אם כן, בית המשפט פסק שעצם ההעברה של הסמכות השלטונית לגוף מסחרי עולה כדי פגיעה בזכויות, ללא קשר לשאלה אם כתוצאה מהעברה זו ירווח לאסירים ואפילו תשתפר יכולתם להגן על זכויותיהם.  ההחלטה היא עקרונית ולהלן כמה סיבות מדוע סוציאל-דמוקרטים לא צריכים לשמוח על החלטה זו. 

פסק הדין מותח קו ברור בין הציבורי לבין הפרטי.  על הבחנה זו אבד הכלח זה מכבר.  הפרטי והציבורי שלובים במערכות המשילות המודרנית מכוח כמה תהליכים מקבילים:  ראשית, עוצמתו של  השוק הפרטי יצרה מציאות לפיה לפעילות מסחרית השלכות מרחיקות לכת על איכות חיינו בכלל ועל זכויותינו בפרט.  בתי מחוקקים ובתי המשפט ברחבי העולם החלו לפיכך לפתח מכשירי בקרה חוקתיים (שלטוניים) על השוק הפרטי ולא מסתפקים עוד בקביעה שהפרטי מצוי מחוץ להישג ידם כשמדובר בשאלות של זכויות אדם והגנה על הסביבה (למשל, באמצעות דוקטרינות כגון הגוף הדו-מהותי, לפיה תאגיד פרטי הממלא פונקציות שלטוניות יהיה חשוף לביקורת שיפוטית כאילו הוא גוף שלטוני). 

שנית, התהליך הידוע בשם "הפרטה" אינו מתייחס רק – ואף לא בעיקר – למצב בו הסמכות השלטונית מופקדת ישירות בידי גוף מסחרי (או ארגון אזרחי ללא מטרות רווח).  עיקרה של ההפרטה מתבצע זה מכבר באמצעות מנגנוני הפרטה 'פנימית' שבאמצעותם מועברות סמכויות ביצוע ואכיפה שונות לקבלני משנה מסחריים הפועלים במסגרת האורגן "הציבורי".  כך למשל, הצבא רוכש מזון ומכין מזון באמצעות חברות מסחריות, אך טרם נשמעה הטענה כי עובדה זו, לכשעצמה, מהווה פגיעה בזכות לבריאות. 

אך מעבר לכך, חשוב במיוחד לזכור כי ההיגיון המסחרי של עלות-תועלת חדר זה מכבר לכל מנגנוני המדינה ומהווה קריטריון מרכזי לפעולתם.  לכן, ההפרטה המהותית (להבדיל מהפורמלית) כבר התרחשה: רובם ככולם של מנגנוני המדינה השונים פועלים כאילו הם גופים הפועלים למטרות רווח, או למצער כגופים המונחים לנהל את סמכותם כך שהשיקול הכלכלי הוא עקרון הפעולה העיקרי המונח כנר לרגליהם.  לפיכך, קביעה לפיה עצם העברה של סמכות שלטונית לתאגיד פרטי מהווה פגיעה בזכויות חוקתיות היא לא יותר מאשר זריית חול בעיניים ועדות לארכאיות המושגית של בית המשפט. 

בשנים האחרונות, הפיתרון המסתמן לבעיות הפגיעה בזכויות הנובעות מהטשטוש בין האינטרס הציבורי ברווחה לבין האינטרס הפרטי ברווח מופיע בדמות מודלים המכונים בשם מטא-רגולציה.    מודלים אלו מניחים כי הרגולציה המדינתית הקלאסית, זו המכונה מודל השליטה והפיקוח, נכשלה כשלון חרוץ בהבטחת זכויות.  מנגנוני הפיקוח והאכיפה של המדינה אינם יכולים להתחרות במשאבים ובלהטוטים המשפטיים שתאגידים מסוגלים להפעיל כדי להתחמק מרגולציה, לפרשה בדרכים נפתלות, להתמיד בציות 'יצירתי' העומד בדרישות פורמאליות אך חותר תחת אינטרסים מהותיים וכיוצא באלו.  לפיכך, המודלים החדשים מחייבים גופים שונים לפתח מנגנונים של רגולציה עצמית וזו, בתורה, היא שעומדת לפיקוח על ידי הרגולטור המדינתי.  אשר על כן, חובתו של בית המשפט הייתה לבדוק עד כמה אמין המנגנון המטא-רגולטיבי שהציעה המדינה כאמצעי לפיקוח על התאגיד הפרטי שיפעיל בית סוהר ולא להסתפק בפיתרון הקל והחסר תועלת של שמירה על המצב הקיים (שלדעת כל המעורים בנושא הכליאה הינו מצב מזעזע). 

