדה שהקים שר השיכון קבעה שחייבים לשים קץ להסדר הזה ולהפקיד את בטחון התושבים (היהודים והערבים) בידי משטרת ישראל, בדיוק כמו כל יתר אזרחי מדינת ישראל. הממשלה אימצה ביוני 2006 את מסקנות הוועדה, אבל כעבור חצי שנה חזרה בה. המתנחלים לחצו.  המשטרה הפרטית ממשיכה לפעול.

מה אתם עושים כאן, שואל הבחור. מה אתה עושה כאן, אני שואל אותו. אני מאבטח, הוא עונה, תגידו לי מה אתם עושים פה. אנחנו עומדים פה ברחוב, אני אומר לו. תגידו לי מה אתם עושים פה, הוא מתחיל להתרגז. זה לא עניינך, אני אומר לו. איך קוראים לך, הוא שואל אותי. ואיך קוראים לך, אני שואל אותו. לא חשוב, הוא עונה לי, אני מאבטח. אז גם לא חשוב מה השם שלי, אני עונה. המאבטח הנרגז מדבר בקשר. אילו היינו פלסטינים, מזמן כבר היינו מפנים את הרחוב. זה הנוהל הלא-כתוב. אבל אנחנו ישראלים, דוברי עברית. בעיה. במוקד כנראה מסבירים לו שאין לו מה לעשות, זה שטח ציבורי. המאבטח תופס עמדה לידינו, עם הנשק, ולא עוזב אותנו משך כל שהותנו שם.

אנחנו משנים עמדה.כעבור שתיים-שלוש דקות עולות בשביל שתי בחורות, בנות 17-18. לא דתיות, ניכר שהן לא תושבות המקום. אחת מהן נעמדת מול המצלמה. צלמו אותי, היא מתחנחנת. את רוצה להתראיין, אנחנו שואלים אותה. כן, היא אומרת. היא מגן יבנה, באה לבקר בירושלים, בעיר דוד, היא אומרת. למה דווקא בעיר דוד, אנחנו שואלים. כי פה היה דוד מלך, זה מקום מאוד חשוב לעם היהודי. חבל רק שיש פה ערבים. אבל עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם, וירושלים תהיה רק שלנו. היא ממשיכה הלאה.

חולפות שתי דקות. בשביל עולה משפחה חרדית. הבעל, לבוש שחורים, שואל את אילן הבמאי: תגיד, בשכונה הזו גרים גם ערבים וגם יהודים? גם פלסטינים וגם יהודים, עונה אילן, אבל הרוב פלסטינים. זה זמני, מרגיע אותו החרדי, עוד מעט לא יישארו פה ערבים.

אני מסתכל על אילן ומיכאל. חלפה בקושי רבע שעה מאז שהגענו, לא חקרנו איש על יחסו לערבים, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על עתידה של ירושלים. סתם עמדנו ברחוב. כמו עמודים. השנאה נשפכה אלינו כמו נחל אל הים. בחופשיות, בטבעיות. תגיד, אני שואל את אילן, אנחנו ניתקל במישהו שיגיד לנו משהו חיובי, משהו אנושי, משהו טוב על בני האדם? מילא משהו אנושי, עונה לי אילן, מישהו שיגיד: איזה אוויר טוב יש כאן בירושלים.

סילוואן. תזכרו את השם. עוד מעט הוא ישכיח לכם את חברון.