כל יום שישי אנחנו צועדים אל הגדר, ביחד עם שותפים ישראלים ובינלאומיים, אחת לשנה אנחנו מקיימים כנס בינלאומי בנושא המאבק העממי הלא-אלים. יחד אנחנו לומדים את הנושא, שואלים את השאלות. במהלך חמש השנים האלו נוצרו בינינו קשרים עמוקים – אנחנו נאבקים ביחד כדי למוטט את הגדרות שהכיבוש שם בינינו. ואנחנו רוצים לשבור את כל החומות: כאשר הקמנו "מאחז" על אדמותינו, שחשף את אי החוקיות של כל ההתנחלויות הישראליות, והגיעו אלינו חיילים, הזמנו אותם לפשוט את המדים ולהיכנס ולהתארח אצלנו. בלי מדים, אמרנו, אתם מוזמנים. 19 מפגינים הרג הצבא הישראלי בהפגנות הלא-אלימות האלה, רבים נפצעו, ביניהם ישראלים ובינלאומיים. בבלעין איבדנו לאחרונה את חברנו בסאם אבו רחמה, בזמן שניסה לסמן לחיילים שלא לירות על המפגינים.  

 הצבא משתמש בנשק קטלני יותר, נוקט באלימות רבה יותר, ועוצר רבים, ביניהם את חברי הוועדות העממיות. בבלעין לבדה נעצרו 29 מתושבי הכפר, 12 מהם ילדים, רובם ככולם בפשיטת ליליות שערך הצבא הישראלי. מעצרם מוארך שוב ושוב למרות שההאשמות נגדם מופרכות. אני הואשמתי בזריקת אבנים, ושוחררתי בערבות (ובתנאים דרקוניים) רק בגלל שפרקליטי הצליחו לשכנע את בית המשפט, בעזרת החותמות שבדרכוני, כי שהיתי בחו"ל באותו זמן. חברי אדיב אבו רחמה, בן 37 ואב לתשעה, כבר יותר משישה שבועות בכלא כשהאישומים נגדו מגוחכים באותה מידה. 

 מדוע דווקא עכשיו החליטו להחמיר את דיכוי ההפגנות, ולנסות לשבור את מנהיגי המאבק? לפעמים נדמה כי זה לצרכי אימון של הצבא: בפשיטות הלילות שולחים את החיילים ששה קילומטרים בלילה, בכדי לעצור "מבוקש". החיילים אולי לא יודעים שבהזמנה פשוטה ה"מבוקש" היה מגיע לחקירה, הם גם לא יודעים שלבלעין לא צריך להיכנס ברגל... הפשיטות האלה מנסות ליצור לפעילי המאבק הלא-אלים, דימוי של "סיכון ביטחוני". התגובה שלנו לכך הייתה הפגנות ליליות, יחד עם שותפינו הישראלים והבינלאומיים, כדי להוכיח שאין לנו מה להסתיר, שאנחנו לא מסתתרים בבתים.

 אולי הרדיפה החמירה דווקא עכשיו כי כוחות הכיבוש רואים שהמאבק הלא אלים מתפשט, שבעוד ועוד כפר קמה ועדה עממית ומארגנת הפגנות מקומיות. אולי זה הממשל האמריקאי החדש, שיש סיכוי שיתעניין בהפגנות הללו, ויגלה דרכן כי הגדר היא אמצעי לגזל אדמות ואת אלימות כוחות הכיבוש מול המאבק הלא-אלים. אולי זו הפעולה הבינלאומית הקוראת לחרם בינלאומי על חברות ותאגידים שמעורבים בגזל האדמות האלה, כמו לב לבייב ואחרים.

 בכל מקרה לפני מספר חודשים "הוזהרנו" על ידי כוחות הכיבוש שבכוונתם לחסל את המאבק, ומאז אני, משפחתי, ילדיי וחבריי הפסקנו לישון. לפני כמה שבועות, באישון לילה, באו לעצור גם אותי. עשרות חיילים, עם פנים צבועות, פרצו את דלת הבית שלי, בכוח – לו רק היו דופקים על הדלת הייתי פותח ונותן להם להיכנס. אשתי למיה נותרה עם ארבעת ילדינו לבדה. הבן הקטן שלי, ח'אלד בן השלוש, התעורר למראה עשרות האנשים צבועי-הפנים שלוקחים את אביו, ומאותו רגע ואילך הוא לא הפסיק לבכות. עוד לפני שנעצרתי הוא התעורר בבהלה לילה אחד, בכה, ואמר לי בכעס: "אבא, למה נתת לחיילים לקחת אותי?". כך ישנים הילדים אצלנו, בפחד מתמיד, אנחנו נשארים לצדם ערים רק כדי למנוע מהם את אותו רגע נורא של התעוררות למראה החיילים. רגע שאפשר למנוע אותו, אם רק הצד השני ידבר אתנו, יביט בנו.

 כנראה שמדינת ישראל מרגישה שהיא מאוימת על ידי אנשים שנאבקים על זכויותיהם בדרך לא אלימה. אולי מי שנאבק תוך שותפות עם פעילים ישראלים מסכן את הכיבוש יותר מכול, אולי שבירת החומות האנושיות כל כך מסוכנת, ואולי זו התקווה לחיים ביחד המושתתים על צדק ושוויון.