אחת התוצאות השגויות הנובעות מהחלטת בג"צ היא ציור תמונה לפיה הרגולציה המדינתית המסורתית פועלת כהלכה ולפיה השב"ס, הממונה כיום על הכליאה, פועל כדי לממש את אינטרס הציבור בהבטחת זכויות אסירים ואת אינטרס האסירים בהגנה על זכויותיהם.  אך אין לנו כל ערובה כי השב"ס הוא הגוף המתאים ביותר להשגת מטרות חברתיות אלו.  נהפוך הוא.  גם השב"ס, ככל גופי המדינה האחרים, פועל יותר ויותר לאור שיקולים כלכליים ולאו דווקא לאור שיקולים חברתיים.  לשב"ס יש אינטרס מובנה בהמשך המצב הקיים, שבו לארגון יש מונופול על הכליאה ויכולת הפיקוח על הנעשה בו מוגבלת למשאבים המדולדלים של הרגולטור המדינתי.  לעתים, דווקא גוף פרטי המחויב בסטנדרטים גבוהים של שקיפות ודווח ואשר זכותו החוזית להמשיך ולתפעל את בית הסוהר מותנית בביצוע נאות, עשוי לפתח אינטרס ארגוני להבטיח הגנה ראויה על זכויות האסירים. 

תוצאה משתמעת נוספת של פסק הדין היא ביצור המונופול המדינתי על אמצעי האלימות.    התשתית המושגית של פסק הדין מאמצת ומשעתקת את רעיון כוחה הריכוזי של המדינה ומחזקת את האידיאולוגיה לפיה אינטרס הציבור מובטח מכוח מונופול מדינתי ישיר על אמצעי הפעלת האלימות המדינתית.  במיוחד בישראל, מדינה המתמחה בשימוש לרעה באמצעי האלימות העומדים לרשותה, ראוי לסוציאל-דמוקרטים להיזהר שבעתיים לפני שהם מספקים רוח גבית לאידיאולוגיה זו.  בעצם, בית המשפט ושוחרי זכויות האדם, דווקא בגלל כוונות טובות, הפכו למגנים הנלהבים של הריבון המדינתי, שבהקשרים אחרים הם אלו שמהרים להצביע על כשליו.  

ודוק.  אין קשר מהותי והכרחי בין השאיפה הסוציאל-דמוקרטית להבטיח מדינת רווחה המפנה את עיקר משאביה ומאמציה להשקעה בחינוך, בריאות, תשתיות, ובניית רשת ביטחון סוציאלי איתנה, לבין המודל הרגולטיבי המתאים להגשמת מטרות אלו.  ניתן לתאר מדינה ריכוזית המפעילה מודל שליטה ופיקוח ומרכזת את סמכויות הביצוע בידיה ואשר בעת ובעונה אחת משמידה את העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים.  מצד שני, ניתן לתאר מדינה 'מופרטת' – אשר העבירה סמכויות ביצועיות מגופים מדינתיים מאובנים לגופים מסחריים השואפים להוכיח את עצמם - אשר מפנה את המשאבים הכלכליים שלה להשקעה בתשתיות חברתיות. 

בהחלטתו, בית המשפט מבלבל בצורה מייאשת כמעט בין שני היבטים אלו של כוחו של הריבון המדינתי.  בסופו של דבר, נראה כי המנוע המושגי שמזין את ההחלטה הוא הרצון להגן על בלבדיות המדינה בניהול בתי סוהר ולא הדאגה למצבם של אסירים בישראל;  זהו ההקשר בו פעל הפעם בית המשפט לשם חיזוק לכאורה של ההגנה של זכויות אדם.  אבל הבעיה האמיתית היא שגם המדינה וגם השוק הפרטי פועלים על פי היגיון כלכלי דומה.  הפיתרון, לפיכך, אינו מצוי בהנצחת המונופול המדינתי על האלימות אלא ביצירת מנגנונים אפקטיביים לריסון הדחף לרווח, בין הפרטי ובין הציבורי.